היה זה היום, יומיים לאחר שנפגשנו במקרה ברחוב, שראיתי אותך בבית הקפה. ישבתי עם החבר המפורסם והבחנתי בך בפנים, קטנה ועצובה מול מחשב נייד. אולי לא באמת היית עצובה, אבל התמלאת מאוד מאז האישה הצעירה שפעם הכרתי, והאור בעינייך הועם. אהבתי מאוד את האור ההוא.
שש עשרה שנה חלפו מאז שברתי את לבי עלייך. כמה פעמים ראיתי אותך מאז? באוניברסיטה כשהיינו צעירים, בהבלחים כאובים, על האוטובוס, אז לפני שמונה שנים, בקניון, מרחוק, לפני שלוש. אבל המפגש ברחוב היה אחר. הצצתי ימינה, וכמו אז, ביום הראשון ללימודים, לפתע היית. אמרת שלום מנומס, שלום של מכרים, ולא התרגשת כלל למראי. אולי הבחנת בי ראשונה, ואני זה שאיחר לשים לב. כרגיל.
פסענו באותו כיוון, לא הייתה כמעט ברירה אלא לשוחח. לספר מה שלום כל אחד, היכן אנו גרים (באותו רחוב, אותה עיר. כיצד רק עכשיו נתקלנו?) ולשאול: היכן אתה היום, מה קרה לחלומות הנעורים? שלך התקמטו מאוד, אני חושב, התכהו. כמו עינייך. היה בהן קו של מרירות, של היכרות קשה עם אכזבה. פעם רצית להיות אומנית. חלמנו יחד, התזכרי? אבל נדמה שלא הגעת ליעד ההוא, שזנחת אותו, לבסוף. אולי נתפסת בפירורים מתוכו, עוזרת אומן, מתרגמת יצירות של אחרים. לא הגבהת לעוף, לא צללת מטה מהשחקים שאליהם פעם שאפת להגיע.
אז שאלת: ואתה, עוד כותב סיפורים? ומשהו בי נזקף, גאווה ששכחתי מקיומה: לא כותב סיפורים, סופר. שאלת: מה, פרסמת ספר? לא אחד, אמרתי. חמישה. ולא הייתי זקוק ליותר מכך. זה כל שרציתי שתדעי, באמת. שעשיתי זאת, שהגעתי לאן שאמרתי לך שאגיע. אך שאלת כיצד לא שמעת עליי ולא הייתה ברירה אלא לספר שאני כותב תחת שם עט.
מה השם? חצי התחמקות, חצי ניסיון להדוף, אבל ברפיון רב. ידעת שאני רוצה לספר, ידעת שתוכלי להוציא זאת ממני. ככה, בעינויים, כי העינוי של קרבתך היה נורא כמעט כמו העונג שהוא הנחיל לי.
תה. תה? כן. שמעתי את השם, מלמלת. ולא זיהית אותי בו? רציתי לשאול. אבל שתקתי. לא היית צריכה לדעת כמה כתיבתי הפכה שזורה בך. אמרת שאולי תקראי, ודרכינו נפרדו. אישה נוגה, מלאה מאוד, ואיש שפוף, מלא עצב.
היום, בבית הקפה, לא ניגשתי. לא חשבתי שתרצי שיחה נוספת. לא רציתי להעכיר את הזיכרון הצלול. ואולי לא רציתי את השתיקה הנבוכה, זו המלמדת את שנינו שלאחר שהתעדכנו, אין המשך להיכרות. אבל התבוננתי בך ארוכות, וחשבתי אלייך לאורך כל הישיבה, ודמיינתי אותנו יושבים, כמו אז לפני שנים, כוס תה, אני ואת. דמיינתי את השיחה, חייכתי הרבה, נעצבתי לא מעט. קמתי והלכתי משם לפני שתבחיני בי חזרה.
כך היינו: כוס תה, אני וזיכרון שלך. ולאחר שהלכתי, אינני יודע מה מהדברים נותר מאחור.