לעולם אינני מרגיש אשמה על כך ששרדתי. אבל לפעמים אני חש אשם כי לא עשיתי די, או כי לא היה אכפת לי מספיק, או אפילו פשוט משום שאני עייף מאוד ויש יותר מדי צער בעולם מכדי שאשא גם אותו.
בתוכי, אני מתווכח כנגד הרעיון שעליי להרגיש את כאבם של אחרים. וטיעוניי טובים מאוד – הרי אינני עוזר בכך לאיש. מרבית הזמן, אנשים אפילו לא מודעים לעובדת ההזדהות או הכאב שלי איתם. וחוץ מזה, בקושי עמדתי בצערי הפרטי, בכאביי שלי, בצרותיי שלי, מה עכשיו לי ולאלה של אחרים? איך לא אשבר? אינני כה חזק, גם אם היה נדמה לי אחרת בעבר. כמעט ואיני מסוגל לשאת את משקלו של זיכרון פתאומי באמצע היום, או את יופיו של העולם בלילה, אז להוסיף עוד על כך? וגם, אני מוסיף בטינה, מה אני חב לעולם? היכן הוא היה כשלי היה קשה, כשאני נשאתי כאב וצער ואבדן? כשהייתי עטור סדקים ועל סף שבר?
ובכל זאת, איני מצליח באמת להיפטר מהתחושה המנדנדת הזאת, מהכורח לקרוא או לחשוב על אחרים, מהצורך להקשיב. הוא מהדהד לי בלב. פועם: אתה אנושי, אתה אנושי, אתה אנושי. ולכן קשור בקשר בלתי ניתן להתרה באנושות כולה, ובמיוחד בזו הקרובה אליך.
נדמה שיש תמיד עוד מקום בלב לצערם של אחרים. נדמה שכמו באהבה, הוא מתרחב להכיל אותם כשיש צורך. וגם הכתפיים השחוחות ביותר, משום מה מתחזקות כשמניחים עליהן משא של הזדהות. משהו בך מתקשח אך מתגמש כשאתה נזכר שהעולם גדול ממך, ושכאבך הוא נקודה על פני קו ארוך ארוך, אולי אינסופי.
אינני עוזר בכך לאיש. אבל, אני משיב לעצמי - האנוכי, מלא הטינה – אולי התרגול, עצם המעשה, מציל אותי מפני הפעם הבאה שבה אהיה על סף שבר. והאיש האנוכי שבי משתתק. ונרגע. ומזדקף מעט לקראת המשא העתיד לבוא.