ככל שהאחריות שרובצת עליי מתמעטת, כך אני מפנטז על פחות ופחות ממנה. תאוותי למחסור כה רבה עד כי כבר לא ניתן לספק אותי. ראשית הסרתי מעליי את הכורח להתעורר למקום עבודה, עתה אני כבר מבקש שלא להתחייב לקורת גג. אם זה ימשיך, אנתק קשרים עם חברים ומשפחה, אז מחלומות לעתיד, ולבסוף מהכתיבה עצמה. ביום מן הימים אאבד את המחויבות לגופי שלי, אהפוך לנווד של הרוח, ותמצאו אותי במערה, או בקרן זווית ברחוב, מחייך חיוך רחב וחסר שיניים, וממלמל בערגה געגוע לדברים שעזבתי.