האישה שעמה אדם חי תמיד מזכירה את זו שעמה גר לפניה. בכנות, אינני יודע אם זו אמת אוניברסלית, אולי אני צריך לומר: האישה שעמה אני חי תמיד מזכירה לי את זו שבאה לפניה. אבל כשאני מרחיב את המשפט להכיל גם אנשים אחרים, הוא מאבד את הטון המאשים שבו ומרוויח הדרת כבוד. מה גם שאני משוכנע שיש בו שמץ של אמת.
הן לא חייבות להיות דומות. להפך, עדיף שיהיו שונות מאוד. הדבר רק מבליט את החלקים הדומים המעטים שבהן – אופן קימוט המצח, טון הקול כשהן אומרות את המילה 'מאמי', צורת הישבן בשעת משכב על ארבע, כאילו היה לב הנפרש לאטו וחושף חמימות רכה. ההבדלים נשכחים ברגעים כאלה, העור השחום יכול להפוך בהיר בזיכרון, הקווים שבין הגבינים זוכים לסימטריה מחודשת, הקול שבמחשבתך מהדהד בתדר מושלם עם זה שבחדר.
האישה שעמה אדם חי תמיד מזכירה את זו שהייתה. גם אם אין ביניהן כל נקודת חפיפה, פרט לכך ששתיהן נשים, או שתיהן אנשים, או היותך אדם שחי. כי די בכך שתעשה דבר אחד שונה כדי שתיזכר: אישה אחרת. ודמות העבר תעלה באוב כדי לוודא שעודך מסוגל להשוות.