רגש בכתיבה

אחת השאלות הנפוצות ביותר שאני מקבל בסדנאות כתיבה היא: תה, איך כותבים רגש?

האמת היא שמאוד קל לכתוב רגש. הנה - אני עצוב. ילד שלמד לכתוב יכול לעשות זאת. כל אחד מאיתנו לומד לומר כיצד הוא מרגיש בגיל צעיר, ולכן השאלה מלכתחילה פגומה. מה שהם באמת מבקשים לדעת הוא: איך גורמים לקורא להרגיש את מה שאנו מרגישים.

יש כותבים וכותבים צעירים שחושבים שהם לא מסוגלים לכתוב את אותם עומקים רגשיים של כותבים מבוגרים מהם. אבל הבעיה בדרך כלל היא לא שאין לכותב מספיק ניסיון חיים, אלא שהוא איננו מבין מה המנוע המפעיל את הקורא. הכותבים מתמקדים יותר מדי בניסיון להראות רגע של שברון או אבדן - או שמחה, לעתים יותר נדירות - ונכשלים בהעברת התחושה לקורא.

כן, ככל שהרגש יותר נפוץ - שברון לב הוא דוגמה טובה, כי כמעט כולם חוו או חווים אהבה ואבדן בחייהם - כך יותר קל לאחרים להזדהות. בני-אדם הם יצורים אמפתיים, והם מסוגלים להשליך מניסיונם על הדברים שהם קוראים. אבל גם בכך יש רמות. יש הבדל בין: 'היא עזבה אותי אתמול ושברה לי את הלב' ובין: 'שבע שנים אהבתי אותה בסתר. לפני שנה, סיפרתי לה איך אני מרגיש והיא חייכה, ואמרה שגם היא אוהבת אותי. זו הייתה השנה המאושרת בחיי, ולמרות שהיא נגמרה, למרות שהסיום שלה ריסק אותי לחתיכות, לעולם לא הייתי מוותר עליה. היא עזבה אותי אתמול ושברה לי את הלב'.

יש לי ביקורת על שני הקטעים הללו, כי בכנות, קשה לכתוב על אהבה בלי להישמע נדוש. אבל לא בכך נתמקד כרגע, אלא בסיבה שהקטע השני נוגע יותר ללב, מפני שהוא מלא בפרטים, הוא מעביר אותנו מסע, מהמתנה ארוכה לשברון מרסק. הקטע הראשון יכול לגעת בנו בפייסבוק, ודאי, כי אנחנו מכירים את הנפשות הפועלות, כי יש שם אדם. אבל בשני, אין צורך להכיר את הכותב כלל.

ניתן לנסח זאת כך:

לא הרגש בכתיבה הוא שמייצר אפקט בבני-אדם, אלא התנועה מרגש לרגש. אנשים חושבים שכתיבה על כאב היא מה שמרגש אחרים, אך הם שוגים. כדי לכתוב על שברון לב צריך להבהיר שהייתה אהבה. כדי לכתוב על צער צריך לייצר זיכרון של אדם חי. ובה במידה, כדי לכתוב על שמחה או אופטימיות, צריך להבין מה נמוכה הייתה נקודת המוצא, ולאילו גבהים התרוממנו עתה.