הוא עומד מעליי, העיניים הכהות האלה נעוצות בשלי. יש לו מבט קשה, כל הפנים שלו מתקשחות כשהוא ככה, כמו הזין שלו. הגוף שלו רועד, הוא נמתח על קצות האצבעות. אני לא יודעת למה, זה דבר שתמיד קורה כשהוא קרוב לשיא. הרגליים נמתחות, השרירים מתכווצים, יד אחת שלו מחזיקה את הבסיס, השנייה ממשיכה לזוז באותו הקצב. הוא ימני, אבל משתמש ביד שמאל לזה. שלוש אצבעות עוטפות, האגודל והאצבע המורה משוחררות קצת. אני יודעת שאסור לי להוריד ממנו את העיניים עכשיו. אני מחכה על הברכיים ומשאירה את הידיים מאחורי הגב, כמו שהוא הורה לי.
"תעצמי עיניים, זונה," הוא גונח. אני עושה מה שאומרים לי. נתז חמים פוגע בפנים שלי, ואחריו עוד אחד קטן יותר, טיפות מפוזרות. אני מרגישה אותן מטפטפות ממני, מהמצח, מהעפעפיים לסנטר. אני מחכה בסבלנות ופוקחת עיניים כשהזרע ניגר במורד הלחיים שלי. כפות הרגליים שלו שוב צמודות לרצפה. הוא מתנשם.
"ילדה טובה, קרן," הוא מחייך ומנשק אותי על המצח. זאת נשיקה רכה, חמימה. "עשית עבודה טובה היום."
זה מחרמן אותי? אני לא יודעת. אולי קצת. אבל הוא אוהב את זה, ואני אוהבת לראות אותו נהנה כל כך. נהנה ממני. זה מוזר. יש לו כל כך הרבה אופציות, כל כך הרבה נשים שרוצות אותו, אבל הוא בחר בי. זה כן מחרמן אותי. מותר לי לשחרר את הידיים.
הוא עוזר לי לקום על הרגליים ומפעיל את המים החמים. מסבן אותי בידיים הרכות שלו. יש לי הרגשה שפעם הן היו רכות יותר, אבל הזמן הפך אותן קצת מחוספסות. עדיין ידיים של סופר, אבל אולי אחד שלא תמיד היה כזה. זה סדר הפוך לדברים, לא?
"יש לך גוף יפה," הוא מציין ומעביר יד מהכתף שלי לחזה, עד לתחת. "אני אוהב במיוחד את הצבע שלך. כהה, ממש לא מסתדר עם העיניים." אני מחייכת. תמיד חשבתי שדווקא יש לי תחת ממש גדול, אבל הוא אוהב את זה.
"גם לך יש גוף יפה."
זה באמת נכון. למרות שהוא מתחיל לפתח קצת כרס בגילו. אבל הצורה יפה. והפנים שלו מוצאות חן בעיניי במיוחד. הזיפים שלו שחורים ולבנים, כמו השיער. גם שיער החזה, ואפילו הסבך הזה שיש לו בין הרגליים. מעניין אם יום אחד כל השיער שלו ילבין. עדיף שילבין, כי בראש הוא קצת מקריח.
מוזר לחשוב שאני כאן. הוא מבוגר ממני בארבע עשרה שנה. מה הוא רואה בי? לא יכול להיות שסתם זיון, הוא הרי אמר שהוא בדרך כלל לא ישן עם אף אחת, וזאת כבר הפעם השנייה שאני נשארת אצלו לילה.
אני רוצה לסבן אותו גם. לגעת בו. כשאני מעבירה עליו ידיים הוא נראה מופתע, לרגע אני חושבת שהוא עומד להירתע לאחור, שמשהו במגע, כשהוא לא חלק מהסקס, מגעיל אותו. יש עוויה קצרה של דחייה על הפנים שלו. אבל אז בבת-אחת הוא הופך רפוי ונותן לי למשש אותו. אני מעמידה פנים שאני מסבנת אותו, אבל אני חצי מעסה את הגב שלו, את השרירים המפתיעים בזרועות. אני בודקת את ההרגשה של לגעת בו בחופשיות, כל עוד הוא נותן לי.
הוא פולט אנחות קטנות ומתמסר קצת יותר. "זה נעים," הוא ממלמל כשאני מעבירה לו יד בשיער. פאק, הוא באמת נהנה, אני יכולה באמת לעשות לו נעים. זה מספק אותי כמעט כמו הסקס. אולי יותר. כשהוא מזיין אותי אני לפעמים רק חור, או שרמוטה, אם הוא מחליט, אבל כשאני מסבנת לו את הגב אני משהו אחר.
מה אני? אני לא יודעת, אבל רועדת לי הבטן. הלוואי והיה לי אומץ לחבק אותו. זה מוזר שאני יכולה לפחד לחבק מישהו שהיה בתוכי. הוא שוטף את הפנים, עוצם עיניים לרגע. זה טוב, כי עד שהוא מסיים, אני מספיקה לנגב את העיניים.
"לנגב אותך?" הוא מציע.
"טוב."
"יפה לך שיער רטוב, יש בזה משהו סקסי."
אולי הוא ככה תמיד, עם כולן.
הלוואי שלא.
הלוואי.
#
'היה כיף', אני כותבת לו. 'שוב בשבת?'
הוא לא מאוד תגובתי בהתכתבויות. זה היה שונה בהתחלה, הוא היה מפלרטט מלא. אבל עכשיו זה קורה רק כשאני נהיית מינית, וגם זה לא תמיד. זה עוזר אם אני מחמיאה לו, אם אני יוזמת. שוב הרעידות האלה בבטן, כשאני מקלידה לו מילים. זה כאילו אני מחזיקה כלי מזכוכית ביד. אבל זה לא שאני מפחדת שהוא ייפול ויישבר לי, לא ככה זה מרגיש. אם כבר, זה כאילו הוא כבר שבור לרסיסים, ואני מחזיקה אותו חזק-חזק שלא יתפזר ויאבד צורה. אם אשחרר לרגע, מה יקרה? הוא יוצא עם אחרות? הוא מאבד בי עניין? מתי ניפגש שוב, מה אני צריכה לעשות?
הוא כמעט אף פעם לא גומר מחדירה. הוא גם לא אוהב קונדומים, אז מזל. בכל מקרה זה תמיד נגמר בזה שאני על הברכיים. בפעם האחרונה הוא הוריד לי סטירה בזמן שהבטתי בו. לא זוכרת מה אמרתי, בטח התגריתי, כמו שהוא אוהב. פתאום הוא נבהל. ראה את ההבעה שלי, כנראה. אמרתי לו עוד קודם - בלי סטירות. זה היה קו אדום מבחינתי. אבל לא כעסתי ממש. זה לא כמו המכות של אבא, זה לא היה דומה. נשארתי על הברכיים, אמרתי לו להמשיך. עד שהוא גמר. ואז הוא חיבק אותי והתנצל. היה שווה את הסטירה.
יש לו לב, אני יכולה לשמוע אותו כשאני מניחה את הראש על החזה שלו. אבל הוא תמיד פועם באותו הקצב. גם כשהנשימות שלו נהיות מהירות, גם אחרי הסקס. לא משנה כמה אני ממהרת להיצמד אליו, אני אף פעם לא מספיקה לשמוע את הלב שלו דוהר. כאילו הוא שכח איך מתרגשים. הפעימות אומרות שהוא עדיין חי, אבל הקצב מספר שהוא שכח איך. אני רוצה לומר משהו, אבל יש לו חיוך עייף כשמעירים לו על כאלה דברים. חיוך של: אני יודע. ואני מרגישה מפגרת אחרי שהוא מחייך ככה. כי הוא מבוגר וגדול עליי בכמה מידות. וזה רק עניין של זמן עד שהוא יגלה את זה, אם הוא עדיין לא גילה.
'קצת עסוק בשבת, האמת'. אני מנסה שלא להתאכזב, אבל הוא לא מציע יום אחר. אני מחכה כמה דקות.
'שני?' אני מקלידה.
'בואי נדבר בשבת ונראה?'
'אם לא אקבע משהו אחר בינתיים', אני מנסה להתגרות בו.
'הא, במקרה כזה, נדחה. אל תשני תכניות בשבילי'.
אני שונאת אותו לפעמים.
הבטן שלי רועדת. אני מחזיקה חזק, שלא יתפזר.
היום לא אצא מהמיטה.
#
יש לו דרך לשאול שאלות. כאילו הוא מזהה משהו שאף אחד לא ראה, או שכולם רואים אבל לא מעירים עליו, ואז מנסה להבין למה זה שם. שבוע שעבר הוא שאל למה אני לא מרגישה יפה. שאלה מפגרת, אבל לא חשבתי עליה ברצינות עד שהוא לא הכריח אותי. אחרי זה הוא שאל למה אני תמיד מקטינה את עצמי, וזה הכריח אותי לחשוב על אבא, על הבית. זה לא שאין לי תשובות, אני פשוט לא אוהבת לחשוב יותר מדי.
אמרתי לו שלחשוב יותר מדי זה לא בריא. והוא חייך את החיוך העייף ואמר שזה מה שאומרים אנשים שלא חושבים מספיק. עמדתי להיעלב, אבל הוא הגיב לפני שהספקתי ואמר שהוא בטוח שאמרו לי תמיד שאני חושבת יותר מדי, ושכשאנשים אומרים את זה לך, זה כי אין להם סבלנות לשמוע את המחשבות שלך, כי אין להם כוח לחשוב בעצמם. שוב עם הרגישות הזאת שלו, שצצה רק כשהוא מרשה לה.
הוא היה מדבר אחרת אם הוא היה יודע כמה אני חושבת עליו. או שלא. אי אפשר לדעת איתו. יש דברים שאמורים להפחיד אותו שמחמיאים לו. אני אוהבת לומר לו שהוא צפוי, כי זה מרגיז אותו, אבל אין לי באמת מושג מה הוא עומד לעשות או מה יעשה לו טוב. חצי מהזמן אני מנחשת, עד שמשהו עובד. ובדרך כלל אם משהו עבד פעם אחת, הוא כנראה יעבוד איתו שוב.
הוא הציע לבוא אליי הערב, לנסוע כל הדרך לירושלים. למרות שהוא אמר שזה כי יש לו סידורים בעיר בכל מקרה. זה לא מפריע לי, הוא עדיין חשב עליי כשהוא תכנן לבוא לעיר. אני רק צריכה לשרוד את המשמרת בעבודה ואז להתארגן זריז לפני שהוא יגיע. אולי אארגן לנו סופגניות טבעוניות, הוא מת על מתוק. אולי אספיק גם לבשל משהו.
אי אפשר להיפטר מהתחושה הזאת, שאם אעשה משהו מספיק טוב, אולי הוא יישאר. למרות שהוא אומר שזה פער גיל גדול מדי, שזה זמני. אי אפשר לדעת. הוא לא יודע הכול. זה רק נראה ככה לפעמים.
#
אני אוהבת את החיוך שלו, אני חושבת כשהוא נכנס לדירה. שובב כזה, עדיין חיוני, חי. לא החיוך העייף שהוא מציג כדי לצאת ידי חובה. החיוך שלו הוא כנראה הדבר שהשתנה בו הכי מעט מאז שהוא היה צעיר. אולי בגלל זה כל כך מתחשק לגרום לו לחייך. אפילו יותר מכמה שמתחשק לגרום לו להתענג עליי.
הוא לא מחכה הרבה ברגע שאנחנו בחדר. אמרתי לו משהו חצוף כנראה, תוך רגע אני על ארבע והידיים שלו על המותניים שלי. הזין שלו בתוכי. אני מנסה לשאול אותו אם לא כדאי קונדום, והוא סוטר לי בתחת. בתחת זה בסדר, אפילו נעים. אני מתכופפת ומקשיתה את הגב, מתכוננת להיות זיון טוב, אבל הוא מהסס.
"באמת להביא קונדום?" הוא עדיין בתוכי, פועם.
לא בא לי לומר לו שצריך, שחשבתי על זה ושגם הרופאה שלי אמרה להקפיד. "כדאי, לא?"
הוא מחליק החוצה. אני מרגישה את חוסר הרצון שלו, את חוסר החשק. "איפה יש?"
"במגירה", אני מצביעה.
הוא מוציא קונדום, מלביש ונכנס אליי שוב. אבל אין התלהבות במגע שלו. אחרי כמה נעיצות, הזין שלו מתרכך. אני מתהפכת על הגב.
"לא אמרת שאני הזונה שלך? לא מרגישים כל כך."
זה גורם לו לחייך. הזין מתעורר. הוא רוכן מעליי ותופס אותי בגרון. "תכף תרגישי", הוא לוחש לי בקול הרך-קשה שלו. כמו המבט שלו, רך-קשה. אני לא מורידה ממנו את העיניים כשהוא מזיין אותי. זה נעים כל כך. הוא קורא לי כלבה, זונה, חור קטן, אבל אני לא שומעת את המילים באמת, רק את הקול שלו. אין לי אוויר, הפנים שלו ממלאות את שדה הראייה שלי. כמעט נדמה לי שהפעם הוא יגמור בתוכי.
אבל זה נשבר בבת-אחת כשהוא מרים את היד כדי להעיף לי סטירה ואז נזכר באמצע התנועה. היד מלטפת לי את השיער במקום ואז נופלת ליד הראש שלי. יחד עם הזין שלו, שנופל ויוצא ממני. הוא לא עוצר, אלא מנשק אותי במצח. זה מרעיד לי את הבטן, הנשיקה הזאת. במצח מנשקים רק כשבאמת אוהבים, אני חושבת. הוא יורד ומנשק אותי בצוואר, ואז בבטן, ואז הוא נמצא עם הפה על הכוס שלי, מלקק לי את הדגדגן במעגלים קטנים, מושלמים, ומכניס לתוכי אצבעות, עד המפרק השני, לא כל הדרך. הוא מרעיד את האצבעות בקצב, לוחץ על נקודה שלא ידעתי שיש לי, והרגליים שלי מתפתלות. אני לא עומדת בזה יותר. האורגזמה תופסת אותי, משתלטת עליי, אני שוכחת שהוא שם. כל הגוף שלי רוטט ומתמתח, אני מפסיקה להרגיש את הלשון שלו, נעימה כל כך על הכוס שלי, ומרגישה רק את האצבעות, את הדרך שבה אני עוטפת אותן, סוחטת. אני יודעת רק איך הן מרעידות לי את הבטן.
#
נדמה לי שהיה לילה מושלם.
הוא נשאר לישון, אפילו. למרות שהוא קם ממש מוקדם, יצא בחמש בבוקר, ברגע שהיו אוטובוסים. אבל אכלנו את הסופגניות, הוא התלהב מאוד מהן, ואת התבשיל שהכנתי, שבכלל לא היה אכפת לו שהוא טבעוני. ואז הלכנו למקלחת והוא גמר לי על הפנים. ואחרי זה דיברנו הרבה על העבודה שלי ועל זה שאני רוצה להירשם ללימודים, וקצת על כמה שטוב לי להיות רחוקה מהבית.
על עצמו הוא בדרך כלל לא מדבר המון. למרות שיש רגעים שבהם זה משתנה, ואז הוא מתחיל לספר קצת. רוב הזמן הוא מספר על דברים שקרו לו כשהוא היה צעיר. צריך לדעת מה לשאול אותו כדי שזה יקרה. שאלתי ממתי הוא אוהב סקס אגרסיבי, והוא אמר שזה לא היה ככה תמיד. דווקא הייתי מאהב עדין פעם, הוא הסביר. אבל זה השתנה עם הזמן. כנראה היה לי קשה להיות חסר אונים. ואז רציתי שהוא יגיד מה הכוונה בחסר אונים, והוא חייך קצת, אבל לא את החיוך האמתי שלו, ואמר שלנשים קשה יותר לקבל 'לא' מלגברים.
כנראה שהוא צודק. לא שלגברים קל כל כך לקבל לא. אבל לא שאלתי עוד כי לכל אחד יש סיפורים שהוא מעדיף לא לזכור.
לילה מושלם. אבל כשאני כותבת ושואלת מתי ניפגש שוב, הוא אומר שיש לו שבוע עמוס. זה כי הוא מפחד להתקרב, או כי הלילה היה מושלם רק בשבילי? אני כבר לא יודעת כלום. זה באמת פער הגיל שמרחיק אותו, או שאני פשוט לא מספיק טובה? הוא רגיל ליפות יותר, לחכמות ומוצלחות יותר. אבל החיבור בינינו, הוא לא רק בראש שלי, הוא אמר בעצמו שהוא כמעט לא ישן עם אף אחת, שהוא בדרך כלל בורח אחרי דייט או שניים. אני לא מאמינה שהוא אמר את זה סתם.
מה אני עושה לא בסדר?
#
אולי הייתי צריכה לתת לו לסטור לי. אולי זה היה חסר לו.
הוא חושב שעדיף שלא ניפגש יותר, 'לטובתי'. יש יותר מתנשא מזה? אמרתי לו שאני יכולה להחליט לבד מה לטובתי ומה נכון לי. אמרתי לו שאני מתחרטת שאי פעם נפגשנו. אחרי זה שיניתי את דעתי ואמרתי שאני מצטערת, שהוא אמר לי מראש, שידעתי הכול ונכנסתי לזה בעיניים פקוחות, ואני אשמח להמשיך כמו שהיינו עד עכשיו. הוא לא חשב שזה רעיון טוב, אז התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני לא מבינה, שאני רק רוצה שייתן לזה סיכוי, כי אפשר להתגבר על פער הגיל, אני בקושי מרגישה שיש פער.
ובטלפון הוא היסס הרבה. ונזכרתי פתאום במשהו שהוא אמר לי פעם, שרק משום שאנחנו לא מרגישים בפער, זה לא אומר שהצד השני לא מרגיש אותו. ואני יודעת שהוא אמר את זה על הגיל, אבל בזמן שהוא היסס, הבנתי שזה נכון לגבי כל פער. וזה הכאיב לי יותר, הכאיב לי עד שהתכווצתי לתוך עצמי. כאילו אני ביום הכי גרוע של המחזור, ומישהו גם בעט לי בבטן. וכשהוא דיבר בסוף ידעתי מה הוא יגיד, וכשניתקנו נשארתי לבכות ולחבק את החתול. החתול דווקא גרגר. לפחות מישהו אחד באמת אהב אותי. למרות שאי אפשר לדעת, אולי הוא מגרגר עם כולן, ואני סתם מרגישה מיוחדת עכשיו.
#
בחור אחד, נמרוד רשף קוראים לו, ניסה להתחיל איתי. אמרתי לו שאין לזה סיכוי, אבל הוא התעקש שניפגש. לקח לי בערך דקה של שיחה איתו להיות בטוחה שזה לא יקרה. הוא אמר שהוא כותב ספרים, אבל אני לא יודעת איך, הוא בקושי מסוגל להרכיב משפטים.
אבל הוא אמר ספרים, וזה הזכיר לי אותך. אז אמרתי שאני מכירה עוד סופר, והוא ניחש, איכשהו, שזה אתה. ואז הוא הסתכל בי, ואני יודעת שהוא קינא מאוד, אבל הוא הסתכל ואמר, "את יודעת שהוא מזיין את כל המעריצות שלו, כן? שמעתי שהוא גם מתעלל בנשים. כדאי להתרחק ממנו".
חייכתי אליו ואמרתי שאני לא יודעת על זה כלום.
ואני רק רוצה שתדע, שתיזהר. אני מבינה למה אנשים לא ממש יבינו את זה, את הקטע שלך במיטה, אבל אני גם יודעת שאצלך זה תמיד הדדי. תמיד בדקת לפני, תמיד דיברת איתי אחר כך ושאלת אם זה היה בסדר. אז אל תדאג, אבל תיזהר, בסדר?
כן, אצלי ממש טוב. אני נהנית בעבודה, ונפגשת עם חברות. נראה לי שתהיה שנה טובה.
אוקי, גם אני צריכה באמת ללכת כבר לישון.
אם תהיה בירושלים, תכתוב לי.
#
קשה לי לשחרר אותך. למרות שאתה לא רוצה לדבר, אני עדיין מחזיקה את הרסיסים האלה בכוח, שלא יתפרקו ויתפזרו. אני אפילו לא צריכה אותך פיזית לידי, או נוכח בחיים, אני מרגישה שאני מחזיקה תמונה שלך, דמות שלמה, אפילו, וכל עוד אני לא משחררת עוד יש לי משהו ממך.
לדבר עליך עוזר. לספר עליך לפסיכולוגית, ולחברות. זה כאילו לפני כן השבעת אותי לשתיקה, למרות שבחיים לא אמרת לי לשמור אותנו בסוד. אולי אני זו שרציתי שתהיה סוד, או שחשבתי שכל עוד אנשים לא יודעים זה יכול להישמר בינינו. אבל עכשיו כנראה שזה לא משנה כל כך.
אפילו לא היית חלק מהחיים שלי ממש, וגם החלק שהיית היה קצר. כמה פעמים ראיתי אותך? אולי שש. כמה כבר דיברנו? אולי חודש-חודשיים. אז למה זה מרגיש שמשהו חסר בי, למה זה כואב כאילו עקרו לי את הקרביים.
שונאת אותך.
החיים שלי היו טובים יותר קודם, כשלא ידעתי שאפשר לרצות משהו כל כך. הרסת בי משהו, או הערת. אני לא יודעת כבר. כנראה אף פעם לא ממש ידעתי.
מקווה שתכתוב לי אם תבקר בעיר.
#
לא רק את עדן הוא זיין. אני שומעת עליו עכשיו מהרבה נשים. שומעת איך הוא אוהב את הסקס שלו, איך הוא תמיד בוחר אותן צעירות. בן זונה. לא יכול אפילו להגיד לי את זה בטלפון. שאלתי אותו עם כמה נשים הוא היה בזמן שיצאנו, והוא אמר שאין לי זכות לשאול את השאלה הזאת. אין לי זכות? הוא זה שאמר שאין לו הרבה מאהבות בתקופה שבה הכרנו.
מאהבות. אני שונאת את המילה הזאת עכשיו. הוא השתמש בה הרבה, סיפר שהיו לו פעם מלא מהן. זה מה שאני, מאהבת. זה בטח נשמע לו יותר טוב מסטוץ פג תוקף, או מיזיזה. הוא צילק אותי עם המילים שלו, אני כל כך מטומטמת. בורח אחרי דייט-שניים, מבהיר שבגלל פער הגיל זה לא יעבוד. יואו, איך לא זיהיתי דוש מנוול רק בגלל שהוא תיאר את עצמו במילים יפות?
חברות שלי אומרות שלהיכנס בלי קונדום זה אונס. במיוחד אם אמרתי שלא. סיפרתי להן גם על הסטירה, ועל זה שהוא היה קורא לי זונה, והן הזדעזעו. מישהי אמרה שאני צריכה ללכת עם זה למשטרה. אבל אני לא יכולה, אין לי כוח לצאת מהמיטה. אני בקושי מצליחה להכריח את עצמי ללכת לעבודה, אני בקושי נושמת. למה הוא עשה לי את זה.
הוא באמת עשה ממני זונה. ואני ביקשתי עוד. כמו מטומטמת.
#
זה לא עובר. לא משנה כמה אני מנסה לשכוח, כמה אני מדברת וכותבת עליו, ומזהירה אחרות שהוא מסוכן ופסיכופט, זה ממשיך להכאיב לי. הפסיכולוגית אומרת שיש לי פוסט טראומה ממנו. כל דבר שמזכיר לי אותו מכניס אותי להתקף חרדה, בכל פעם שאני שומעת עליו איכשהו, אני רוצה להקיא.
כתבתי עליו ברשת, בטוויטר, והוא שלח לי הודעה מתחסדת, וביקש שאפסיק. הציע אפילו לבוא לטיפול שלי אם זה יעזור. שבוע לא הצלחתי לצאת מהמיטה, חשבתי שאני אמות בתוכה, שאני אירקב ואיעלם, והחתול יאכל את מה שיישאר. רק בזכות חברות שלי הצלחתי לקום בסוף.
הן הכירו לי מישהו כמה שבועות אחר כך, בחור חמוד דווקא. לחבק אותו בלילה עוזר. הוא לא מרעיד את הבטן, אבל הוא גם לא אומר לי כל הזמן שאין לזה סיכוי, שזה זמני. הוא דואג לי באמת. אני מבינה עכשיו יותר טוב איך זה להיות עם בן אדם שהוא באמת רגיש, ולא עם אחד שמעמיד פנים כשנוח לו.
הלוואי והוא היה מת, ככה הייתי יכולה לשכוח אותו. הלוואי והייתי לשרוף אותו מהחיים שלי, לדאוג שכולם יידעו שהוא יותר גרוע ממצורע. כי על מצורע רואים שיש בעיה, אבל הוא דווקא יפה ונעים, ונדמה לך שאתה יכולה לסמוך עליו.
ליאור אומרת שהוא נצלן, שגם אם הוא אמר לי מהתחלה, בתור גבר שהיה מבוגר ממני בכל כך הרבה שנים, הוא היה צריך להיות אחראי בשביל שנינו. היא אפילו כתבה לו את זה, בלי להגיד לי. כשגיליתי, הכרחתי אותה לספר לי מה הוא כתב חזרה. והוא כתב לה יפה, הבן-זונה, כתב לה שלקחת אחריות עליי זה יותר מתנשא, ושאני יכולה לבחור בעצמי. השתמש בהרבה מילים יפות ומנומסות. מניאק. אחרי ששמעתי את זה נכנסתי שוב למיטה לשבוע.
הוא רצח לי את הנפש. אני בחיים לא אצא מזה.
#
אני חייבת להפסיק לשמוע עליו. הפסיכולוגית שלי רוצה שנפסיק לדבר עליו, שאתרחק ממנו קצת גם במחשבות. יש לי חבר, לימודים, עבודה, אני צריכה להיות שמחה, היא אומרת. אירוע אחד לא מגדיר את כל החיים.
אבל הוא קצת כן מגדיר, לא? שנה וחצי אחר כך, והמחשבה עליו עדיין גורמת לי להצטמרר. איש רע. לא ידעתי שאנשים כל כך רעים קיימים קודם. חשבתי שאם יש כאלה, אז רואים עליהם את הרוע. אבל הוא נראה כזה טוב. הוא נראה...
לא, לא חושבת עליו יותר.
הוא הרס לי את החיים. הלוואי וזה לא היה ככה, אבל אני יודעת שזה מה שהוא עשה. אם רק היו נותנים לי כבר למות, זה היה קל יותר. אבל כולם רוצים שאני אחיה, אפילו אני.
אני רק צריכה למצוא בשביל מה.
#
ראיתי אותך היום ברחוב. היית נראה מאושר. החיוך שלך היה אחר, פחות ילדותי, אבל יותר שמח. השיער שלך הלבין מאוד, היו יותר קמטים סביב העיניים. אתה עדיין קצת מקריח. היית עם אישה וחיבקת אותה, ככה, ליד כולם.
לא רציתי להקיא כשראיתי אותך. רציתי... אני לא יודעת, שנאתי אותך לרגע, ואז פתאום לא הרגשתי כלום. ועכשיו אני מרגישה שחבל, שהייתי רוצה דווקא לומר לך שלום.
אהבה היא פוסט-טראומה, אני מבינה את זה היום. כשמישהו לא רוצה אותנו ואנחנו מאוהבים בו מעל הראש, זה מרסק. להרגיש מיוחדת ואז לגלות שאת סתם עוד אחת, זה כבר לדרוך על הרסיסים.
אני לא יודעת אם הייתי אומרת שנהגת בי בהגינות. אני חושבת שלמרות שהייתי בת עשרים ואחת, הייתי ילדה. אני לא חושבת שאהבתי מישהו לפניך, ואולי בגלל זה לא ידעתי לומר בקול מה אני מרגישה כלפיך. למרות שאם אני כנה עם עצמי, ידעתי, אבל העדפתי להעמיד פנים או לקרוא לזה בשמות אחרים.
אני גם לא חושבת שהתכוונת להכאיב לי, או ששיקרת לי. היית מרוכז בעצמך. זו לא תכונה טובה, ויש משהו חסר אחריות בלהניח לאישה צעירה להתאהב בך. אבל כשאני מסתכלת על התקופה, אני לא בטוחה שהיית יכול לזהות שאני מתאהבת. לא כי לא היית מספיק רגיש, פשוט העדפת לא להבחין. אני יכולה לשנוא אותך על זה, אבל מאז עשיתי את זה לאנשים אחרים, והבנתי אותך קצת יותר.
אתה יודע, באמת צלקת אותי לכל החיים. אבל אנשים הם כאלה, הא? מצלקים אותך וממשיכים, ומצטלקים בתורם. מעניין מי צלקה אותך. לא נראה לי שהייתי בוחרת באהבה ראשונה כמוך, בצלקת בצורה הזאת. אבל מי בוחר בצלקת, בכלל.
כשאני חושבת עליך ברחוב, מחבק את האישה ההיא, אני קצת מקנאה בה. היא לא נראתה כל כך יותר מבוגרת ממני. אני נזכרת בחיוך שלך, שהדחקתי לפני שנים, ובריח שלך בלילה, ואפילו בזין שלך, פועם בתוכי, עם המבט הקשה שהיית נותן בי, שהתרכך בבת-אחת אחרי שהיית גומר עליי. וקצת כואב לי בחזה, וקצת קשה לי לנשום.
אז אני מניחה על היד על הבטן, עד שהרעד דועך. ואני מסתכלת על מה שיש לי עכשיו, ויודעת שזה בסדר. אני לא באמת מתגעגעת לאדם. בקושי הכרתי אותך, בקושי היית כאן. זו פשוט הייתה תקופה כזאת. פשוט גלית לי איך זה מרגיש לרצות משהו באמת. כשהרעד נעלם, אני כבר לא מצליחה לזכור בדיוק איך אתה נראה.
מנוול.
עדיין קצת אוהבת אותך, בשנה מסוימת בעבר.
שמחה שהכרנו.
מקווה שהחיוך שלי לא עייף כשאני אומרת את זה.