זה מה שנשאר עכשיו, חדר מקלחת שאינך יכול למתוח בו זרועות עד מלוא אורכן. היה לך העולם, את החופש לנדוד, להכיר, לחקור, לישון בכל שעה, אך הוא הלך והצטמצם עד שנותרו רק מעט תענוגות: בית קפה שקט וספל תה חם, שעת דממה בחדר השירותים. בבית הקפה עוד היה ניתן לכתוב, בשירותים, לקרוא. אבל הדרך לבית הקפה נחסמה מזמן, היא חולפת עתה מתחת לעיניים צופיות התוהות לאן פניך מועדות לבדך. ולתוך השירותים, שתמיד היו מעוז אחרון לפרטיות, ניתן להציץ מבעד לחרך מרגיז שמשום מה הותיר אדריכל כושל בין הקיר למראה. ומדוע שמישהו יציץ? אין זה משנה, העובדה שהדבר אפשרי כבר נוטלת מהמקום את מידת החופש שהיה מסוגל להעניק.
זה מה יש. מים חמים, רעש קילוח עז הפוגע בבשר, דמעות מלוחות, קיר קשה כנגד הגב. סבון המדיף ניחוח עשבי של בית מלון זר. קירות עשויים ריבועים זעירים, אטומים-חלביים וכסופים, המרכיבים דוגמאות מיושנות למראה. הכסף מייצר רושם מוטעה, כאילו חלק הריבועים שקופים וניתן לראות בעדם את העולם. אבל לא, מקרוב מזהים. רק בבואה מטושטשת של עצמך מופיעה שם. כה עכורה, שלא ניתן לזהות פנים. עיניים כהות, עצובות, דמעות בשרניות, אדומות, עור בהיר שאיבד מחוורנו הרגיל בשמש, גוף שהפך קצת רופס ממזון טוב, ללא די פעילות, שיער שחור שהלבין לא מעט, ההולך ונוטש את בעליו. איש המחפש מחסה מפני בחירותיו ואיננו מוצא, מצמיד מצח רותח לחרסינה קרה וראש מקלחת בחוזקה לחזה.
אם רק תישאר שם די זמן, אולי משהו ישתנה, אתה מקווה.
ויודע, בתוך-תוכך, שהדבר יכול לקרות רק אם תבחר לצאת.