היומיום מערפל את המחשבה. לא בבת-אחת, אלא במנות סם זעירות, דיגיטליות. אתה מוצא עצמך מציץ בטלפון בכל שעה-שעתיים, לפעמים יותר, רק כדי להתעדכן, לגלות מי חיפש אותך, מה השתנה בעולם, מה אחרים עושים.
בתקופות אחרות לא היה זה כה קל. הודעות היו מגיעות לעתים נדירות יותר, אולי משום שעלו כסף, ולכן היה אפשר לקפוץ מהתרגשות למשמע אחת, לתגלית שמישהו היה מוכן לשלם כדי לומר דבר-מה דווקא לך. והחלונות לחייהם של אחרים לא היו כה נגישים, מהבהבים בלהיטות ורק ממתינים למגע אצבע. היה על אנשים להזמין אותך להציץ פנימה, בדרך כלל על כוס תה, וגם אז אי אפשר היה לראות דבר, הם פשוט היו יושבים ומתארים את הנוף הנשקף לתוכם במילים, חיוכים, מבטים, ואתה היית מהנהן, ושואל שאלות, ומקווה שהבנת נכון כיצד נראים הדברים. לפעמים היה פער בין המילים לדמיון, וגם בכך היה יתרון, כי בפער הזה היה יותר מקום עבורך.
הערפול אז היה נעים יותר, איכשהו. אולי משום שהוא היה דווקא ההפוגה מהשגרה, ולא השגרה עצמה. פרק זמן זעיר של אופוריה בין מקטעים ארוכים, אפורים. אפשר לטעון, אולי, שזו הנטייה האנושית, להפוך את הפלאי לפשוט, לרגיל, והיכן שפעם שיחה ממרחק הייתה נס המקרב בין שני אנשים, פתאום היא הופכת לנטל מעיק. כנראה שיש בכך אמת, גם אם מעט מאוד נחמה.
אני מנסה להיגמל מהסם. מסרב ליטול אותו בשעה הקבועה, מכבה את הטלפון בצד, נלחם בדחף להציץ, לספור לייקים, לקרוא הודעות מרגשות, לחפש עניין רב יותר בחלון הולך ומתרחב, המשקיף לחיים אחרים. אינני עושה זאת מתוך עקרון, אלא משום סלידתי מן ההרגל. כל הפלאים הגדולים של חיי, הודעות קטנות באמצע הלילה, מראות של נופים רחוקים, תמונות של אהובי הלב שחלפו, הפכו נס יומיומי, משמים מרוב שהוא שכיח. אני מחפש אותם עתה במקומות חדשים – בכוס תה על ספסל ברחוב, בפגישה לא צפויה באוטובוס, במסעות ליעדים שאת שמם לא הכרתי. אבל אני מפחד, מפני שכל נתח כזה יכול בקלות להפוך חלק מההרגל, לכלי-שרת בידי הערפל האופף אותנו.
אולי בערוב ימיי, הערפל יאפוף את הכול. אז אביט פעם אחרונה על העולם, אספר למישהו כיצד פעם היה שונה בתכלית – הוא יהנהן, וישאל, יחייך וידמיין דברים אחרים בתכלית – ולפתע אעצום את עיניי. ובבת-אחת, אהפוך לחלק מהפלאים שאחריהם תמיד רדפתי, מאושר לגלות היכן כולם נשמרו.
כי הערפל תמיד היה בכלל בתוכי, ממתין.