המיטה
שתי דמויות פסעו על גבי האבק הדליל בקצב אחיד. האחת בחצאית קצרצרה בצבע אדום, האחרת במכנסיים ובחולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים. אולי מכיוון שרגליה של האחת היו קצרות יותר, נדמה היה שהיא מתאמצת לעמוד במהירות ההליכה של רעותה. ואולי היה זה מאמץ מסוג אחר, מפני שהדמות בחצאית נאבקה בשתי חזיתות – היא ביקשה להישאר קרובה לאחרת, אבל תמיד במרחק-מה ממנה.
הן חלפו במישור אפור, ריק למראה. לא היה זה אפור רגיל, מהסוג שבו נתקלים בשפת המדרכה בעיר גדולה, או רואים בשמיים, ביום קודר ומעונן. הגוון היה מטריד, איכשהו חיוור ועמוק יותר גם יחד. צבע אמוץ שנבע מהידלדלות הצבעים הרגילים. הוא הושלך על האדמה כלאחר יד, מהול באור עלוב שבקע מהשמיים הדהויים. מקור האור נותר עלום, שכן לא הייתה שמש בנמצא, ואף לא ענן אחד שעשוי להסביר את היעדרותה הבלתי-צפויה.
"לי, איפה אנחנו?" שאלה שיר. למרות שהייתה צעירה מלי בלא מעט, הייתה נראית עייפה בהרבה.
"זה לא מוזר בעינייך שאת תמיד שואלת את השאלה הזאת רק אחרי שאת כבר מגיעה למקום אחר, שיר?" שאלה לי. קולה היה רך, אבל לא עדין. "את הולכת אחריי, אבל לא שואלת לאן. את מקשיבה לזמן האחר, אבל לא חושבת מה יקרה אחר כך."
"אני..." שיר היססה. לרגע קצב הליכתה האט, אבל היא לא העזה להתעכב. לי הייתה מוקפת במעגל קטן, כמעט בלתי-נראה לעין, של זמן שאול. היא חששה שאם תתרחק ממנה יותר מדי, תאבד את מעט ההגנה שסיפקה לה.
"זה בסדר," נאנחה לי. ידה שיחקה בשרשרת כסף דקה שהיטלטלה מכיס חולצתה. "גם אני הייתי כזאת פעם. הזמן נהג לשאול אותי מה יקרה אחר כך, ואני תמיד אמרתי שאחר כך נראה. הוא היה מעמיד פנים שהתשובה מרגיזה אותו, אבל נדמה לי שחייך, עד כמה שהיה מסוגל, לפחות."
"אני מצטערת," מלמלה שיר. היא אמרה את המילים הללו לעתים קרובות.
"אני יודעת," אמרה לי. אבל לא הוסיפה שהיא מקבלת את ההתנצלות. היא נעמדה במקומה, מביאה את שתיהן לכדי עצירה. מעט אבק ריחף סביבן, תוצר ההליכה הנמרצת. "נראה לי שהגענו."
"לאן?"
לי הצביעה. על גבעה אפרפרה, לא הרחק מהן, שכבה אישה בתור מיטה רחבה שמצעיה סתורים. אף שלא היה קר במיוחד, היא נותרה צנופה בשמיכה כבדה.
לי פסעה לעברה, ושיר הצטרפה בחשש מסוים.
"היי שם, אני לי וזאת שיר."
"אני לא כאן," השיבה האישה מתוך השמיכות.
"אבל הרגע ענית לנו," התנגדה שיר.
"אז מה, זה לא אומר שאני פה."
"צודקת," אמרה לי. "ואנחנו לא מתכוונות להפריע לך להמשיך לא להיות כאן. אבל אנחנו מחפשות מישהי."
מתוך השמיכה הציצו זוג עיניים גדולות שאישוניהן אפורים, ואף קטן וכהה. "אבל אין פה אף אחת."
"לי, היא משוגעת לגמרי, בואי נלך כבר."
קמטי הצחוק לצד עיניה של לי העמיקו. "אנחנו מחפשות מישהי שפעם הייתה כאן, האופטימיות. את מכירה אותה?"
"היא?" בפעם הראשונה התגנב מעט רגש לקולה של האישה בין השמיכות. "היא עזבה מזמן, דווקא כשהייתי הכי צריכה אותה."
"יש לה נטייה כזאת, כנראה." אמרה לי. "היא קצת לא אמינה. למה היית צריכה אותה?"
עוד טפח מהשמיכה נשל. פניה של הבחורה הכהה נחשפו, עצובות ונטולות-חיות. "ככה. הרבה דברים השתבשו לי בתקופה ההיא. חשבתי שכל עוד היא תישאר, לפחות לא אהיה לבד, אבל היא הסתלקה יחד עם כל העולם ונטשה אותי. אז נכנסתי למיטה הזאת והחלטתי שיותר אני לא יוצאת, שיראו מה זה להסתדר בלעדיי."
"ואיך הם מסתדרים?"
"לא יודעת, לא ראיתי אף אחד כבר המון זמן. בטח כולם מחפשים אותי עכשיו," לחשה הבחורה בשמיכות בסיפוק מר.
"אבל אמרת שהם כולם עזבו," התערבה שיר. "אז למה שהם יחפשו אותך?"
האישה במיטה נשפה בבוז. "היא לא מבינה כלום זאתי, אה? העולם יודע לעשות שני דברים, להשאיר אותך לבד ולדרוש שתעשי בשבילו דברים. רק שהוא לא מפסיק אף פעם עם הדרישות, אם לא מתחבאים ממנו הוא תמיד ממשיך לבקש עוד משהו. אבל למה שאני אעשה מה שהוא רוצה, תגידו לי, מה הטעם?"
לי הנהנה. "והאופטימיות עזבה אחרי שהפסקת לעשות דברים או לפני?"
"אני... אני לא זוכרת," לחשה האישה בשמיכות. "לפעמים נדמה לי שאחרי, לפעמים לפני. אולי היא קראה לי, אבל לא שמעתי כל כך טוב, הייתי מאוד עמוק בתוך המיטה."
"וטוב לך שם?"
עיניה המנומנמות של האישה בשמיכות נצבעו לרגע בתכול, ואז שבו לאפרפרותן הקודמת. "לא טוב, לא רע. אני ישנה רוב הזמן. זה יותר קל."
"אבל מה את אוכלת?" שאלה שיר, פיה המפונק מכווץ בתובענות. "איך את...?"
"שיר, הניחי לה," על אף השקט בקולה של לי, לא הייתה זקוקה ליותר ממנו כדי להטביע את מילותיה של הצעירה. כאילו הדממה הייתה האוקיינוס והמילים אדם הנאבק בתוכו. בסופו של דבר, הים תמיד מנצח. "אינך מרגישה? כאן אין זמן. החיים שלה חולפים, אבל כל עוד היא נשארת במיטה, היא לא מרגישה בהם בכלל."
"בגלל זה אנחנו כאן?"
"כן. אני מחפשת את המקומות שבהם היא הייתה יכולה להסתתר מפניו, מהזמן האחר," הסבירה לי.
"עזבה מזמן," אמרה שוב האישה בשמיכות, עיניה החלו להיעצם, היא הלכה ונבלעה חזרה בין היצועים.
"את יודעת לאן היא הלכה?" ביקשה לי, רגע לפני שהשמיכה כיסתה על האישה לחלוטין.
"הלכה. לא יודעת לאן. לפעמים אני חולמת עליה קצת," הגיח קולה העמום מבעד לפוך. "אולי היא שם, בחלומות. אני לא יודעת, אני לא כאן. תגידו למי שמחפש אותי."
"נגיד," הבטיחה לי בעדינות.
שיר הביטה סביבן, במישור הריק. "אבל אף אחד-"
"העולם ממשיך הלאה, שיר. הוא לא באמת מבחין מי פורש ממנו. אבל היא לא חייבת לדעת את זה. יום אחד, כשתצא מהמיטה, אולי תגלה את האמת. אבל בינתיים המחשבה שהיא חסרה למישהו חשובה לה," אמרה לי. "לא היית רוצה גם להרגיש שאת חסרה אם תעלמי?"
שיר השפילה מבטה, מקמטת את מצחה היפה במחשבה לא אופיינית. כשהרימה ראשה, לי כבר הייתה בדרכה הרחק מהמיטה. היא רצה אחריה מיד, מותירה באבק עקבות שנמחו כמעט מיד מתחת לאור החיוור.