גאונים בכתיבה

נדירים מאוד הגאונים בתחום הכתיבה. אני יודע שהם בודדים גם בתחומים אחרים, אך שמות עולים בדעתי כשאני מאמץ אותה: דה וינצ'י, פיקאסו, מוצרט, אינשטיין. ואם ארצה אוכל להמשיך ולמנות אותם מאז ועד היום. אך סופרים שהם גאונים ללא עוררין? גאונים ממש, רבותיי, לא כאלה שנויים במחלוקת. אולי שייקספיר, אם תתעקשו. איני מצליח לאתר אחרים. כמותית, פשוט יש הרבה פחות מהם. אחד בארבע מאות שנה, לעומת שניים במאה.

יש לי השערה בנושא. כלומר, פעם היו לי שתי השערות: חשבתי שמשום שיותר אנשים עוסקים בכתיבה, רף הגאונות פשוט נמצא גבוה יותר. או אולי, הייתי מתווכח כנגד עצמי, יש הרבה מאוד גאונים כותבים, ואתה הרמת את הרף כדי שידמה שהם ספורים מכפי שהם. מה, לא תוכל להניח בשורה אחת את עמיחי, סרוונטס, בורחס ורבים וטובים אחרים? אולי. אולם לעולם איני מצליח בכך לחלוטין.

שתי ההשערות הללו הניחו דעתי לתקופה (לא באמת הייתה לי דרך לשפוט ביניהן), אך עם הזמן נעור בי שוב הספק. נדמה היה לי שהתחמקתי מהתשובה במקום להשיב על השאלה. מדוע אני כה מתקשה להצביע על גאונות ולומר: הנה, זה, שם. משום היותי סופר בעצמי? אולי אני מוכרח לחפש פגמים במעשיהם של אחרים, כמו גם במעשיי שלי. שחלילה לא אמצא איזה מודל לשלמות, שלא יהיה יעד שלא יהיה ניתן לשאוף להתעלות עליו.

יש לי חבר, סופר, הקורא לרגע ההשראה, שבו נמצאים עמוק בתוך הכתיבה: הבועה. וכל יוצר מכיר את הבועה ומשתוקק אליה. היא דומה למאניה, להתעטפות בעולם בתוך העולם. ולאחרונה היא תוקפת אותי לעתים מזדמנות יותר ויותר, ואני חושש ומתאווה ליום שבו לא אצליח לצאת מתוכה. אולם מה שאני אוהב בבועה יותר מכל, זו העובדה שלחוויה האנושית של להיות שרוי בתוך השראה, אדם המציא לעצמו שם. איני חושב שזה השם הראשון שהומצא לה, אך כלל אין זה משנה.

מפני שאני מזהה את התופעה הזו, של המצאת שמות. פילוסופים משחר ההיסטוריה עושים זאת. מאפלטון ועד לסארטר, הם מתארים חוויה אנושית בסיסית ואז מסכמים אותה למילה או שתיים. פונקציה שיהיה אפשר לקרוא לה שוב ושוב במקום לתאר מחדש את החוויה. אם זו אידאה, אותנטיות, הנשגב או האבסורד. הם ממציאים שמות לחלקי עולם. החלקים היו קיימים גם לפני שהגדירו אותם, אך רק ההגדרה מאפשרת לנו להבין שהם שם.

וכך הבנתי את המחסור לכאורה בגאונים. כי חייב להיות שמץ פילוסוף בכל סופר טוב. הוא חייב לזהות אמת אנושית כדי להניח אותה בכתב. ולעתים גם להגדיר אותה בפסקה, או משפט, או לתת לה מילה יחידה. זה סוד הדברים, כך ממציאים עוד שפה (ואולי, כך הומצאה השפה מלכתחילה). קיום אנושי:מילה. כל הדברים שעשינו ואמרנו זה לזה:אהבה. אמא שטיפחה ודאגה לי ואז הלכה לעולמה בטרם עת:צער.

אז גאוני הכתיבה קיימים. כן, כן, נכון, פילוסוף הוא לא סופר וסופר הוא לא פילוסוף. אבל סופר טוב, נדמה שיש בו מן הפילוסוף. החלק בו שיימצא את החוויה האנושית, את האמת הבסיסית שהוא מסוגל לתת לה ביטוי, גם בסיפור הבדוי ביותר. איני חושב שהוא חייב להיות מקורי, איני בטוח שהרעיון אפילו מוכרח להיות שלו. הסופר הוא ההופך זאת לסיפור, ולא רק למחשבה. הוא המנגיש לקורא את הדברים שידע באחורי ראשו, אך שטרם מצא להם שם.

ואין זאת שסופר לא יכול לכתוב בלי לעשות משהו מהדברים הללו, כי כתיבה כשלעצמה היא משהו אחר בתכלית - היא הנחה של מילים, מקצב, יצירת מצבים, טווית עלילות. כתיבה היא טכניקה ותוכן, ואלף קשרים קטנים שאדם מוכרח לקשור כדי להפוך את המילים לסיפור. אך גאון, כזה של פעם בדור? אני חושב שנדרש ממנו הצעד הנוסף, היכולת לאתר את בדידי הקיום ולהצמיד להם מקטעי שפה. חלקי עולם שידענו שנמצאים שם, אבל ההגדרה עזרה לנו להבין מה בעצם ידענו.

וזו הגאונות שאחריה תרתי כל כך, לבטח. או לפחות, כך אני מסביר את המילה גאונות לעצמי.

אולי עד שאמצא מילה אחרת במקומה.