לפעמים אני נזכר: כולם חיים לצד המוות. אך הדבר לא קורה ביומיום, כי למרות שאנחנו שותפים לדירה, המוות שקט. רוב הזמן הוא בחדרו, אולי קורא ספר טוב, או צופה בסדרה, אולי ממתין לשעת כושר. לנו נוח להתעלם מעובדת קיומו. מה גם שהוא שותף נוח במרבית הימים, מנקה אחריו, לא מותיר סימנים לנוכחותו, לא מרעיש. רק אנשים מרעישים, מקוננים, קוראים קריאות שבר. המוות? לכל היותר מציץ לסלון פעם בעשור, לוקח סב, או אב של חבר. כמעט אפשר לצחוק: בכלל שכחנו שאתה פה! אך איננו צוחקים. כי מרגע שנזכרים, כבר אי אפשר לשכוח שוב באמת.