לאורך הזמן, אנשים תמיד מוצאים פגמים בכתיבתי. הם מתלוננים: למה אתה כותב רק על אהבה? למה אף פעם לא על מה שאקטואלי? למה יש בכתיבה כל כך הרבה מיניות, ולמה היא לא על החיים האמתיים, ותמיד עם נגיעה של פנטזיה, ואם כבר על החיים, למה רק על החיים שלך?
שתי תשובות יש לי לכך. האחת: אני חומד את המופלא, את המקומות המעטים בעולם שבהם נותר שמץ מהפנטסטי. והמקומות הללו, לעולם אינם נמצאים במהדורה המרכזית ובחדשות היום. אני כותב על אהבה, כי ממנה עוד ניתן לדלות את ההרגשה ההיא, זו שידענו פעם, שמילאה אותנו מעומק הבטן ומנעה שינה בלילות, זו שעתה אנו מביטים בה בשמץ התנשאות צינית. אני צד, בייאוש של אדם הנמלט מהמוות, אחר הפלאי. כי אם אצטרך להסתפק במה שכאן ועכשיו, אם תהיה לי רק מציאות אחת לכתוב עליה, זו שנדמה שכולנו רואים, אפסיק לכתוב מיד, אצנח בו-במקום ולא אקום עוד. נדמה לי שכך קרה לאנשים כה רבים, וכלל לא הבחינו בכך.
תשובתי האחרת היא שאני כותב על מה שאני רוצה לכתוב. בדרך כלל, זו התשובה טובה יותר מבין השתיים.