משהו עצל במילה הזו, משהו קהה ולאה ועמוס בלוואי. מילה שאינה פותחת נושא או שיחה, אלא רק ניצבת שם, ככחכוח גרון פתאומי המבהיר שאינך לבד בחדר, אך לא מעבר לזאת.
איזו פנטזיה אי פעם התפתחה מתוך 'היי'? אולי אם היה נלווה לה מבט ישיר או חיוך מלטף, אבל המילה לבדה, מונחת בחלון הודעות חיוור ומכווץ? סתמית, דהויה. אפילו לא שקטה או ענוגה. היא מספרת סיפור: על אדם שכבר נואש מהחיפוש, המשתמש בהברה אחת, בקושי, כי להשקיע יותר מכך יהיה לבזבז את מעט הכוח שנותר בו. הוא משליך אותה לתוך חלון השיחה העצוב והדל ומקווה שתשוב אליו עשירה יותר איכשהו, שהיא תישמע כנקישה על דלת ושזו תיפתח מבלי שיאלץ לקום בעצמו ולמשוך בידית. הוא אינו מצפה באמת לדבר, גם הציפייה היא דבר מכלה כשהיא נפרשת ליותר מדי אפיקים, כשהיא זורמת בערוץ ואינה מתמלאת לעולם.
היי, אדם כותב. ורק העובדה שבצד השני ניצב אדם עייף ומקווה ורעב לא פחות מאפשרת למילה להמשיך להתקיים בעולם.