העיר הפכה לי למפה עמוסה, בה בכל פנייה נדמה שנעצתי סיכה כדי לציין מאורע. הבוקר חלפתי על פני כיכר, לידה נהגתי פעם לבקר מאהבת זמנית, בצהריים ישבתי בבית קפה, מרחק רחוב אחד ממנו גרתי עם בת זוג, לפני שנים. הנה סמטה שבה מעדתי שיכור עם בת לוויה אל תוך מעשה מלוכלך, שם מוזיאון שבאחת מפינותיו הסתודדתי בנשיקות עם אחרת. איני יכול לצאת מהבית בלי שמבנים ילבשו זיכרונות, איני מסוגל לשכוח את האנשים שחפפו לנקודות הללו בחיי, בלי לתהות כיצד הם זוכרים אותי.
פעם לא היה זה כך. פעם הייתה העיר מפה של אישה אחת, כל פינותיה נשיקות חטופות וחיוכים, כל בתי הקפה שיחות ארוכות. אך כרחובות מלאים חנויות זנוחות המתחלפות חדשות לבקרים, התחלפו הרגעים. לא תמיד הזיכרון הטרי ביותר הוא זה שנותר, רק זה שהותיר חותמו עמוק מהאחרים, מוחה אותם בחריטתו. וכך יישאר, אלא אם יבוא אחד עמוק ממנו וימחה עקבותיו.
יום אחד אעזוב את העיר הזו ולא אשוב עוד, וכל זיכרונותיי ונשות הרפאים של נעוריי ימשיכו לרחף בין רחובותיה המשתנים ללא הרף. שכבות על שכבות של ימים אחרים, שרק המבט הנכון מסוגל לחשוף. ידהו הנשיקות, השיחות, המילים, המגע. יאבדו השמות, המבטים, הלחישות המגונות, הניצוץ בעיניים. דבר לא יוותר, אף לא הלילה, הקור והחום שהביא.
יום אחד אותיר את העיר מאחור, אני חושב, אולי מקווה. יום אחד לא אהיה כאן עוד, והמפה תאבד כל חשיבות. אך בה-בעת, חלק ממני חושש, או חולם, שרחובותיה יבואו עמי בכל אשר אלך, ובתוכם, אמשיך לתור עד סוף ימיי.