כשהייתי חסר, הייתי פוגש אנשים וגוזר אותם בדמיוני לצורה שתתאים לחוסר שבי. וכך היה קורה שלפעמים, בניסיון למלא את הבור שבתוכי, הייתי מגלה את הפער המצוי בין הדמיון לאדם, ומתאכזב מרה. מהם, על שלא היו כפי שקיוויתי. מעצמי, על שאיבדתי את היכולת לראות מה נמצא מולי, ולא מה נחוץ לי.
היום, אינני חסר כבעבר. לכן גם אין בי הרבה מקום. אני יכול, לכל היותר, לקחת גזרי אנשים, קטנים, ולנסות להתאים אותם לחלקים זעירים שנגרעו ממני. אני עושה זאת בידיעה שלא מדובר באדם השלם, וכך כבר אינני מתאכזב עוד מן הפער הישן.
אבל בעיה חדשה צצה. אני נתקל שוב ושוב באנשים שמתפלאים עד כמה חלק מתוכם מתאים לי, כמעט בדיוק מושלם, ומשום מה, עדיין אינני רוצה לקבל את כל כולם. ואינני יכול להסביר להם את ההבדל בין להתאים ברגע יחיד או לדברים מסוימים, לעומת ההתאמה לחיים השלמים.