כשהייתי צעיר מאוד נתקלתי בגרפיטי, ממש על הקיר שמול בית הספר היסודי. 'מה זה חצי שקל לעומת הנצח?' תהתה הכתובת בכתב עבה, שחור ומכוער. והדבר באמת עורר בי מחשבה כילד, מהו הנצח, מה משמעותו של חצי שקל לאדם שהנצח עומד לרשותו? מחשבות גדולות לראשי הקטן, שאולי רימזו על העומד לבוא.
כשהייתי בתיכון חלפתי שוב ליד בית ספרי הישן, וגיליתי שמישהו עדכן את הכתובת, שעתה אמרה, 'מה זה חמישה שקלים לעומת הנצח?' – הדבר גרם לי לחייך, ולתהות למי שייכת אותה יד אלמונית ששרטטה את הגרפיטי המקורי, והאם זו אותה אחת שעדכנה את שער הנצח לאחר שנים. מצאה חן בעיניי המחשבה שלמרות שהנצח נותרו באינסופיותו, שער המטבע, הריבית והאינפלציה העלו את הסכום המונח כנגדו.
שנים אחר כך, קרה כי חלפתי פעם נוספת ליד הכתובת הנושנה. התעריף הספיק לעלות, גיליתי בהפתעה, ועתה הכריזה: 'מה זה חמישה עשר שקלים לעומת הנצח?' – עדיין באותו כתב יד שחור ומכוער, שלא הראה מיומנות רבה בשימוש בספריי צבע. הייתי כבר בשנות העשרים לחיי והמחשבות על הנצח, קצת בדומה לתעריף השקל ההולך ומאמיר, הלכו ותפסו עוד ועוד מקום בי. התחלתי להאמין שעל אף שלעומת הנצח, כל הדברים מקבלים חשיבות פעוטה, יש ביניהם כאלה שחשיבותם צומחת עם השנים. וגם אם הנצח הוא אינסופי ובלתי נתפס, אני עצמי בהחלט סופי, והנתח שהם תופסים בי נותר נרחב מאוד בהשוואה לשנים שעמדו בפניי.
וגם אם היה הנצח ברשותי, התרגזתי על הכתובת, אם די זמן חולף וחשיבותם של הדברים הולכת ומתגברת, אפילו הנצח עשוי לא להיראות כה גדול בהשוואה. כפי שהסכום המצוין בכתובת הולך וצובר ריבית, בסופו של דבר, בקצה הרחוק של הזמן, למרבית האנשים יהיה קשה לתפוס את המספר שאליו תגיע הריבית באותה מידה שקשה להם לתפוס את הנצח.
אולי הבעיה היא בכך שהנצח, מעצם טבעו, מכיל את כל הדברים. ואם כך, גם אם פרק הזמן הפעוט שבו אהבת, או שבו היית בחיים, הוא זערורי ביחס לקנה המידה הבלתי-נתפש הזה, הוא עדיין חלק ממנו. כתם או נקודת אור, לבחירת המתבונן, שאין למחות, אלא רק להקטין ולהקטין, ועדיין לעולם לא להעלים לחלוטין.
מעט לאחר שאמי נפטרה, ביקרתי שוב בכתובת ההיא. לא בכוונה, לא זכרתי אפילו את קיומה. פשוט הלכתי להביא אוכל ממסעדה שנמצאה לא הרחק מבית ספרי הישן, מסעדה אסייתית ברמת השרון, שאמא מאוד אהבה להזמין ממנה מרקים בימיה האחרונים. במקום להזמין, הלכתי אליה ברגל. אולי כדי לטהר את הראש, אולי מסיבה אחרת, שכרגע נותרת עלומה עבורי.
אז חלפתי לידה, ליד הכתובת המתעדכנת-תמיד. הרמתי את הראש כשנזכרתי היכן היא ממוקמת וציפיתי לראות אם השער שוב התעדכן. אך הכתובת לא הייתה שם. קיר לבן, נקי, חיכה לי במקומה. אולי בית הספר צבע עליה סוף כל סוף, אולי העירייה. הנצח, החוב והריבית, כולם נמוגו. כנראה יש דברים שיכולים להימחות, אם די שכבות של זמן נמשחות עליהם.
בהיתי בקיר הלבן זמן ארוך. שכחתי את האוכל, שכחתי, לרגע, אפילו את הצער.
אז ניגשתי לחנות הקרובה, קניתי פחית צבע שחור ושבתי לקיר כדי לרשום:
'מה זה חמישים שקלים לעומת הנצח?'
שאחרים יתהו. לי כבר יש תשובה.