יש אגדה עתיקה המספרת על ציפור בת אלמוות שמדי אלף שנה מחדדת את מקורה על פני הר אדיר, שפסגתו מחזיקה את השמיים. וזה סיפור על התמדה, יש האומרים. כי בחלוף די שנים, ייכנע ההר לשיוף הזעיר, יהפוך לגבעה ולבסוף, לחצץ. ואיש אינו אומר: ודאי המקור יהיה הראשון להיעלם מבין השניים. ואיננו מוסיף: ואפילו המקור ממשיך לצמוח במקום להיעלם, אחר מספיק שנים, לא יהיה זה אותו האחד שעמו החלה את דרכה. ובכלל, איש לא מבטיח לציפור שההר יישאר שם די זמן, לא מן הנמנע שאסון אחר, זריז פי כמה, ירסק אותו לפני ביקורה הבא. אם אין איזו ציפור אחרת, פחות בת אלמוות אבל אחת המבקרת את ההר מדי יום, שתשייף את כולו לעפר עד שובה.
כי מה ציפור בת-אלמוות מבינה בשינויים. היא תהיה כאן לעד. היא לא מבינה שהתמדה היא דבר שמוכרח לשאת פרי במסגרת זמן אחת, עבור המקור שיש לך עתה.