"פעם חשבתי שהאופטימיות והזמן הם כוחות מנוגדים, הופכיים. הנחתי שאופטימיות היא דבר שפוחת כשהזמן אוזל. אבל זה לא תמיד המצב. לפעמים היא דווקא מתגברת. אולי כי הזמן הוא בסך הכול תנועה בכיוון מסוים. אבל התנועה לא קובעת מה יקרה, רק את העובדה שדברים יקרו. טובים או רעים. ושהם גם יחלפו. זאת תמיד הייתה הנקודה של הזמן. כולם כועסים עליו, אבל כמעט אף אחד לא זוכר להגיד לו תודה. גם מי שאומר שהזמן מרפא הכול, אומר את זה בהשלמה."
הזמן האחר הקיף אותה. עיני שעון דיגיטלי אדומות שהחלו לספור לאחור. "אוי, לי, לי, כמה את מבלבלת את השכל. אני ה-זמן! מה חשבת, שאם תמצאי את האופטימיות משהו ישתנה? מכל הכוחות בעולם, היא החלשה ביותר. ארעית, חולפת, משפיע בקושי על מצב הרוח, אז איך היא תשנה את המציאות?" קולו המסונתז לעג לה. אבל הזמן האחר היסס. הצנצנת נחה שבורה על הרצפה. הריקנות של שיר הסתננה מחוץ לחדר באוושה, ממלאת אותו מעט בעצם בריחתה.
"אז למה אתה מחכה, זמן אחר?" שאלה לי בשלווה. זרועותיה היו שלובות, שרווליה מקופלים. רק שרשרת כסף דקה, שהשתלשלה מתוך כיס חולצתה המכופתרת, הוסיפה נימה של רישול למראה השקט. "ולמה אתה כאן, בכלל? ממה אתה מפחד אם האופטימיות חלשה כל כך?"
"רק רציתי לראות את הפנים שלך כשתביני את זה," אמר הזמן האחר. מספריו המהבהבים זרחו ברשעות. "ועכשיו הגיע הזמן להיפטר ממך. שריד אחרון לתקופה שלא תחזור לעולם. זה מה שהייתי צריך לעשות מזמן. אבל מוטב מאוחר מאף פעם, אה?"
לי חייכה קלות ולא זעה. עור פניה היה מעט רפוי מהגיל, קמטוטים זעירים לצד עיניה. עדיין לא מבוגרת מאוד, אבל כבר לא כה צעירה. אך הקמטוטים החלו להעמיק. קו גיל הופיע בזווית שפתיה, עור ידיה הבהיר הפך דק, חושף ורידים.
"מרגישה את זה?" הבהב הזמן האחר. "אני לוקח את הזמן שנותר לך, לי. את כולו."
היא המשיכה להזדקן בקצב מואץ. קווים נוספים הופיעו מתחת לעיניה. שיערה הלבין לאטו. אבל עיניה נותרו בהירות, צופיות.
"למה את לא אומרת כלום?"
"אני לא מפחדת מהזיקנה, זמן אחר."
"אני ה-זמן! תפסיקי לקרוא לי ככה!" בוהק המספרים התגבר, זועם לעברה. שיערה הלבין לחלוטין, כתמי גיל הופיעו על זרועותיה החשופות. אך קומתה לא שחה, עיניה המשיכו לחייך. "ככה את רוצה למות?"
"כולם מתים בסוף, זמן אחר," אמרה לי. קולה נותר צלול כמבטה. אולי רק מעט לאה יותר. "אולי אני מתנחמת במחשבה הזאת. ואולי בזיכרונות שנותרו לי, מהתקופה ההיא, שכבר לא תחזור. זה מסוג הדברים שאפשר להיאחז בהם לפעמים, אתה יודע? שהיו ימים טובים, שהיו לך חברים טובים והיית מאושרת, אפילו אם לא ממש הבחנת."
עיניה כוסו דוק לבן, אך היא לא נראתה מודאגת. נשימתה הפכה קשה וכבדה. ואז השינוי נעצר. הזמן האחר זהר באור תכלכל ולא מרוצה. "את מבינה שנכשלת? האופטימיות לא תבוא להציל אותך."
"אולי."
"כל זה בגלל כמה זיכרונות טובים?" התקצף הזמן האחר. "נראה לך שזה ישנה אחרי שלא תהיי כאן?"
"שום דבר לא ישנה אחרי שלא אהיה כאן, זמן אחר," אמרה לי, מביטה ישירות בו, כאילו היא עדיין מסוגלת לראות. "אבל כל עוד אני כאן, זה משנה. משנה לי."
הזמן האחר התנפח לממדים אדירים, ממלא את העולם סביבם, מתעצם. לרגע היה נדמה שהוא עומד לרסק את גופה הדקיק של לי. אישה זקנה, שברירית, ניצבת מול העולם כקנה סוף אל מול רוח אדירה. ואז הזמן האחר נעצר, ואחד מאפסיו הבהיק חיוך זדוני.
"אני ה-זמן. את תלמדי. אני יכול למחוק את הזיכרונות האלה שלך, לי. העבר, העתיד, הכול שייך לי. שום דבר לא ישנה אחרי שאני אסיים איתך. שום דבר לא יישאר ממך."
העולם החל להסתובב, מסתחרר, משתנה, הופך את סדר הדברים הטבעי.
#
תחנת האוטובוס הייתה כמעט ריקה, פרט לזוג, גבר ואישה, שתפס את הספסל הצר האחד במקום. לי נשענה על שלט החוצות שקובע באחד מצדי התחנה ושלבה ידיה מאחורי גבה.
"את מאחרת," ציין קול. היה זה שעון-כיס שפניו מכוסות המחוגים הצליחו, בדרך-פלא, להיראות קודרות. הוא השתלשל מכיס חולצתה המכופתרת, שרשרת עדינה מחברת אותו למקומו. השרשרת נבלעה בכיס החולצה, אך אילו היה מסוגל המתבונן להציץ פנימה, היה רואה שמאחורי הכיס קיים חור, וכי השרשרת מחוברת בחזקה לגופה של לי.
"כן," אמרה בפיזור-נפש. אולי הם לא היו זוג, השניים על הספסל. הם שוחחו בקולות נמוכים. חזהו של הגבר היה חשוף במרכזו, לבו מונח בתוכו, פרוש כספר פתוח. מעת לעת, ליקקה האישה את אצבעה והעבירה בו עמוד. לבה שלה היה נעול בכספת קטנה, ואת תוכנו לא היה ניתן לראות. "אתה יכול לעזור בזה, אתה יודע."
"את יודעת שאיני עוצר עבור איש," אמר השעון. קולו נשמע עייף, אך נדמה שכך היה תמיד. עייפות הייתה חלק מאופיו, בדומה לקדרות מחוגיו. "איני עוצר, איני שב לאחור ואיני מחיש צעדי. גם אם תחזיקי בי עד קץ הימים, לא אשנה את החוקים בשבילך, לי."
"שחררי אותו, והחוקים ישתנו עכשיו." קול חדש פלש לשיחה ביניהם. לי מצמצה וגילה על פרק ידה שעון נוסף, נוצץ. על פניו מספרים דיגיטליים מחייכים.
"מה... מי אתה?" שאלה לי.
"אני ה-זמן!" אמר הזמן האחר. "ואני יכול לשנות הכול למענך. את העבר, את העתיד, את הרגע הזה. את רק צריכה להסכים לשחרר את התרח הזקן הזה, ואז אוכל לעזור."
"אינך שייך לעולם הזה," תקתק הזמן במחוג כבד ואטי. הוא לא נשמע מופתע. "אלו ימים שהיו ואינם, אינך יכול לגעת בהם עוד."
"אני יכול! אני עושה את זה כבר הרבה מאוד זמן, קשישא."
לי העבירה מבטה משעון אחד לאחר. האוטובוס הגיע, עוצר בתחנה בחריקה ארוכה. האישה על הספסל חייכה אל הגבר שמולה. אז לקחה את החיוך, קיפלה אותו כסימניה, והניחה אותה בעמוד שבו נעצרה. ליתר בטחון, אף נישקה את הגבר על לחיו טרם מיהרה לעלות על האוטובוס הממתין.
לי עלתה גם היא. היא הייתה סקרנית מכדי לוותר על ההתבוננות, על אף הכול. כשעלתה, הבחינה שלא היה מנעול לכספת שבה שכן לבה של האישה. גם לא דלת. היא תהתה איך הלב נכנס לשם בכלל.
האוטובוס היה עמוס. אנשים מלאים בגלגלי-שיניים ישבו בכל עבר, מתקתקים תקתוקים זעירים של שגרה. חלקם היו עסוקים במתיחת קפיציהם לקראת היום הארוך. האישה שלבה בכספת נאלצה להתיישב באחד מארבעה מושבים הפונים אלה אל אלה. לי שילמה על כרטיס והחליטה להתיישב מולה כדי שתוכל לבחון את הכספת בחינה מעמיקה יותר.
"היי, היי, את מאבדת פוקוס," התרגז הזמן האחר. "תעזבי את ההרפתקה הקטנה הזאת ורק תגידי לי לאן את רוצה לחזור. בשביל זה את פה, לא? זאת הסיבה שעשית את כל הדרמה הזאת עם הקשיש הזה. אז תני לי לעזור לך ונסגור עניין."
מחוגיו של הזמן תקתקו, צלילם מניע את השניות קדימה. אך הוא לא אמר דבר. פניו הקודרים היו שקטים.
"אבל..." לי נקשה על פניו במחשבה. "תראה, זמן אחר, אני אשמח שתעזור לי. הזמן לא מסכים לעשות את זה אף פעם. אבל אפשר לעשות את זה אחרי שאני אגלה מה קורה כאן? אני סקרנית."
"נו, אני פשוט אקח עוד למחר ותגלי בדיוק מה קרה ביניהם." פניו המבריקים של הזמן האחר התבהרו.
"אבל אני רוצה להבין איך, לא רק לגלות מה קרה," אמר לי. "אני רוצה לדעת למה..." היא קימטה מצחה.
"למה מה, לי?" שאל הזמן בשקט. הכבדות שלו קיבלה משמעות, כאילו הטעים את המילים בה, במיוחד לרגע הזה.
"היי היי, אתה-"
"אני הזמן." קולו העתיק היה לפעמון אדיר המכריז על השעה. השמש האירה, וצל מחוג אדיר נח עליהם, נע בקצב אטי אך יציב. "אתה בחרת לבוא לעולם הזה. אתה בחרת, בקטנוניות יהירה, להיכנס לממלכה שבה כוחך מוגבל. ועכשיו, הסכת. על לי להחליט."
"אני... אני...!" הזמן האחר החל לבהוק ולתפוח. "אני ה-זמן. מה נראה לך? אתה בסך הכול צל של צל. העולם שייך לי. אני יכול ללכת לכל מציאות, לכל עבר. חכה ותראה."
אבל הבוהק דעך באחת. צליל חול לוחש נשמע באוויר, והשעון על פרק ידה של לי חזר לצורתו. "מה... איך אתה..." הזמן האחר נאבק להשתחרר מפרק ידה של לי, ולא הצליח לנוע. רק אז הבחין שהוא כבר לא נח על רצועה פלסטיק, אלא על שרשרת דקה, מלופפת סביב זרועה של לי, כל הדרך עד ללבה.
היא חייכה בהתנצלות. "זאת אני. פשוט נראה לי שאם זה עבד על הזמן, אין סיבה שזה לא יעבוד עליך, מי שלא תהיה."
"אבל אני יכול לעזור לך! אני אעשה מה שתבקשי, ממש עכשיו, בשביל מה אנחנו מתווכחים בכלל?" צעק הזמן האחר.
"המ. אתה יודע, אתה אומר את זה, אבל יש בך משהו ממש מוזר, זמן אחר." לי נשענה לאחור במושבה, בוחנת את פניה של האישה שמולה. החיוך לא היה שם. נותר מאחור, בסימניה שבספר הלב, של הגבר שנשאר בתחנה. "תראו, היא השאירה משהו לחזור אליו."
"יש סימניות מסוימות בזיכרון שאליהן אנשים שבים, לי," אמר הזמן חרש. "לא נגלה מה הן אם נשנה את העבר. לא נדע מה הפך לבעל משמעות אם לא נאפשר לדברים לצבור אותה."
"אבל זה אומר שאני צריכה לתת לאנשים הזדמנות לחזור, שאני צריכה לסמוך עליו שיש לו סיבה או מקום לחזור אליהם," אמרה לי. פניה עצובים. היא עדיין התלבטה בין שני השעונים. שניהם היו שקטים עתה, ממתינים שתבחר. "מה אם אין?"
ניצוץ ורוד, בקושי נראה לעין, ריחף סביבה. לי צמצמה עיניים, לא בטוחה אם מדובר באשליה של האור או בדבר של ממש. אבל הניצוץ לא נעלם, למרות שכמעט ולא התקיים. הוא התקרב לאוזנה.
"קצת..." רחש האור הזעיר. זו הייתה פחות מלחישה. תנועה קלה של הרוח שהיה אפשר לדמות לצליל, למילה. "אופטימיות... לי..."
עיניה של לי נפערו. מחוגיו של הזמן ברקו.
הניצוץ שהיה שיר התפוגג.