הבתים

כל הבתים סופגים לתוכם זיכרונות. אנשים שוכחים, ולבסוף מתים, אבל הבתים נותרים אחריהם, זוכרים. עבורם, זה תפקידם, חשוב יותר מהשמירה על בני-אדם מפני פגעי מזג האוויר, מהקור והחום המאיימים, ומפני עיניים חטטניות. זה התפקיד החשוב ביותר בעולם.

בינם ובין עצמם הם מתכנים: הסאסא. בשפתם, פירושו: המקום האחרון. כי בתוכם זיכרונות ורגשות משתהים לפני לכתם, לפני שהם מגיעים אל הזאמאני.

הם לא זהים זה לזה, הבתים. הזיכרונות שהם מכילים מעצבים את אישיותם. אלה שהיו מלאי צחוק משפחתי וקריאות ילדים הופכים עם הזמן מקומות מוארים יותר. השמש מסתננת לתוכם בקלות יתרה, האוויר נושב בהם ברעננות שאינה תלויה בעונות השנה. אין זאת שלא ראו ריב או שניים בימי חייהם, אבל מרבית הימים הזכורים להם היו טובים, והטוב מחלחל וממלא אותם כך שלתקופות הרעות כמעט ולא נותר מקום. הם מהמהמים את הימים שהיו וממתינים לאלה שיבואו. אלה הבתים בני המזל.

אבל יש גם בתים אחרים. בתים שספגו יותר מדי עצב. בני-האדם לא יודעים לזהות זאת, הם לא יכולים לזהות חדר שבו אהבה הסתיימה, או כזה שבו אדם יקר בילה את חודשיו האחרונים. אף על פי שהם מרגישים בכך, לא פחות מהבית עצמו. הם מאשימים את התאורה, או סידור הרהיטים, או אפילו את עצמם, אבל העצב הוא שמכסה את הקירות, נספג ברצפה, מקשה על שמחה להתקיים לאורך זמן.

הסאסא ריחמו במיוחד על אלה מביניהם שנאלצו להכיל כל כך הרבה צער. אבל אלה היו מקרים נדירים, ובדרך כלל, אם היו סבלניים דיים, בסופו של דבר היה ניתן לשנות את מצב הביש הזה. כי למרות הכול, מרבית הכאב בעולם מהול בהרבה אהבה. וזו זולגת עם דמעות האבדן, ונספגת ברצפות הצמאות. לפחות, כך ברוב המקרים. היה מקרה אחד, זה של הבית האנגלי, עליו הסאסא לא אהבו לדבר, על אף שהרבו לזכור.

אווירת הנכאים ריחפה עליו עוד מתקופת בנייתו. האנשים אמרו שבנה אותו זוג נשוי שהתגרש שנה לאחר שעבר לתוכו. אבל הסאסא זכרו טוב מהם. הזוג רק שיפץ את הבית העתיק, שעמד ריק במשך שנים רבות.

ראשיתו בגבר אוהב שחייו היו אמורים להיות מאושרים עד אין קץ. הבתים זכרו אותו – את תווי פניו הארוכים והרציניים, את שיערו הגלי החום הכהה ואת עיניו המלאות רגש חם. אף שלא היה היפה בגברים, כנראה שהיה מסוגל להתחרות באוהבים הגדולים בהיסטוריה בלהט רגשותיו. אלא שבכל האהבה שבעולם אין טעם כשהיא שייכת לאדם אחד בלבד. כך הבין, כשבשנת נישואיו החמישית גילה שאשתו שוכבת עם גבר אחר מזה חמש שנים, ובעצם התחרטה על החתונה ביום שבו התרחשה. הטרגדיה העמיקה, כי לשניים כבר היה תינוק בשלב זה. וכשהאישה נמלטה עם המאהב שלה לארץ אחרת, הבעל השבור נותר עם ילד, ושאלה: מי האב?

הצער, הקנאה והזעם התחרו ביניהם מי יהיה הראשון לשבור את שפיותו. בכל יום בחן את בנו בדקדקנות. כשהיה מבחין בדמיון לאשתו האבודה, היה פורץ בדמעות ולופת בו בכל כוחו, עד שדמעותיהם היו מתערבבות אלה באלה. כשהיה מדמה כי הוא מזהה סממן ממשפחתו שלו, ביקש לפרוץ בצהלות ולאמץ את הילד לקרבו בחיבוק אוהב. אבל לעתים קרובות יותר ויותר, היה משתכנע שהוא רואה בפעוט משהו זר, שונה. וברגעים הללו, היה מניח אותו בזהירות בעריסה ונמלט מהחדר, לפני שהזעם המטורף שהתעורר בתוכו יוכל להשתחרר.

התינוק בגר לאטו, ואביו עשה כמיטב יכולתו לגדל אותו. אבל הקיבעון שפיתח לשאלת ההורות רק התחזק עם השנים, ושליטתו העצמית הלכה והתערערה. בהתקפי האהבה היה מרעיף מתנות ופינוקים על בנו, בהתקפי הצער היה תופס ומחבק אותו עד שהילד היה צווח וקורא: אבא, אבא! רק אז היה מצליח לשחרר ולהתנצל בדמעות חנוקות. וברגעי הזעם...

אלה הפכו תכופים מכל. תחילה עוד היה מסוגל להכילם בבריחה לחדר אחר, בהסתתרות מפני עוצמת הרגש. אבל עם הזמן, זלג זה מחוץ למחסום האדיר שבנה, מחשב לפרוץ את הסכר. לפעמים הדבר היה מתבטא בצעקות איומות ובקללות מחרידות, שהילד אמנם לא הכיר, אבל הצליח להבין שנועדו לפגוע. לאחר מכן, לבש הכעס צורה מוצקה יותר, והגבר החל לרסק כלים בכל הזדמנות שבה אבדה שליטתו העצמית. ולבסוף, כשהבן הפך בן ארבע ושיערו הבלונדיני ארך, ושאלת אבהותו כמעט ונענתה בביטחון – אף כי האב זכר, במעורפל, שלסבו היה שיער בלונדיני, ובלילות היה נאחז בתקווה, בשבריר הסיכוי שאולי – הופנו האגרופים לבשר.

אבל זו רק תחילתה של הטרגדיה, של סיפורו של האיש הבודד בעולם, שהמגע היחיד שזכר בחייו, הגיע בצורת אגרוף. זו טרגדיה אותה הסאסא יספרו, אם רק מישהו ישאל, אם מישהו היה מסוגל לשאול, או להקשיב. אבל אנשים אינם נוהגים לעשות את הדברים הללו, אפילו לא זה עם זה, אז כיצד יחשבו לשאול את הבתים?

הבתים אינם כועסים עליהם על שאינם מבינים. איך יבינו? יצורים כה קטנים ושבריריים, אין להם לא קירות שיגנו עליהם מפני העולם ולא דלת שדרכה יוכלו להכניס אחרים. הם מלאי חורים, ולכן אין פלא שזיכרונותיהם דולפים החוצה בכזו קלות. אבל הבתים שומרים אותם למענם. הם לא זקוקים להכרת תודה, הרי הם עצמם חבים אחת לאנשים, על שבנו אותם, על שהם ממשיכים לבקר.

הסאסא ימתינו וישמרו עליהם, גם כשכל האנשים בעולם יעזבו.

ואז יחלפו עוד מספר עידנים, וגם הסאסא אט-אט יתחילו להיעלם. אחד אחרי השני, באנחות ארוכות של קורות עץ ולבנים רופפות. וכשכולם ייפגשו אי-שם, בזאמאני, הם יאמרו לאנשים, שסוף סוף יוכלו לשמוע אותם: אל חשש, שמרנו הכול בשבילכם.

וכל החדרים העצובים ישובו להכיל שמחה.