בסקוטלנד הייתי לבד חודשים ארוכים עם אדם שלא חיבבתי. ולא רק שלא חיבבתי, גם מצאתי אותו בלתי-נסבל, לא נעים ובאופן כללי לא טוב לאיש. כלומר, הייתי עם עצמי. ונוכחותי התמידית גרמה לי לסלוד ממני אף יותר, כי לא היו הסחות או אנשים אחרים לברוח אליהם כדי לשכוח עד כמה אני בלתי-נסבל. לפעמים הייתי מתהלך במשך שעות, לא מסוגל למצוא את הנחת לשבת ולכתוב, או אפילו לשכב במיטה כדי לחלום. וחוסר-השקט של הנפש התפשט במהרה אל הגוף, הבטן פיתחה כאב מציק שלא חלף, הגרון התייבש לעתים קרובות, ומים לא הועילו להרוות את הצימאון, שכולו היה של הלב.
ערב אחד, עת שוטטתי מהסלון למטבח בניסיון להקל על הבטן, עלתה בי אהבה ישנה וסירבה לעזוב. גם כשגירשתי אותה מהחזה, היא נמלטה אל הראש, ולכן, על אף שאני שתיין לשעבר הנמנע מברים, החלטתי שאין ברירה אלא לצאת לשתות עד האלכוהול ימלא אותי כליל וידחוף את המחשבה עליה החוצה עם הזרם. לא אכתוב לה, הבטחתי, לא משנה עד כמה אצטרך לשתות כדי להימנע, ואז ירדתי לרחוב.
הרגלים ישנים שבים במהרה, במיוחד כשהם מוצאים קרקע כה פורייה. בתוך זמן קצר הייתי שרוע על דלפק הבר, שרוי בתוך ערפל המשקה. אחר מספר שעות, היה קשה לי לראות לאן הדרך מובילה ומהיכן באתי. נדמה היה לי שפגעתי במשהו או מישהו לאורך הערב. כנראה שמישהי שוחחה עמי והעניקה לי חיוך, ואולי גם היה בחור שניגש וניסה להיות חברותי, או פשוט פחות בודד. אך הייתי צריך להשאיר את המפתח לפי בידיו של הברמן, כי כל מילה שפלטתי הייתה מעליבה ונוקבת, ונבלמה רק כשמצאה לה יעד בתוך חזה אחר. כנראה שכחתי שלא רק מחשבות נשטפות עם הזרם. ובזמן שדידיתי את דרכי הביתה, אם אכן היה לי אחד, ניסיתי לבנות מחדש את הסכר שהיה אמור למנוע מהאדם שאליו הפכתי להימלט.
אולם כבר אז היה מאוחר מדי, מפני שבלי להבחין, שלחתי לה הודעה. כן, אמרתי שלא אעשה זאת, ובמבט לאחור, הקהל הדמיוני שלו הבטחתי זאת היה טיפש למדי על שהאמין לי, כמעט כפי שהייתי אני טיפש כשהאמנתי לעצמי. הצצתי במסך הטלפון שבידי. המילים היו מטושטשות, ודאי מלאות בשגיאות כתיב והקלדה. בהיתי מעט ואז החזרתי את המכשיר לכיס. ידעתי כבר שלא תשיב. אין היא משיבה להודעות. כבר שנים אינה עונה. פעם קיוויתי שהחליפה מספר - עצוב, שזו הפכה תקוותי - פעם התקשרתי מחסוי, והתביישתי לנתק למשמע קולה.
בכיתי כשהגעתי למיטתי. בכי ארוך וכואב שלא ידעתי שאני עוד מסוגל לחלץ מתוכי. בכיתי עד שהשריפה בבטן חלפה והגרון היה מכווץ, וכל הגוף היה נתון בחולשה של מחלה. בכיתי כי העולם לא היה הוגן, כי איבדתי אמא ואהבה וכלב, ואינספור חברים. לחיים, ולמוות, ולמעשיי שלי. בכיתי כי אין הזדמנויות שניות, ואת אלה שהיו לי לא ניצלתי כראוי. בכיתי כי לא ראיתי דרך לכפר על העבר ולא היה הרבה טעם בעתיד שנפרש בפניי. בכיתי עוד ועוד, והעולם הסתובב והסתובב, ונטה על צדו ולבסוף השחיר. וכך נרדמתי, עדיין לבוש בשתי שכבות של חולצות, רביים, מעיל חום ארוך, צעיף וכפפות אפורות.
התעוררתי בבוקר מזיע. דחפתי עצמי בכוח מהמזרון, זרועותיי רעדו מהמאמץ. מיהרתי לברז במטבח כדי להרטיב את הפה היבש והגרון הניחר והשלתי מעליי את כל הבגדים בדרך. מערכת החימום החלה לפעול מעצמה והבית היה חם בצורה איומה. לגמתי ישירות מהברז מים קפואים והצטמררתי כשאלה נטפו במורד סנטרי וצווארי אל חזי החשוף. אבל המים היו שיפור, כי בהקתי מזיעה והתנשפתי כאילו זה עתה יצאתי ממיטתה של מאהבת, לא מעדתי בסחרור את המרחק הקצר מהחדר למטבח.
נכנסתי למקלחת והפעלתי את הזרם. התיישבתי מתחת למים בלי להמתין שיתחממו והנחתי להם לשטוף את כל-כולי. העצב לא הרפה ממני לחלוטין, אבל משהו בו נרגע מעט, כמו כוויה שעוד צרבה אך הפסיקה לשרוף. לא טרחתי למחות את הדמעות שעלו בעיניי, הן נמהלו במים ונעלמו במהרה בחור הניקוז. לא נאבקתי במחשבות שעלו ונעלמו בי, לא ניסיתי למצוא היגיון בדבר. לאחר חצי שעה, התרוממתי, סגרתי את המים והתנגבתי. יצאתי החוצה מהמקלחת והתחלתי לסדר את הבגדים שנותרו פזורים במסדרון. רק אז הבחנתי שהותרתי את הטלפון בכיס המכנסיים.
כשהסתכלתי בו, חיכתה שם הודעה. מצמצתי פעמיים, שלוש. מים עוד טפטפו במורד שיערי. מחיתי אותם כדי לוודא שאני רואה כראוי. הספקתי לשכוח את מעלליי אמש. אבל שם, זוהר חלושות, היה שמה, מעורר בי את אותה התרגשות שהיה מסוגל לה לפני חמש עשרה שנה. אולי באמת הייתה זו אותה אחת בדיוק, תחושה שהמתינה רק לה כדי להתעורר, כפרח הזקוק לתנאים מיוחדים, אך נותר רדום בכל ימות השנה אם אלו אינם מגיעים. החלקתי אצבע על פני המסך וביטלתי את הנעילה, נכנסתי ברעד, ביראה, כדי לקרוא.
'היי, נראה לי שזאת טעות?'
סוף כל סוף החליפה מספר. רציתי לצחוק בקול, רציתי לבכות שוב, רציתי להשליך את הטלפון הצדה ולרסק את המסך ואולי גם להזמין כרטיס טיסה הביתה ולחפש אותה בכל רחובות העיר. אבל ידעתי שלא אעשה אף אחד מהדברים הללו. הייתה זו בסך הכול שליחת יד נואשת לתקופה אחרת, בה הצרה הקשה ביותר של חיי הייתה אהבה נכזבת, ולא המחסור באהבה עצמית. וגם אם הייתה עונה לי עתה, דבר לא היה משתנה. לא הייתי אדם מספיק טוב, לא אהבתי את מי שאני, ולכן גם לא הייתי מסוגל להציע לאדם אחר לאהוב אותי חזרה.
כיביתי את הטלפון. התלבשתי לאט - חולצה לבנה רכה, מכנסיים שחורים רפויים - והתיישבתי מול המחשב עם כוס תה חמה לצדי.
לא התחלתי לחבב את עצמי ביום ההוא. אולי אף נגעלתי יותר ממעשיי בלילה הקודם. אבל התנחמתי במחשבה אחת: גם לא לאהוב את הדברים שאתה עושה זו התקדמות. פירוש הדבר שאתה רוצה בשינוי.
ובכך היה די ליום אחד נוסף.
ובכך די לעת עתה, גם היום.