פעם אמרתי לממציא הידוע טריליון שאיני יכול שלא לחוש אחריות על דברים גם כשאינם באמת בשליטתי. חכך הממציא את סנטרו בידו ואמר לי:
"תה, באחד מאותם מקרים מרובים של בריאה ויצירה המשבצים את חיי, קרה שבניתי מכונה מסוימת שלא במכוון.
אתה עשוי לתהות כיצד יכול להתרחש כדבר הזה, ובכן, אספר לך. אותו יום ביקשתי בנפשי לבנות מכונה חולמת-חלומות. כמובן שהצלחתי במשימה, אבל טרם ההצלחה, נחלתי שלושה כישלונות.
המכונה הראשונה שבניתי הייתה מסוגלת להגשים חלומות, אך לא לחלום אותם. אני רואה לפי הבעתך שאתה חושב שיש בכך איזה פלא – אבל להגשים חלום יכול כל אדם המתמיד במטרתו. לחלום אחד, לעומת זאת, זה הישג יוצא דופן באמת ובתמים. ולחלום מספר? הרי זאת עושים רק המבריקים שבבני-האדם.
מכונה זאת בניתי מברגים, חוטי חשמל, שבבים ועוד חומרים יומיומיים. בשעה הראשונה לפעולתה הגשימה את חלומה של נערה אחת להיות סופרת, את חלומו של גבר ישיש להיות שוב צעיר, וחלום של סנאי, למצוא בלוט שגודלו כגודל בית. מרבית סיפורים הללו הסתיימו בטרגדיה, מן הסתם, שכן הנערה שהפכה סופרת מצאה עצמה חסרת רעיונות לסיפורים חדשים, ואין גרוע מלהיות סופר שאינו מצליח לכתוב, הזקן שזכה שוב בעלומיו גילה שכל דעותיו ומחשבותיו היו תוצר של הגיל, ובעצם אנשים אינם אלא מכשירים מורכבים שהולכים ומתבלים עם הזמן ומאבדים מכושר מחשבתם – מחשבה שהפכה אותו לרומנטיקן מיוסר, גורל גרוע ממוות. והסנאי, חוששני, לא ידע מה לעשות בבלוט שמצא, אך הוא למד מכך לקח חשוב ומאז לא חלם על דברים גדולים ממידותיו.
אך לא על כך נסוב ענייננו. אכזבתי הייתה רבה מאוד, ובמו ידיי פירקתי את המכונה המגשימה לארבעה חלקים. מכך שאני מציין את מספר החלקים, תה, ניתן לך להסיק שלא עשיתי זאת באופן יסודי, ובעצם עניין זה יש שיאמרו שאני מכין את הקרקע להמשך הסיפור.
לא אמרתי נואש, ולאחר מחשבה בניתי מכונה שנייה. מכונה זאת הרכבתי משיירי יקום שפעם היה, מתוך תקווה שבכך תלמד לחלום על מה שעשוי להיות. תקוותי זו לא התבדתה לחלוטין, שכן מכונתי השנייה הייתה מסוגלת לחלום – אבל רק חלום אחד בלבד, על עולם שבו אנשים בונים מכונות ולא זונחים אותן לעולם, לא משנה כמה הן עצובות או שבורות. בחלום זה שקעה עצמה בכל מאודה, וכל ניסיונותיי לשכנעה לחלום חלומות אחרים, הגיוניים יותר, נחלו מפלה. בלית-ברירה פירקתי גם את מכונה זאת, הפעם לשישה חלקים, והערמתי אותה על גבי גרוטאת המכונה הקודמת.
את המכונה השלישית בניתי מזיכרונות ישנים שאנשים שכחו. אל תביט בי בתוכחה שכזאת, תה. אלה תמיד שוכבים כאבן ללא-הופכין מבלי שאיש מבחין, אלא אם אנו נתקלים באחד מהם מחדש במקרה בעת שחיפשנו דבר-מה אחר. לי היה שימוש טוב בהרבה עבורם, ואף אחד לא חש בחסרונם.
אולם חומרי-הבניין שלי פגמו ביצירתי. אף שמכונתי השלישית ידעה לחלום עשרות, ואמנם, אף מאות חלומות, כל חלומותיה התמקדו בדברים שהיו יכולים להיות, ולא בדברים שעוד עשויים להיות. לשם חלומות כאלה יש את שבורי-הלב, העושים עבודה טובה מזו של כל מכונה. לכן פירקתי את מכונתי השלישית לתריסר חתיכות, והשלכתי את חלקיה בייאוש לערימה.
באופן מקרי, ויש שיאמרו בלתי-אפשרי – אף כי לאורך הזמן גם הבלתי-אפשרי עשוי להתרחש, כי הכול קרה ועוד יקרה (ובכל זאת, היה זה בהחלט בלתי-סביר בתכלית שיקרה דווקא עתה) – פגעו חתיכות המכונה השלישית והתנגשו בשיירי היקום של המכונה השנייה. אלה מעדו והתגלגלו יחד, והשתרבבו בצורה מופלאה בין ארבעת חלקי המכונה הראשונה. וכל אותם זיכרונות, שיירים וחלקים מכניים הרכיבו בדרך-לא-דרך מכונה חדשה בתכלית. ודווקא זו, הגשימה את התכלית שקודמותיה לא צלחו לה.
בתוך המכונה החדשה, שכל חוטיה וחלקיה היו שזורים בקושי רב ממש, והנגיעה הקלה ביותר הייתה עשויה לפרק את כל הרכבה המוזר, נברא יקום של חלומות. אחד מאותם חלומות היה חלום על עולם הכמעט. עולם ריק למראה, אך ריקנותו הייתה ממש בקצה הקרוב של היש – נוגעת-לא-נוגעת בקיום.
כך לדוגמא, בעולם הכמעט, כמעט ונבראו חיים. ולא פעם אחת, שים לב, אלא עשרות רבות של פעמים. לא רק בני-אדם משעממים כמעט ונוצרו שם, אלא יצורים רבים אחרים שלא התרחשו מעולם. מגעדואידים מקסימים שכל שפתם מגע גוף אל גוף, רואישיים מלאי רגש המסוגלים לאהוב רק בדרך אחת, הטובה מכולן (כך הסכימו פה אחד, ולעתים בשתי פיות צמודים), חשמנאוטים שמחשבתם כה חדה, עד שאילו התקיימו ודאי היו מסוגלים לנקב את מרקם החלום עצמו ולהגיע עד למציאות, ועוד כהנה וכהנה מינים מופלאים.
באחד מגלגולי הכמעט שחלפו-לא-חלפו, כמעט והיו דגי המחשבה. דגים אלה, אם היו מתקיימים, נוצרו ממחשבותיהם של אנשים. גדלם היה כאורך המחשבה שממנה נולדו. היו דגיגי רקק של הרהור קצרצר על ארוחת צהריים, היו כרישים טורפים של מחשבות על אהובים ישנים, ולהקות דגים שנעו תמיד יחד, עשרות מחשבות שונות על אותו הנושא, שבאו והופיעו ברגעים הכי בלתי-צפויים.
בין הדגים הרבים שכמעט והתקיימו, שחו שניים שהחלו דרכם כדגים קטנטנים, אך הלכו וגדלו עם הזמן. הדג הראשון, הגדול רק במקצת מהשני, נסוב אודות גבר צעיר בתחנת אוטובוס. כהה שיער ועיניים, חיוור מאוד, שפניו צרים ועדינים, מעידים על רגישות מופנמת. בכל יום גדל דג המחשבה במעט, מכיל בתוכו הרהורים וכיסופים דקים, ואולי אף מעט פנטזיות צבעוניות שהבזיקו מעת לעת בקשקשיו. היו ימים שבהם תפח משמעותית, למשמע צליל קול, או מבט שהוחלף. מסוג הרגעים הקטנים המשתהים במחשבה לזמן ארוך בהרבה מכפי הסביר.
הדג השני היה מחשבה אודות אישה. אחת באוטובוס, ששיערה שחור, קומתה נמוכה ועורה כהה וחלק. היה לה חיוך שהפך את עיניה פסים דקים, אותו עטתה מבלי משים כששיר אהוב עלה באזניות הלבנות שתמיד ענדה. גם דג זה גדל בכל יום במעט, אולי אף בקצב מהיר יותר מהראשון, ניזון מהצצות חטופות ותקוות ארוכות להזדמנות לשיחה.
יש שיאמרו ששני הדגים היו קשורים באיזה אופן. אבל כמובן, עצם הרעיון מגוחך, כי היו בסך הכול מחשבות שתפסו להן צורה. אבל אילו היו שני הדגים נפגשים, היו המחשבות הללו עשויות להפוך למחשבה אחת משותפת. ובכל יום שגדלו, עלה הסיכוי שיתרחש המפגש, כי גם הדגים החלו מבחינים אחד באחר ממרחק מפעם לפעם. ואולי אף הסמיקו מעט, בדרכם הדגית, כי למדו היטב מהמחשבות שמהן נוצרו.
יש לזכור שכל זאת לא קרה, אלא רק כמעט קרה. והיה יכול להמשיך וכמעט להתרחש עוד תקופה ארוכה מאוד.
אלא שביקום ההוא, העשוי מחשבות, היה חלום על אל אחד ושמו חלד. חלד זה היה אל צעיר במושגים אלוהיים וחלומיים גם יחד. אך משום שהיה אל, היה מסוגל לטייל בין חלומות שונים כאוות נפשו, ותכופות גרם לבעיות במסעותיו אלה.
באחד מאותם מסעות הגיע האל החלומי לעולם הכמעט. תחת מבטו היודע-כל זיהה מיד את כל העולמות האפשריים שכמעט ונוצרו בו. חשב חלד בתמימותו שהנה יש בידו הזדמנות לעשות מעשה טוב, ולכן נופף במחווה רחבה, ומיד הביא לכדי קיום את כל הדברים שכמעט והיו.
כך בבת-אחת נוצרו: אלף מינים שונים של חיות ואנשים, צירופים אינספור של צורות וצבעים, וביניהם: מגעדואידים רעבים למגע, מספרים זה לזה בהתרגשות מלוטפת את רגשותיהם, רואישיים אוהבים עד אין קץ, שהיו זקוקים למילה אחת בלבד כדי שיבינו את אהבתם אחד לאחר, חשמונאוטים חדי מחשבה שפילחו את העולם בקיומם. וכמובן, דגי מחשבה ארוכים וביישניים.
ברגע שבאו לכדי קיום, התקרבו שני הדגים ועמדו לגעת זה בזה, כי בכמעט כבר אי אפשר היה להסתפק. ואי-שם, במקום אחר בתכלית, גבר ואישה על אוטובוס ודאי החליפו מבט. וכל הסיפור המרתק-אך-נדוש הזה היה עשוי להסתיים בטוב, לולא באותו הרגע פרצה מחשבתם החדה של החשמונאוטים שהחלו להתקיים את מרקם החלום וקטעה את אחד מחוטי המכונה.
וכשנקרע החוט, קרסה המכונה כולה אל תוך עצמה, חלקיה השונים מתפרקים ומתפזרים לכל עבר, וכל הסידור המופלא והבלתי-אפשרי של קיומה נעלם ללא-שוב, יחד עם חלד החלום, עולם הכמעט, ושני דגי המחשבה שהיו עשויים להפוך למחשבת אהבה משותפת. את כל זאת, תה, בראתי והשמדתי במו-ידיי במקרה אחד ויחיד, ואיני יכול שלא לחוש מידה של גאווה ואשמה על שני הדברים גם יחד."
כך סיפר לי הממציא טריליון אותו ערב. מאז, בכל פעם שאני פוגע באדם או מאכזבו שלא במתכוון בפעולותיי, אני מתנחם: כבר היה מי שברא והרס עולמות רבים ממני.