תמיד אומרים לך להיזהר מבגידות בתוך קשר, אבל איש לא מזכיר את הבגידות בזיכרון של אחד. את התחושה הזרה, המזוהמת, הנלווית למגע בגוף חדש. את הטעם המר על הלשון כשמילים שהבטחת נלחשות באזניים שונות. הרגע שבו העתיד והווה שהיו שייכים לזוג הופכים בסך הכול לעבר משותף.
איש לא מדבר על כך שבשביל הסיכוי לאחוז באפשרות למשהו חדש, אין ברירה אלא להרפות מאהבה קודמת. ואיזה מין סחר זה, להחליף אהבה בסיכוי? ולמה תמיד עליך לשלוף אותה בכוח מתוכך בעצמך, להיות גם המנתח וגם המנותח, כשההרדמה היחידה היא משקה, שתמיד פג לפני שהניתוח מסתיים?
הזיכרון תמיד שם כדי להזכיר שלוותר פירושו לבגוד. למרות שגם הוא בוגד בך, על ימין ועל שמאל הוא בוגד. מעלים פרטים, משנה, מוסיף, מטשטש, בלי להתחשב באמת כלל וכלל. אבל לו מותר. לו מותר, כי הוא לא זה ששכב עירום במיטה ולחש שיהיה שם לנצח, או שלעולם לא ישכח, או ששום דבר לא ישנה את מה שהוא מרגיש. הוא שקרן ומנוול, אבל לא כזה שאי פעם התיימר לומר אמת.
זו הסיבה שקל יותר לשנוא זיכרון על היותו לא מדויק מאשר את עצמך על שהיית לא נאמן לאהבה. כן, גם לזו שחלפה. ופעם חשבתי שזו גם הסיבה שקל יותר לבגוד באנשים מבזיכרונות, כי לפחות אנשים לא נשארים איתך אחרי שהכול מסתיים. כמובן ששכחתי שאדם יכול לעזוב אותך מאחור, ואיכשהו, עדיין להישאר.