ברחוב פגשתי אישה שלא ראיתי שנים. היא חייכה כשהצלבנו מבט ומיד הזמינה אותי נרגשות לשבת איתה לקפה. ההצעה הייתה מפתיעה, כי זיכרוני סיפר שבעבר ויתרה עליי בקלות מרובה. שאלתי מה השתנה. אמרה: אז, לא ידעתי שלא אפגוש מישהו כמוך שוב.
התשובה רק זימנה שאלות נוספות, אותן כבר לא העליתי בפניה. לדוגמה: מה הכוונה, מישהו כמוני (וטוב מכך: מי אני, בעינייך)? כמו גם: יש אנשים שכמותם כן פגשת שוב? או שאולי האמנת שאנשים כמוני הם דבר נפוץ (ואם כן, מדוע, בעצם)? ולבסוף: למה היית צריכה לפגוש עוד אנשים כמוני, אם היה לך אותי בדיוק?
אבל לשוני אינה מהירה כמחשבותיי, לכן רק חייכתי, והסמקתי מעט. ולרגע, טבלתי במחמאה, מניח לה לכסות אותי עד שורשי השיער. אז נאנחתי בצער. כי ידעתי שלא המפגש איתי היה מיוחד, אלא רק העובדה שהחיים הובילו אותה בנתיב אחר מכפי שציפתה. ועתה, היה נדמה לה שהיא ניצבת שוב מול צומת שמזמן חלפה על פניו. משום שלא רק אנשים כמוני היא לא פגשה שוב, אלא רבים אחרים, עליהם ויתרה מתוך אמונה שבני אדם מגיעים בדוגמאות קבועות לאורך החיים.
לפעמים זה קורה. נתקלים בהזדמנות מן העבר, ונדמה שאם נעשה דברים בצורה טיפה שונה הפעם, נוכל לפתוח עשרות צמתים והצטלבויות שנסגרו בפנינו. אפילו לא בהכרח עם האדם הספציפי הזה. הפנייה הישנה בשביל שבו לא הלכנו עשויה להוביל לחיים שלא הספקנו לחיות.
אבל אני כבר לא הייתי הזדמנות או צומת לכלום. לכן מלמלתי שלצערי, האיש שכמותו הייתי כנראה נותר שם, בתקופה שבה הכרנו. כך במידה רבה אפשר להגיד שצדקה, לא היו עוד כמוהו מאז. אבל אני מקווה שהאישה שהייתה והאיש ההוא עוד ייפגשו לקפה, ביום מן הימים, בחיים שלא חיינו מעולם.