בסדנאות, לפעמים אני מחלק תרגיל כתיבה למשתתפים: לכתוב את הפעם הראשונה שבה מישהו פגש בהם, מזווית המבט שלו. ובסדנה האחרונה, חייכתי לעצמי לאחר שקיבלתי את התרגילים במייל, כי ידעתי שאנשים מגלים את צפונות לבם תמיד במקרה, ויש דברים שאינם נאמרים אלא בעקיפין.
במפגש הבא אמרתי: מדהים מה כל אחד מכם הבליט בתיאור המפגש הראשון עמו. היא חשפה רגליים, הוא התמקד בצורת העמידה, את הדגשת גישה ודיבור. והרי, אלה גם הדברים שאתם מתביישים או מתגאים בהם כאן, אחד מול השני. זו עם הרגליים החשופות התרגזה עליי: זה לא הוגן, אתה משתמש נגדנו במידע פנימי. הרכנתי ראש בהתנצלות. אך בתוכי חשבתי שיש אנשים שרק ממתינים שמישהו יתבונן בהם די זמן בשביל לקבל מידע פנימי להשתמש בו. ובעצם, היא לא מתרגזת משום שהשתמשתי במידע שמסרה, אלא מכך שחלקתי אותו עם אחרים במקום לשמור אותו לעצמי. כי הבעיה היא אף פעם לא בכך שאדם מגלה עליך סוד, אלא בזאת שהוא לא רואה בו אוצר שראוי לשמור אך ורק לעצמו.