הדלת נפתחה בתוך מחשבתו של אופק באחת. הוא נקש עליה בעבר פעמים רבות בתחינה, ואף היו ימים שבהם ניסה לפרוץ אותה בכוח, אבל עד עתה מעולם לא זעה ולו במעט. לא מאז שנסגרה. ידו רעדה.
דווקא ביומו הראשון בעבודה החדשה. משרה פשוטה, היה עליו להודות, מתאימה יותר לסטודנט, לא לגבר בן שלושים ושבע, כמעט שלושים ושמונה. אבל לא היו לו כישורים מיוחדים, והיו מעט מאוד מקומות עבודה שהיה בהם מה לעשות בתואר ראשון באומנויות. רק במזל לקח שנה אחת בסטטיסטיקה, וזיכרונו היה חד דיו לזכור את הקורס, אף עשר שנים לאחר סיום התואר.
היה לו מקום משלו במשרד, בחברת הייטק. השכר לא היה גבוה, רק גבוה יותר מכפי שאי-פעם הרוויח. למרות שזה לא היה הישג ממש. העבודה הרצינית האחרונה שלו הייתה בתור מורה לאומנות בבית-ספר תיכון. אך הוא שקע לכזה דיכאון בגללה, שהיה מוכרח לעזוב בסוף השנה הראשונה. זה היה לפני שש שנים. לפני כן, ומאז, עבר בין עשרות עבודות מזמנות. בנעוריו היה מלצר, קופאי, סבל, דוור, מחלק עיתונים ועוד אינספור משרות שונות. באף לא אחת מהן התמיד, ובעצם גם מעולם לא התכוון להתמיד בהן. תמיד היה מדובר במשהו זמני, לעת עתה, עד שיתחיל שיתרומם, עד שיצליח.
בחלקן היה אפשר לטעון שהתמיד זמן ארוך יחסית, אולי. הוא היה פקיד קבלה כשלוש וחצי שנים, עד שאפילו קודם לאחראי על פקידי הקבלה האחרים. רק אז התחלחל מספיק בשביל לעזוב את המקום. פשוט כי היה נבוך מתחושת הגאווה שהתעוררה בו מעצם הקידום. כך או כך, מעולם לא ראה בעצמו פקיד קבלה.
בכלל היה צייר כל אותן שנים. לפחות חשב על עצמו ככזה. אולם, אם היה נשאל מתי בפעם האחרונה השלים ציור, היה מגמגם תשובתו. פעם, לפני שנים רבות, היה מצייר מדי יום. במיוחד כשהיה נער. התכיפות פחתה מעט כשהתבגר, אבל בין משרה זמנית אחת לבאה אחריה, הקדיש זמנו ליצירה. הוא היה בטוח באותם זמנים שבתוך זמן קצר יכבוש את הארץ, ואולי את העולם. חבריו חשבו שהוא מוכשר, מחונן בצורה יוצאת דופן. פעם אף זכה במקום שלישי בתחרות אחת. הפרס הכספי היה צנוע, אבל הייתה לו תחושה שמאותו רגע ואילך רק ימשיך ולנסוק.
לא כך היה. בגיל עשרים וחמש החל לחשוש שההצלחה תדרוש יותר זמן משחשב. לכן החליט ללכת ללמוד, שיהיה לו משהו ביד. אבל הלימודים, למרות שלא היו מאוד קשים, איכשהו תמיד קדמו לציור. והיו חברים, ונשים, ועבודה, זמנו היה מוגבל. בכל שנה התדלדל קצב יצירתו, עד שבסיום לימודיו גילה שכבר תשעה חודשים שהוא עובד על אותו הציור. אם עובד הייתה המילה הנכונה, כי פשוט היה מונח בחדרו, מכוסה אבק, ממתין למכחוליו שבינתיים הפכו יבשים.
לא היה זה הציור האחרון שהצליח להשלים, לא באמת. היו כמה איורים קטנים, כמה רישומים. הייתה אפילו יצירה נוספת, שהעתיק מאומן אהוב בניסיון לזכות בשבריר השראה. הוא לא הבין איך קרה שבילה את השנים הבאות נודד בין דירות ועבודות, ומצייר כל כך מעט. תמיד הציג עצמו כצייר, או כאומן, אם נשאל. תמיד אמר לחברים שהוא עובד על משהו חדש. אבל הוא ידע, גם אם לקח לו שנים להודות בכך, שהדלת שבמחשבתו נסגרה. הוא לא שמע את קול טריקתה, לא את צליל המפתח הנועל אותה, אבל המקום שאליו היה הולך כשהיה יוצר כבר לא היה נגיש לו.
הוא זכר אותו במעומעם. כשהיה פוסע מעבר לדלת, היה ממתין עולם שלם. ערב רב של צבעים, דמויות אפשריות, קומפוזיציות וצורות. הוא ביקר בו בקלות, אי-מתי שרק חשק בכך, מאז ילדותו. הוא שלה מתוכו פיסות דמיון וחרת אותן על עמודי פוליו ודפי קנבס כאילו לבשו ממשות. כה קל היה הדבר, שלא ראה בכך חלק מהותי מכישרונו. רק כשננעלה הדלת התחרט על כל הזמן שהיה יכול לבלות שם. אך מכחוליו נותרו יבשים, עפרונותיו מחודדים. כל דפיקותיו לא הועילו לפתוח את הדלת שוב.
מעת לעת הרים אחד מהם מבלי-חשק, אבל חוץ מרישומים והעתקות לא היה מסוגל ליצור דבר-מה חדש. רעיונותיו יבשו יחד עם צבעיו. הלהט הפך תסכול, והתסכול הפך במהרה למרירות. אט-אט הפסיק להציג עצמו כצייר, אט-אט החל מייחל לעבודה נוחה שתאפשר לו להתפרנס. ואולי חשוב באותה מידה, שיוכל לשייך עצמו אליה מבלי להרגיש בושה צורבת על לשונו כשנשאל מה הוא עושה בחיים.
הוא מצא אחת. חבר טוב המליץ עליו, גילו ורצינותו גרמו למראיינת להחליט שמגיעה לו הזדמנות. הוא לא היה מרוצה, אבל הוקל לו מאוד. חוץ מאמן, מעולם לא חשב מה ברצונו להיות. הוא קיווה שעכשיו, כשכבר לא יצטרך לדאוג כל כך לכלכלתו, יוכל להקדיש מחשבה לעניין.
אלא שהנה הוא עתה, רק אחר שלוש שעות של עבודה, והדלת שבמחשבתו פתוחה. בניגוד לציפיותיו, לא עשתה זאת בחריקה צורמת, כפי הראוי לצירים שמזה שנים לא נעו, אלא בדממה מופתית. משב הרוח של דמיונו הסיט את תשומת-לבו אליה, או שכלל לא היה מבחין בכך. הוא הסתכל לעברה במבטו של אדם טובע אשר חלם על יבשה, אך למד להסתפק בקרש שבמקרה צף בסביבה.
"מה קורה, אופק?" שאל אותו חבר שחלף במקרה ליד שולחנו. "מסתדר עם הכול? תזכור שאם אתה צריך עזרה במשהו אתה יכול לפנות אליי תמיד."
"כן, כן, הכול טוב," אמר אופק בפיזור-נפש. "מסיים את הטבלה הזאת ובא לאכול."
"מגניב. פעם ראשונה שיש לך תןביס, הא? חכה, תראה איזה עוד פינוקים יש כאן. בחיים לא תרצה לעזוב."
"בטח," מלמל אופק. "נשמע אדיר."
"יאללה, אני רואה שאתה עסוק. לא נפריע לך לעבוד. אני מחכה לך בלובי."
אופק נופף לו לשלום וחייך קלושות. ידיו מיד חזרו למקלדת, אבל עיניו נותרו קבועות בדלת הפתוחה במחשבתו. הוא הקליד כמה מספרים.
הוא הסכים לעבוד משרה מלאה. תשע שעות מדי יום. זה לא כאילו היו לו דברים טובים יותר לעשות, אז. אבל משרה מלאה היא דבר תובעני. הוא זכר.
בכל מקרה, הוא כבר ניסה. הוא כבר נכשל. כבר ידע שגם אם יצליח להוציא משהו בעל-ערך תחת ידיו, אף אחד לא יבטיח לו שמחר עדיין יוכל לעשות זאת. הוא עלה על נתיב אחר עכשיו, בטוח יותר, יציב יותר. ידיו הקלידו בעצלתיים. הוא הסתכל אל עבר המסך, ראה מה כתב ומיהר למחוק. חוסר הריכוז שלו גרם לו לעשות שגיאות. עיניו חזרו אל הדלת.
ארוחת הצהריים המתינה לו. כבר זמן ארוך שלא היה יכול להרשות לעצמו לאכול בחוץ. כאן האוכל היה על חשבון מקום העבודה. הזמנה מכל מסעדה בטווח של חצי שעה נסיעה. נראה אותך מסתדר ככה בתור אומן, ניסה ללגלג על עצמו.
אבל הלגלוג נשמע חלול באזניו. בתור אמן. כמה זמן לא העז לכנות עצמו בשם הזה בכלל.
ידיו הפסיקו לנוע על המקלדת. הוא הגניב מבט אל עבר חדר הלובי. ארוחת צהריים. הוא פחד. פחד לנסות שוב, פחד להתאכזב. בטחון נעוריו היה כלא היה. בגילו, לא היה יכול להסתכן כבעבר. לא יזכה להזדמנויות נוספות אם ישגה הפעם. לא היו לו חסכונות, לא הייתה לו דירה או ירושה להסתמך עליה. אי אפשר להתקיים מחלומות, ניסה לשכנע עצמו.
הדלת נותרה פתוחה. מעבר לה הסתחרר עולם שחשב שאבד.
אופק נאנח ושלף עט ודף נייר מהמגירה. גופו רכן מעצמו, ידיו זעו בתחושה מוכרת, אהובה. האוכל יחכה, חשב. העבודה תחכה. אולי מחר כבר לא יכול לעשות זאת, בכל מקרה. הוא עדיין לא חייב להחליט. אבל בינתיים, יש לו דף ועט, וקצת זמן.
הוא פסע מבעד לדלת מבלי להביט לאחור. אם היא תיסגר, חשב, עדיף שיהיה בצד הנכון.