"את יודעת שאני יכול לחכות עד שהזמן שלך ייגמר, כן? אני ה-זמן, אני אהיה כאן הרבה אחרי שתחלפי," אמר הזמן האחר. ספרותיו הדיגיטליות בהקו, כאילו מחייכות אליה מהקיר שבו בחר להשתקף.
לי התעלמה ממנו. מעגל הזמן הפרטי שלה הצטמצם משמעותית מאז יצאה אל הדרך, אבל היא לא נראתה מוטרדת. תשומת הלב שלה הייתה נתונה לצנצנת קטנה שהחזיקה בידה, אותה בחנה מעת לעת בהרהור. על פניו, נראתה ריקה.
"מה יש לך שם?" שאל הזמן האחר. כשלא השיבה, מיהר לומר, "את מתעלמת ממני? את לא יכולה להתעלם ממני לנצח, לי, אני ה-"
"כן, כן, אתה ה-זמן. אבל אתה יודע, אתה די חסר סבלנות יחסית לזמן. למה שלא תקפוץ כמה שעות קדימה, זמן אחר? או כמה שנים, אל הניצחון המוחץ שלך?" לי נופפה אליו, אבל לא טרחה להסב את מבטה.
"אולי באמת אעשה זאת!" הספרות הבהבו ברוגז, אבל המשיכו ללוות אותה בדרכה. השקט כנראה הטריד אותו, כי לבסוף איבד הזמן האחר את סבלנותו. "לאן את הולכת בכלל?"
"לבקר חבר ותיק," השיבה במסתוריות. קמטי הצחוק לצד עיניה העמיקו כשחייכה.
"את עושה את זה בכוונה," התלונן הזמן האחר.
"נכון."
"טוב, ההליכה שלך משעממת אותי. אני פשוט אקפוץ לזמן שבו תגיעי אל היעד שלך."
"המ."
"אני באמת הולך!"
"בסדר."
"תבזבזי את הזמן שנשאר לך אם את כל כך מתעקשת!"
הספרות זהרו עוד פעם אחת, מבליחות את חוסר שביעות רצונן, ואז נעלמו. לי המתינה מספר דקות עד שהייתה בטוחה שהזמן האחר באמת נעלם ואז הצמידה את אוזנה לצנצנת הריקה שבידה. היא שמעה אוושוש בתוכה, מערבולת קטנה וחלושה עוד נעה בפנים.
"את יודעת," מלמלה לצנצנת, "הזמן האחר, הוא פשוט מאוד צעיר. הוא עדיין לא הבין שהדרך חשובה לא פחות מהיעד. לומדים הרבה דברים בדרכים."
הצנצנת לא השיבה, כמובן, אבל יתכן ונצנוץ קלוש שבקלושים הבהב בתוכה.
"גם את מאוד צעירה. אני מניחה שהזמן, הזמן שלי, היה אומר שגם אני כזאת. אולי בגלל זה לא חשבתי על זה כמו שצריך בהתחלה. את מבינה, חיפשתי את האופטימיות בכל המקומות שבהם היא הייתה בעבר. ובכל פעם האמנתי לאנשים כשהם אמרו לי שהיא עזבה."
הפעם בהחלט היה נצנוץ בתוך הצנצנת. אור קטן, ורדרד, די עלוב למראה. אבל זאת הייתה התחלה.
"אבל זה היה טיפשי, לא? הזמן היה אומר שאי אפשר להאניש אף אחד מהכוחות באמת ובתמים. גם כשהוא היה קשור אליי, חלק ממנו היה חופשי, כי העולם היה מוכרח להמשיך להתקיים ולנוע איכשהו. אז גם אם יש לאופטימיות צורה, ברור שהיא קיימת בכל מקום שבו יש אנשים. אבל לא הבנתי את זה עד שנעלמת."
"לי...?" לחשה הצנצנת.
לי ליטפה את הצנצנת בעדינות. "אדם ריק, מה נשאר בו? כשאפילו הכאב נעלם, כשאין יותר חרטות, דאגות, זיכרונות". הצנצנת האזינה. לי החליטה שזה לא יזיק להמשיך לדבר. "שמעת פעם על תיבת פנדורה? יש שתי גרסאות לסיפור, באחת ,פנדורה פותחת את התיבה וכל רעות העולם נמלטות החוצה, ורק לבסוף ניגש פיגמליון ומשחרר ממנה גם את התקווה. אבל בגרסה האחרת, פנדורה מצליחה לסגור את התיבה רגע לפני שהרעה האחרונה בורחת מתוכה – ראיית הנולד. כי כל עוד אנשים לא יודעים מה יביא המחר, תישאר להם תקווה."
"איפה..." נצנצה הצנצנת. "אני..."
"הזמן האחר, הוא לוקח את התקווה, לא? הוא לא משאיר לנו את האפשרות לקוות, לצפות למשהו. הוא ממלא את הכול. אבל את הפוכה ממנו, ברגע שהתרוקנת כולך, מה נשאר לך, שיר? כשאין יותר כלום, המצב יכול רק להשתפר."
מעגל הזמן שלה הצטמצם אף יותר. כבר בקושי הספיק כדי לכסות אותה. הייתה זו ההגנה האחרונה שנותרה לה. לי חיפשה ספסל והתיישבה. היא לא הייתה צריכה להמשיך ללכת יותר.
"קצת אופטימיות, שיר. זכרי את המילים: מכאן, המצב יכול רק להשתפר." לי עצמה עיניה והמהמה מנגינה רכה. היא אחזה את הצנצנת בין שתי ידיה והמתינה. "תגידי לה שאני מחפשת אותה."
הספרות הבוהקות הופיעו שוב על הקיר. שני אפסים גדולים שברקו כעיניים חורשות רעה. "נגמר לך הזמן, לי."
"הוא לא נגמר, השתמשתי בו. זה מה שאמורים לעשות בזמן שלנו." לי חייכה. אז הרימה ידיה באוויר וריסקה את הצנצנת על הרצפה.