אהבתי אנשים רבים לאורך השנים. אבל הבנתי זאת רק בדיעבד, בלכתם, בהתרחקות, שלי או שלהם, מבעד למסננת של זמן וניסיון וחיים. יש הרבה סוגים ועוצמות לאהבה. וזה בסדר שאהבת לזמן קצר אדם שהיה קרוב ונוגע ודיבר ללבך, וזה בסדר שהאהבה הזו הייתה קטנה בהשוואה לאחרות. היא איננה פחות אמתית בשל כך.
בדיעבד, נדמה לי שזו בעיה של רגישות יתר. כי העולם קשה וגס ומחוספס ופוצע, והוא לא שואל כיצד ומתי לגעת בך. ואנשים עוזבים בזמנם שלהם, אותך ואת החיים הללו, ומתרחקים בתנאים שאין בהם שליטה. לפחות, לא לך. ולכן אי אפשר לומר: אהבתי אותם, את כולם. אי אפשר, זה כואב מדי. אהבתי, וכולם הלכו או התרחקו או עדיין שם, אבל לא כבעבר. אין להם זמן ומקום עבורך, הם אינם כותבים מדי יום או חושבים על אודותיך. וגם לך עצמך אין את היכולת לאהוב כל כך הרבה. כמה פעמים אדם יכול להעניק את כל-כולו לאחר? כמה אנשים אפשר לאהוב כך במקביל? לכן עדיף לאהוב בקמצנות, לחלק את המילה כאילו עוד רגע אדם עומד לקום ולברוח כשהוא אוחז בה בין שתי ידיו. כאילו אתה עצמך עתיד להימלט כך, מחוסר ברירה.
חלק בתוכי אומר: תירוץ נוסף ותו לאו. מפני שיש אנשים שהעזו ומעזים לאהוב כל כך, שיש בהם מקום לאהבה ולכאבה. לאבדן הזעיר והגדול, להסתכנות שבמעשה האהבה. אך אין זה תירוץ, אני מבטיח. רק בקשת סליחה, ממנו, מן העצמי, ומבני אדם אחרים. על שאינני חזק כאותם אנשים. על שלא העזתי לאהוב ולהיאהב, ואינני יודע אם אי פעם אהיה מסוגל לכך שוב לחלוטין מאז נודע לי על אודות טבעו הקשה של העולם.