יש אנשים שלהם אנו מרשים להתקרב אלינו רק מזווית אחת מסוימת ומחמיאה. וכשהם עומדים די קרוב, מיד אנחנו מתחילים להזיע: כי לשנות תנוחה פירושו להראות צד פחות מוצלח שלנו, אבל להישאר כך משמעו להרגיש שכלל לא מכירים אותנו באמת. ואז אין אלא לכעוס: מי בכלל הרשה להם להתקרב? וכיצד, אפילו מכל כך קרוב, אי אפשר למצוא זווית שבה ייחשף צד פחות מוצלח שלהם?