בחורים אמרו עליי שיש לי שפתיים של מוצצת מגיל שלוש עשרה בערך. זה היה מחמיא לי, גם כשהייתי מעמידה פנים שזה מרגיז או מעליב. אהבתי את המבטים שלהם, את הידיעה שהם חשבו על זה, שהם חשבו עליי באיזשהו הקשר. אהבתי את זה גם בגיל חמש עשרה, כשגברים מבוגרים היו מסתכלים בי ברחוב. הייתי לובשת בכוונה מחשופים ומכנסיים קצרים ומתענגת על מבטים, שריקות והערות. אף אחד לא שלח ידיים, לא אז. חשבתי שזה כי ידעתי איפה להסתובב ומתי. היום זה מובן לי מאליו שפשוט היה לי המון מזל.
אריאל היה בן עשרים ושלוש כשהתחלתי להתכתב איתו בלילות. הוא היה מנגן ומעלה סרטונים שלו לפייסבוק ויוטיוב. הייתי עסוקה בלאסוף אנשים מוכשרים לרשימת החברים שלי, אז התחלתי לעשות לו לייקים. פה ושם הגבתי לו. לפעמים במחמאות, לפעמים דווקא בקצת ביקורת. רציתי שהוא יתייחס, לא שיחשוב שאני סתם מעריצה.
השיער שלו היה חום, מתולתל משהו, והיו לו פנים קצת גסים אבל חתיכיים בעיניי. גבות עבות, שיני סוס, עיניים כחולות עמוקות שלא התאימו ללוק בכלל, אבל הצילו את הפרצוף. הייתי צופה בו מנגן על גיטרה בסרטונים ההם. הוא היה שר, והשירה הייתה לא רעה, אבל האצבעות הן שריתקו אותי. כבר אז אהבתי אצבעות. קצת עבות מדי, אבל איכשהו עדינות על המיתרים. הייתי מחליקה אצבע מעל התחתונים ומתחילה להזיז אותה במעגלים קטנים, מדמיינת שזאת האצבע שלו. בדרך כלל הייתי צריכה שתי אצבעות, כדי שהעובי יתאים.
הוא כתב לי ראשון, אחרי תגובה ביקורתית במיוחד לקאבר של ביאונסה. זה משהו שהבנתי כבר אז – האומנים, הזמרים, הסופרים והמשוררים למיניהם ברשתות החברתיות, הם זוכרים את המעריצות שלהם, והם שונאים לאבד אותן, את אלה שבאמת מקשיבות, או קוראות, אלה שצורכות את האומנות שלהם. קבצנים של תשומת לב, הם חיים בשבילנו, לא בשביל היצירה, ולא משנה כמה הם מנסים להעמיד פנים אחרות. רק מתי מעט הם שונים. כאלה פגשתי בודדים בחיי, מהסוג שימשיך ליצור גם אם הקהל יעלם.
אז הוא כתב לי, 'מה בעצם לא אהבת?' וזאת ההזדמנות היחידה שהייתי צריכה. כדי שיראה כמה אני בוגרת ופיקחת, שיתרשם, שישכח שיש בינינו פער של שמונה שנים. בת חמש עשרה, בן עשרים ושלוש. מה זה משנה בכלל, הייתי מספיק בוגרת וחכמה כדי לדעת מה אני רוצה. בין ההורים שלי היו אחת עשרה שנה. זה לא שינה. הם התגרשו בסוף, אבל לא חשבתי שאם הם היו באותו גיל זה היה עוזר.
מלכתחילה תכננתי לפתות אותו. אלא שפיתוי של נערה בת חמש עשרה הוא לא פיתוי של אישה. רק נדמה לך שאת יודעת להיות מינית, שאת מבינה מגע או חשק. החרמנות של ילדים בגיל שלך היא שמבלבלת אותך, כי יש בה משהו פשטני, גולמי. הם לא מסתירים אותה מספיק טוב כדי שתסכימי להיות איתם לבד בחדר אם את לא מעוניינת. את עוד מספיק צעירה כדי לחשוב שגברים מבוגרים הם שונים באמת, כי הם לובשים כסות משעשעת לפעמים, כי יש להם ניסיון או מקצוע, או קריירה. כי הם יודעים לדבר. הם רוצים ממך יותר מרק מין, את חושבת, כי זה מה שאת רוצה מהם.
זה לא היה פיתוי קשה. כנראה כי תפקיד המפותה והפתיין משתנה כל הזמן בשיחה טובה. פיתיתי לא מעט גברים בחיי, יותר משפיתו אותי. למרות – אני מחייכת מהמחשבה – שרובם בטח חשבו שהתפקידים היו הפוכים בשעתו. זה חלק מהטריק, לגרום לצד האחר לחשוב שהוא זה שעושה את העבודה הקשה. ואני יודעת, היום, שעם אריאל אני זאת שעבדה קשה. במבט לאחור הדברים האלה הרבה יותר ברורים.
הוא התנשא עליי לא מעט, הזכיר את פער הגילים בינינו, קרא לי 'ילדה'. התרעמתי בפניו שיפסיק, שיתייחס אליי כבן אדם וישפוט אותי לפי המעשים והמילים שלי, לא לפי הגיל. הוא הסכים, אבל לא הפסיק לכנות אותי כך. לפעמים הוא היה משיב לי במעט לגלוג, להראות שעדיין יש פער, שיש לו יתרון, אבל רוב הזמן הוא התייחס אליי ברצינות. והאמת הייתה שאהבתי את המשחק הזה. במיוחד כשהוא היה מקליט לי הודעות ומתחיל אותן ב'תקשיבי, ילדה'. זה שיחק על הפנטזיה. כי למרות שרציתי שיראה בי מבוגרת, רציתי גם להרגיש שיש לו את היתרון הזה, שיש מה ללמוד ממנו. שיהיה 'שווה' יותר. זה רק אמר שאני שווה יותר אם אני משיגה אותו. אפילו כשהשיחות לא היו פלרטטניות מאוד, הייתי מסיימת אותן רטובה ואז מאוננת כמו משוגעת. לפעמים הייתי מקשיבה שוב ושוב לקול שלו, להודעות ממנו. 'תקשיבי, ילדה'. עם הפאוזה הקצרה הזאת, שמבהירה מי פה הבוס.
פעם ביקשתי ממנו שינגן רק בשבילי משהו. הוא שאל, 'ומה ייצא לי מזה'? חייכתי מהמהירות שבה נפל לפח שטמנתי לו. שאלתי, 'מה תרצה'?
'תמונה שלך. משהו שלא היית מפרסמת בפייסבוק'.
'זה לא תשלום גדול מדי בשביל נגינה?'
'למה ככה, ילדה? את נולדת עם הגוף שלך, אני הייתי צריך להשקיע עשר שנים כדי לנגן ככה. אז התוצר שלי יקר יותר, ברמת ההשקעה'.
'להורים שלי לקח 15 שנה לגדל אותי זה יותר מ10 שנים', הקלדתי לו ביד אחת. האמת הייתה שכבר הורדתי חולצה וניסיתי למצוא תנוחה מחמיאה מול המראה.
'נו לפי ההיגיון הזה אז לי יש 33 שנה. הזמן שלקח להורים שלי פלוס הזמן שאני השקעתי'.
'אתה לא טועה..'
'אני מחכה.'
הנקודה בסוף המשפט הייתה כל מה שהייתי צריכה. דמיינתי אותו אומר את המילים בקול המתנשא שלו, המזלזל. שלחתי לו את התמונה הטובה ביותר, לטעמי, מתוך השלושים שצילמתי. אני בחזייה שחורה ותחתונים תואמים. כבר אז היה לי גוף יפה, מפותח לגילי, ובטן שטוחה של גנטיקה טובה. וגם את המודעות להכניס אותה, ליתר בטחון.
'לא רע. אבל זה לא מספיק.'
'מה עוד?'
'להיום? תורידי את החזייה. שנראה כמו שצריך. לפעם הבאה? חוטיני, ילדה. זה א'-ב'. תמיד תלבשי חוטיני בשביל גבר'.
הייתי בהלם מהדרישה, אבל לא עמדתי לסרב. ציינתי לעצמי שאני חייבת לקנות כמה שיותר חוטינים ולהשתזף בהם. התחת שלי לא היה יפה כמו החזה, אבל העצה שלו התבררה, עם השנים, כאחת טובה. גברים אוהבים חוטיני, ואני, התברר, אוהבת לרצות.
צילמתי בשבילו ושלחתי. דאגתי לרגע מכך ששלחתי תמונות במסנג'ר של פייסבוק, אבל הנחתי שאוכל למחוק אותן בסוף השיחה. חיכיתי בפטמות זקורות ובשפה נשוכה לתגובה שלו.
'יפה, ילדה. אפילו יפה מאוד.'
'תודה', חייכתי לעצמי.
'שנעצור את השיחה כאן?'
'מה, למה?' הייתי מאוכזבת. חשבתי שהוא ישאל מתי נפגשים.
'אנחנו בפער שנים קצת גדול מדי, נראה לי. את אפילו לא בגיל ההסכמה'.
'אמרנו שלא תתייחס לגיל שלי'.
'אני לא רוצה להתייחס, אבל הקירות של הכלא יקשו עליי בעניין'
'טוב.' כעסתי עליו בטירוף. הוא קיבל מה שהוא רצה. אני נשארתי עם התחושה שהשפילו אותי. אולי לא הכנסתי את הבטן מספיק, אולי החזה שלי לא יפה כמו שהיה נדמה לי. הוא באמת היה נראה פתאום קצת נפול, במראה, עם פטמות מוזרות, ורודות וארוכות מדי.
'אז לילה טוב'.
'מה טוב בו?' השבתי והתנתקתי. לא לפני שמחקתי את התמונות.
בימים הבאים הסתרתי את הפוסטים שלו והתאמצתי לשכוח שהוא קיים. העליתי קצת פוסטים בעצמי שחשבתי שהיו שנונים, ואולי תמונה אחת שלי בבקיני, עם הכיתוב 'געגועים לקיץ J'. אבל ביני ובין עצמי הרגשתי שבורה. הפסקתי לאכול, הייתי חייבת לרזות. אפילו שאלתי את אמא אם יש טיפול לחזה נפול. היא רק צחקה ואמרה שכשאגיע לגיל שבו זה יהיה רלוונטי, נטפל בזה. אבל זה כבר היה רלוונטי, ולא ידעתי איך להסביר לה עד כמה.
קיבלתי תגובות לתמונה בבקיני, אבל מה שבאמת רציתי לראות זה את הלייק שלו. הוא לא הגיע, והדיכאון שאפף אותי התגבר. בחור אחר, בן עשרים ואחת, חמוד ממש, הציע לי להיפגש. חשבתי לפלרטט איתו קצת, אבל לא הצלחתי לגייס את החשק, אז אמרתי שאני בתקופה סופר עמוסה בלימודים. זה הרחיק אותו. הם שונאים להיזכר שאני בכיתה ט'.
אחרי שבוע הגיעה ההודעה מאריאל.
'מה קורה? קצת נעלמת'.
הלב שלי קפץ. הייתי עם אמא בבית קפה, היא הוציאה אותי 'כדי להתאוורר'. כי באמת, גם עם יכולת ההבחנה הדלה שלה, היא ידעה לזהות מתבגרת מצוברחת בבית. אני חושבת שהיא אפילו הבינה שיש בחור מאחורי העניין. אבל בחכמה של אמא, היא לא ניגשה לנושא מיד.
'אני מאוד עסוקה פשוט.' כתבתי. ואז הוספתי, לא מסוגלת לעמוד בפיתוי, 'חוץ מזה, חשבתי שאמרת שעדיף שלא נדבר'.
"עם מי את מתכתבת?" אמא שאלה מעל לספל הקפה שלה.
"סתם ידיד."
"כן? ידיד טוב כנראה לפי איך שאת מחייכת."
הסמקתי. לא שמתי לב שהכעס כמעט נעלם מתחת לשכבה של התרגשות. "כן, סתם, לא דיברנו הרבה זמן."
"הבנתי. ידיד מבית ספר?" העיניים שלה היו בצבע חום בהיר, כמעט צהובות בשמש. פתאום היא הייתה מאוד אמא.
'כן אבל חשבתי על זה אחר כך ותכלס את צודקת, את מאוד בוגרת לגילך. סתם אולי עדיף שלא יידעו שאנחנו מדברים וזה', אריאל כתב. קראתי את ההודעה, הבטתי באמא.
"כן. סוג של. האמת שהוא בתיכון שלנו, שנה מעליי."
"הבנתי." אמא שתקה לרגע, משחקת בספל שלה. כשהשפילה מבטה, העיניים קיבלו את צבע הקפה. "שמחה שיש לך כזה... ידיד. רק תיזהרי טיפה, בסדר, חמודה? בנים בגיל הזה הם קצת סתומים."
"אני יודעת, אמא," גלגלתי עיניים. בגלל זה מזמן ויתרתי על תיכוניסטים. מאז שהתמזמזתי עם יודבתניק על הקיר מאחורי בית הספר. הוא ליקק את האוזן שלי כל כך הרבה שהרגשתי שאני מתמזמזת עם כלב. כשהוא התחיל לנשוך את הפטמה, כבר הייתי משוכנעת, אז אמרתי לו בעדינות שאני חייבת לזוז כי אמא מחכה לי. וחוץ מזה, הוא קצת הסריח, וכל הזמן ניסה לדחוף לי אצבעות כאילו יש לי מתג בתוך הכוס שאליו הוא חייב להגיע.
'אוקי... אז חוזרים לדבר?' הקלדתי בחיפזון, שאמא לא תראה.
'אפשר גם להיפגש נראה לי'.
'מה באמת?' החנקתי את צווחת ההתרגשות שעלתה בי.
'כן, רוצה הערב? אני אאסוף אותך. ניסה ל... בית קפה, כי את לא יכולה לשתות'.
ברור שאמרתי כן. אפילו לא תיקנתי את האיות שלו, זה לא היה הזמן להיות מתוחכמת. לאמא רק אמרתי שמתחשק לי פתאום עוגה. היא הביטה בי בעיניים למודות-ניסיון והזמינה בלי להתלונן על הכסף. התלבטתי איך להגיד לה שאני יוצאת בערב בלי שהיא תחבר אחד ועוד אחד, אבל כל השקרים שעלו בדעתי היו שקופים מדי. בסוף לא הייתי צריכה שקר, כי היא הייתה צריכה לנסוע לעבודה כדי להשלים פרויקט כלשהו שלא סבל דיחוי. לי לא היה אכפת. העיקר היה שיכולתי להתלבש כמו שרציתי ולצאת ככה מהבית.
התאפרתי בעדינות, עיפרון שחור, ליפגלוס שהבליט את השפתיים העבות שלי, שכבר היו די בולטות בעצמן. לבשתי חוטיני אדום וחזיית פוש-אפ תואמת. הוספתי גופייה שחורה שחושפת את הבטן, ג'ינס וז'קט, כי היה די קריר בחוץ. מדדתי את הבגדים לפחות עשר פעמים ושקלתי להחליף אותם בכל פעם. ניסיתי כל כך הרבה שילובים ותלבושות, ומה שקבע מה אלבש היה בעיקר הזמן שנגמר. וטוב שכך, כי כבר הייתי פקעת עצבים בשלב הזה.
'אני למטה, ילדה', הגיעה ההודעה. התנשפתי ובדקתי פעם אחרונה מול המראה שאני נראית בסדר. חשבתי שהייתי די כוסית, רק קיוויתי שגם הוא יחשוב כך.
רצתי במדרגות. הוא היה ברכב שנראה די ישן, אבל לא התלוננתי. היו לי דירה ורכב, זה כבר עשה אותו מבוגר אמתי. הלכתי באטיות על העקבים, גם כדי שיהיה לו זמן לראות אותי מגיעה, גם כי לא הייתי בטוחה שלא איפול. אהבתי את המבט שעלה לו על הפנים כשהגעתי מספיק קרוב. לא כזאת ילדה עכשיו, אה? הוא לא הצליח להסתיר את ההתרגשות שלו.
"היי," חייכתי ונכנסתי. הרחוב היה ריק בחוץ. לא היה מאוד מאוחר, אבל אני ואמא לא גרנו בשכונה שבה יותר מדי אנשים יצאו אחרי השעה תשע בערב.
"היי," הוא נשמע קצת מתנשם. כבר הייתי מרוצה מאוד. "אז מה, נראית יותר טוב במציאות מבתמונות."
"אתה חושב?"
"בטוח."
"יש." עשיתי אגרוף ומשכתי את הזרוע בזמן שקרצתי לו.
"ומה זה השפתיים האלה, מהממות."
"והן גם לא רק ליופי, יודעות את העבודה," הבטחתי לו את נשיקת חייו בסוף הדייט הזה.
"מה את אומרת..." הוא גחן קרוב יותר, הנשימה שלו הריחה מקינמון. הוא כנראה לעס מסטיק. אוקי, אז אולי לא בסוף הדייט, חשבתי. הוא הניח יד אחת על אחורי הראש שלי. עצמתי עיניים ופישקתי שפתיים.
אבל הוא לא משך אותי אל הפנים שלו, אלא הרבה יותר נמוך. קלטתי את התנועה רק כשכבר הייתי בחצי הדרך ושמעתי את הריצ'רץ' נפתח. הזין שלו היה קצר ועבה. בחיים לא מצצתי למישהו קודם, אבל לא התנגדתי. ניסיתי להיזכר מה אמורים לעשות. חברה אמרה לי שאני צריכה לכסות את השיניים בשפתיים ולהשתמש בלשון.
"פאק, כן," הוא גנח מעליי. כנראה שעשיתי את זה נכון. הוא דחף אותי עמוק יותר. ולמרות שהוא לא היה מאוד ארוך, העובי הקשה עליי קצת. אבל התאמצתי כדי לעמוד בדרישה. עוד הייתי טיפה המומה, אבל הצלחתי להתחרמן מהדרך שבה תפס לי בשיער. כן, שיראה לי מי מהבוס, כמו שחלמתי.
הידיים שלו קבעו את הקצב, מוליכות אותי מעלה-מטה על הזין. לא היה לי זמן לבלוע רוק, אז הנחתי לו לטפטף מהפה וניסיתי להזיז את הלשון בדרך שתהיה נעימה. לרגע כמעט נחנקתי משיערה, ואריאל נאנק. כנראה נהנה מהצליל, או שהוא חשב שאני נחנקת מהזין, שהיה די רחוק מהגרון שלי. הוא הגביר את הקצב, מכדרר את הראש שלי, ואז הצמיד אותי לבסיס. התקשיתי לנשום, שיער הערווה החום והסמיך שלו היה לי באף. כאן לא היה ריח של קינמון, רק של זיעה ורוק. הזרע שלו מילא לי את הפה בבת-אחת. צמיגי, חם, מלוח. גם הניחוח שלו התמזג בזיעה וברוק.
ניסיתי לסמן לאריאל שישחרר אותי בתנועות ידיים דחופות, אבל הוא היה שקוע באורגזמה שלו, גונח ורועד כמו הומלס בקריז. בלית ברירה, עצמתי עיניים ובלעתי לפני שאיחנק.
"אההה," הוא התנשף והניח לי. עיסיתי את העורף וחייכתי אליו בהיסוס.
"היה לך טוב?"
"וואלה, יודעות את העבודה."
"אמרתי לך," ניגבתי את הפנים בזהירות. "יש לך כאן מטליות לחות?"
"אה... יש לי נייר סופג מאחורה. את בסדר, כן?" הוא דג החוצה את הגליל. הוצאתי כמה מגבונים להסרת איפור מהארנק שלי. התסרוקת שלי קצת נהרסה, והאיפור הלך לגמרי.
"בטח, כן, רק קצת הפתעת אותי."
"הנחתי שעדיף לשבור את הקרח עכשיו, ככה לא חושבים על הזמן על מתי מזדיינים."
"אה, כן, צודק."
הוא נתן לי לנגב את הפנים ולסדר קצת את האיפור מול המראה של האוטו ואז נסענו לבית הקפה. ישבנו ודיברנו על הנגינה שלו ועל כמה קשה לפרוץ בארץ. הסכמתי איתו שיש מעט מאוד נגנים 'אמתיים' בשוק, והרוב הם סתם מנגנים בשביל הפוזה. המילקשייק שהוא קנה לי נפטר מהטעם של הזרע שעמד לי בגרון.
אחרי שעה הוא הקפיץ אותי חזרה. נתן לי נשיקה קטנה על המצח ואמר שאני באמת בוגרת מאוד לגילי. שמחתי שלא החליט לנשק אותי.
נפגשנו עוד כמה פעמים אחר כך. לא שכבתי איתו, אבל ירדתי לו כשרצה. הוא כבר לא ממש משך אותי, אבל נהניתי מכמה שהוא חשב שאני חכמה. כנראה כי הייתי חכמה יותר ממנו, בתכלס. וגם הרבה יותר יפה.
הוא ניסה לכתוב לי כמה פעמים לאורך החיים ולהציע להיפגש, למדתי למסמס את השיחה. בגיל שש עשרה כבר הבנתי שהוא לא בליגה שלי. הוא עדיין כותב לי מזל טוב בימי הולדת, שואל אם מתחשק לי להתעדכן על קפה. אני תמיד עסוקה מדי.
לא כעסתי עליו על שום דבר שקרה. באמת הייתי בוגרת לגילי.