לפעמים הישיבה מול הדף נדמית סרת-טעם. אני מול עצמי. חדר ריק שבו דבר לא יתרחש אם לא אגרום לו לקרות. אני מול הדף. כמו חבר קרוב, או אהוב, שכבר סיפרת לו הכול ויודע את כל-כולך, ובכל זאת רק אתה ממשיך לדבר, והוא לא תורם עניין או דעה משלו לשיחה. אולי זו אשמתך, כי כבר אינך יודע כיצד להקשיב חזרה. אתה משעמם אותו, אתה משעמם את עצמך.
זה היה קל יותר פעם, כשלא היה אפשר לכתוב מילים לאנשים רחוקים ולקבל תשובות מיד, ללא שהיות. מי שלא שהמציא לעצמו עולמות חדשים, היה נשאר עם החדר החף מפרכוסים, עם הלבן המדכדך של הקיר והנייר, עם הדממה. ואם היית מתמיד די זמן בכתיבה, לבסוף גם הייתה מקבל תגובה. לא מיד, אמנם, אבל בסופו של דבר מישהו היה קורא, מישהו היה אומר מה חשב או הרגיש. ואפילו היו המחשבות לא טובות, או הרגשות בעיקר של סלידה וזלזול, לפחות משהו היה מתעורר, משתנה, לפחות לא היית לבד.
אבל עכשיו? קשה להצדיק את המאמץ, את הנבירה בעצמי כדי לגלות משהו אחר, עניין שטרם עיינת בו, רעיון שלא מיצית עד תום. אפשר למחזר את אותה המחשבה עשרות פעמים, מאות, לשלוח אותה לאחרים עבור תגובה מידית, חופן של התרשמויות דיגיטליות, ליטוף עדין לאגו, גירוי שמחלץ מהשגרה, עניין. למה להמציא כשאפשר לשעתק, למה להתאמץ כשהתוצאה הסופית דומה.
דומה, לא זהה. את העולם אפשר לרמות, לא את עצמך. אי אפשר למכור לאחרים מחשבות שפג תוקפן. מרגישים בכך, משהו במרקם היבש, בטעם הלוואי על הלשון, כמו נשיקה אחרי כוס קפה, או שוקולד שהפך לבן מהזמן. מרגע שהבחנת, בלתי אפשרי להתעלם ממנו. המתיקות לא מחפה על כך, הגירוי נעים, אבל לא מביא לשיא, לשפל, למקום שבו לא ביקרת מעולם.
כנראה שזו הסיבה שלבסוף אני מתיישב, לעתים קרובות במאמץ אדיר, ומכבה את היכולת שלי לשוחח עם אחרים. כופה שיחה עם עצמי, תפלה ככל שתראה בתחילה. לפעמים אני עושה זאת בטינה, כמעט בכעס על הדף הריק. אבל הוא, חבר שסבלנותו נצחית, סופח את תחושותיי ורגשותיי, ולא מתלונן. הוא סלחן לנוסח, לטכניקה, לצורה, לשגיאות כתיב ופיסוק. הוא סולח לרעיונות ישנים, לביצועים גרועים, לנדוש, לגרוע, למעייף ומעורר הבחילה. אבל היכן שהוא סלחן, אני מוכרח להיות ביקורתי. כי באין תגובה, אין חנופה. זו כמעט התגרות מצדו, כמעט רשעות, לאפשר לי להניח כך את המילים, בלי לציין את המשגים, את הפרטים שאוכל לתקן, לפחות. לא נותרת לי ברירה אלא לקרוא בקול, תיבת תהודה של ארבעה קירות וסופר, ולהתכווץ בכל פעם שמשפט חוזר אליי כהד צורם.
אבל זה העניין. כל עוד אני מתמיד די זמן בשיחה החד-כיוונית עמו, הביקורת לבסוף פוחתת. הצליל מתנקה, הצרימה נעלמת, הקול מצטלל. כחכוח גרון מטהר, שיעול ארוך אם צריך, והמילים משתפרות. כמעט אפשר ליהנות מהן, כמעט אפשר להניח בספר, או לכל הפחות, לצאת מתוכן לנקודת פתיחה לאחד.
לבסוף אני משלים דבר-מה. קטע או סיפור, או יצירה ארוכה בהרבה. ועל אף שהדף שתק לאורך כל השיחה, אני מגלה שכל זאת נגלה לי משהו חדש, שהוא הפרה אותי כפי שאף תגובה מידית לא הייתה מסוגלת. יש שיאמרו שהכול נובע מתוכי, אבל אין זה נכון, גם מי תהום לא הופכים לבאר בלי כלי חפירה מתאים.
ולזמן מה יהיה בכך די. אוכל לשוב לגירויו המידיים של העולם, לשבחים, לביקורות, לשיחות האינסופיות, הנמצאות בלחיצת כפתור, אפילו בלילות. עד הפעם הבאה שבה הדברים יאבדו מטעמם, ולא תהיה ברירה אלא לשוב אל הדף הדומם ולשמוע את עצמי, ולכעוס שכך אני נשמע, עד שאלמד מחדש מה צליל קולי הנכון.