לא אהיה מופתע לגלות שהתאבדות הפכה נפוצה יותר מאז שהחלו מערימים קשיים על אנשים המבקשים להיעלם. פעם, היה אדם מסוגל להתעורר בבוקר ולהחליט: אלה אינם חיי עוד. ובתוך יום כבר היה יוצא לחיים חדשים בעיר אחרת או במדינה השכנה, להתערות בקרב זרים בשם טרי וסיפור שבדה מלבו. ואם היה מקפיד להיזהר, לא היה נאלץ להתמודד עם כל האנשים שאכזב ונטש עד יומו האחרון. לא כזה המצב היום, אנשים מותירים שובלים אחריהם כאילו היו כוכבי שביט, המנוסה הופכת תמידית, ולעתים הדרך היחידה להימנע מהתמודדות עם אכזבתם של אחרים היא בזינוק מבעד לחלון בקומה עשירית, ולא בהימלטות מבעד לדלת פתוחה. כי כל הפתרונות לציפיות כשרים, ומשקלן כבר כך מושך אותנו מטה.
צרתם בעלי הדמיון, היא שגם המוות לא מהווה אפשרות מפתה עבורם. אלה יכולים, למרבה צערם, לדמיין בפרטי פרטים את האבל והכאב של הנותרים מאחור. ואף שהם שואבים עונג מסוים מהלוויה ודברי ההספד, ואולי גם מחייכים בסיפוק למילות הפרידה של האנשים שלא נהגו בהם כראוי בזמנם, בסופו של דבר קריאות השבר והבכי מקלקלים מאוד את מצב הרוח ומטילים צל מכביד ומדכדך על כל עניין ההתאבדות, עד שאין ברירה אלא לחיות, ולחייך, ולשמוח, ולהיות מאושרים במרבית הימים, כנגד הרצון וההיגיון.