בגיל שלוש המציא תום את הזמן. הוא נעץ מקל באדמה וצייר סביבו מעגל. בתוך המעגל סימן פסים שמרחקם שווה, צלו של המקל העומד בשמש הורה כי היום חולף. שתי ההמצאות היו ישנות, אך תום לא ידע זאת כשבנה אותן.
כשבגר לא זכר הרבה מהשנים המוקדמות של ילדותו, אך את ההמצאה לא שכח. בעיקר משום הזעם הנורא שאחז באביו כשראה אותה. בבעיטה פתאומית שבר את המקל ומחק את המעגל במגפו. תום נבהל ופרץ בבכי. אולם אביו לא נרגע עד שמחה כל זכר לשעון.
דמעותיו של תום חדלו רק כשהצמיד אותו אביו לחזהו הרחב ואז הרים אותו באוויר להתבונן בפניו. המבט בעיניו החומות היה רציני מאוד.
"לעולם אל תעשה את זה שוב," ביקש. תום הנהן, אף כי לא הבין מדוע.
אביו היה מבוגר מאוד, ידע. שיערו, שלטענתו פעם היה שחור כשיערו של תום, היה אפור מאז שזכר אותו. עור גב ידיו היה מוכתם ומנוקד, ורידי רגליו החסונות כחולים ובולטים, פניו חרושות קמטים. בדרך כלל היו אלה כמעט בלתי-נראים לעין, אך אז היה מחייך – או, לעתים תכופות יותר, זועף – וקמטיו היו נחשפים במלוא הדרם, כתוואי המלמד על הדרך שבה חלפו חייו.
לרגע הסתכלו זה בזה. שני זוגות עיניים שרק הגיל הפריד ביניהם. גם הגיל היה מונח שתום לא הכיר עדיין, אך הוא זיהה את ההבדל. אביו הרים את ידו המוכתמת ופרש זרועו לפניו. "הזמן הוא האויב. לעולם אל תשכח, תום, לעולם אל תניח לו לחזור. הוא יפגע בך וישנה אותך, הוא ייקח ממך הכול ולא יותיר דבר. כפי שפעם עשה לי."
תום שוב הנהן, מרותק ליד המגוידת. אז הניח אותו אביו על האדמה וחייך חיוך נדיר, ולקח אותו לאכול בגלידריה גלידה שטעמה כבר דהה על לשונו, אבל מרקמה הקצפתי נותר חרות בזיכרונו.
היה נדמה לו שכשהיה ילד הייתה העיר קטנה בהרבה, כמעט ריקה. אולי באמת הייתה כזו. המבוגרים הספורים שראה היו חנוונים, מוכרי-גלידה או בעלי-העסקים אצלם ביקרו. הוא זכר שהכיר ילדים בגן אליו הלך מדי יום, אבל בבגרותו נשתכחו ממנו שמותיהם.
כשבגר מעט החלו אנשים להופיע ברחובות לעתים קרובות יותר. הוא גם הכיר את חלקם. היה הדוור, היו המורים בבית הספר, וכמובן - חבריו לכיתה והוריהם. הרחובות היו מוצקים בהרבה באיזו דרך, אף כי במרחק תמיד היה נדמה שהעיר הופכת ערפילית, לא ברורה. תום מעולם לא ציין את הדבר בקול רם – אולי משום שאף אחד אחר לא נראה מוטרד מכך.
כבר היה מבוגר דיו להבין שלחבריו לכיתה יש שני הורים, אבל לו עצמו היה רק אחד. על זאת דווקא שאל, אך פניי אביו הפכו קשים מאוד, גם בעת שעיניו הפכו רכות. כה רכות, עד שתום חשש כי יזלגו החוצה מחוריהן.
"אמא שלך עזבה," אמר לו אביו בקול שהיה יכול ללטף קורי עכביש ולהותירם שלמים.
"למה?" שאל תום.
"היא כבר לא אהבה אותי."
"ואותי?" שאל תום במפגיע, "היא לא אהבה אותי?"
"אותך היא אהבה מאוד," אמר אביו. אז השתתק, ותום ידע שלא יוסיף.
"מתי היא עזבה?" שאל, מנסה לגשת אל הנושא מזווית אחרת.
"אתמול, אולי," אמר אביו. שוב שקע בהרהורים, וכשהיה נדמה שכבר לא ידבר עוד, אמר: "סוג של אתמול. זה מרגיש כמו אתמול."
תום לא התווכח. הוא ידע שלא היה בכך היגיון, הוא כבר ידע להבדיל בין 'היום', 'מחר' ו'אתמול', אבל הוא לא חשב שאביו עמד לשנות את דעתו. תשובה זו חזרה על עצמה בכל פעם שבה העלה את השאלה: "אתמול," היה אומר אביו. ולעולם לא מוכן להרחיב.
לא היו לו חברים קרובים בכיתה בתור ילד. אביו לימד אותו לקרוא הרבה לפני כולם, והספרים הפכו לכל החברה אותה ביקש לעצמו. לעתים מצא שאביו מביט בו בגאווה מהולה בצער כשהיה יושב לבדו בחדרו בצהריי היום, ספר בחיקו. מעולם לא שאל את תום אם ברצונו לצאת לפגוש חבר, רק הניד בראשו והנהן לעצמו, ואז עזב כלעומת שבא.
בעל כורחו, הספרים לימדו את תום עוד על הזמן. מילים כמו 'שעה', 'דקה' ו'יממה', אשר חילקו את האתמול, היום ואת המחר, תחילה הרגישו זרות ומאיימות. אך הפכו לאטן למושגים שהצליח להבין. בסבלנות אין-קץ הצליח להסיק כמה שעות נכנסו ביממה, כמה דקות בשעה וכמה שניות בדקה.
לצערו, לא ידע מה אורכה של שנייה, אך הוא ידע שמדובר בפרק זמן קצר. כמה קצר? לא היה בטוח. אולי כאורך אמירת שמו, או כאורך שתי פסיעות. הוא חיבר בעמל רב את פיסות המידע ובד-בבד עלתה בו תשוקה עזה לראות שעון, לדעת את צורתו, לגעת במחוגים עליהם קרא.
כבן-נוער, ניסה להבין בדיוק מה תפקידם של שעונים. ודאי, הם שימשו למדידת הזמן, אך למה שהדבר יהיה נחוץ מלכתחילה? הזמן הוא האויב, אמר אביו, ותום לא שכח. הוא ידע שהיו שעוני-חול, לדוגמא, שאפשר היה להפוך שוב ושוב. אולי הם מדדו את הדברים שברצונך לעשות מחדש, הרהר. ושעוני מטוטלת? הוא לא ידע מה מראם, אך קרא שהם משמיעים קול תקתוק בכל פעם שבה המטוטלת נעה מצד לצד. כאדם המתווכח עם עצמו ואינו מצליח להחליט מה עליו לעשות. דמיונו השתולל והרצון לדעת בער בו.
כשהיה תום קרוב לעלמותו התרחשו שני דברים. הראשון, הוא גמר אומר בלבו לבנות שעון בסתר. השני, הוא פגש ביערה.
בין שני הדברים עמד קשר איתן.
הוא פגש בה בספרייה. הייתה גם אחת בבית הספר, אך מזמן בלע את כל הספרים שהיו לה להציע בתיאבון בלתי-נדלה. לספרייה העירונית היה מבחר גדול בהרבה, וזה היה מתחדש לעתים תכופות יותר.
ראשית פגש בגבה למעשה. הוא היה זקוף מאוד, מתוח מנעורים, לא ממאמץ, ונישא מעל ישבן רחב בצורת לב שגרם לתום להסיט מבטו במבוכה. הוא הבחין בנערות בעבר, אך מעולם לא הצליח ליישב את כמיהתו הטבעית להכירן ובין חוסר הרצון המוחלט שלו בדבר. משהו בזוגות שראה בבית-ספרו עורר בו סלידה מהרעיון. הנשיקות בחצר, השיחות התפלות, הצורך להרשים, אלה דחו אותו מאוד. אך עיניו המשיכו להתבונן בכל זאת, נוהות אחר כל תנועה חיננית של בנות המין האחר.
שיערה היה ארוך וחלק, בצבע חום כהה, מגיע עד מרכז גבה. היא הייתה גבוהה כמעט כמותו וצבע עורה כהה כמעט כשיערה. למרבה הצער, היא עמדה מול המדף שאליו ביקש לגשת.
גרוע מכך, כשניגש בזהירות אל צדה בניסיון לסקור את המדף מבלי להפריע, גילה שהיא אוחזת בספר שחיפש, קוראת בו בעמידה. עיניה היו חומות, אך מאופרות בקו דק שגרם להן להיראות שחורות, ומכוסות משקפיים שקופים, אפה היה סולד וקטן מעל זוג שפתיים דקות. ישבנה בלט בחוצפתו לעומת מראיה העדינים.
תום היסס. אולי היה עותק נוסף על המדף? הוא ניסה לעקם ראשו ולהציץ, מאמץ צווארו. הוא לא נחל הצלחה מרובה. הוא גם הפך מודע מאוד לעובדה שהנערה לצדו נועצת בו עיניים משועשעות ומצחה קמוט בתמיהה.
"אתה רוצה שאני אזוז?" שאלה בנימוס. קולה היה בהיר וחזק במפתיע, אך נשי מאוד. או לפחות, היו בו האיכויות שתום קישר בנשיות, טון גבוה, מצלול מסוים. ולמרות כל זאת, הוא פילח את דממת הספרייה בכוחו.
"לא, זה בסדר," מלמל תום. אז הוסיף כדי להסביר את מעשיו, "ראית אולי עוד עותק של הספר הזה?"
"לא, זה היחיד," אמרה, מציצה בספר בידה. "רצית אותו?"
"קצת. זה המשך לספר אחר שבדיוק קראתי פשוט."
"כן? אפילו לא שמתי לב. הוא מתחיל מצוין. יש כאן את הספר הקודם?"
"לא, הוא אצלי בבית."
"אה," אמרה. היא לעסה את שפתה התחתונה במחשבה, מצחה שוב נחרש קמטים. נדמה שהיה זה הרגל לו לא שתה לבה. "רוצה להשאיל לי אותו? אני אתן לך את הספר הזה, ואז תוכל להעביר לי אותו כשתסיים."
"אוקי," אמר תום לאחר השתהות ארוכה מדי. "אוקי."
"אתה לא חייב," חייכה אליו. עיניה הכהות הפכו שחורות כמעט לחלוטין כשעשתה כן, שיניה היו קטנות ולבנות.
"לא, זה בסדר," מיהר תום לומר. המאבק התמידי בתוכו בין עיניו לראשו הושהה לעת עתה. עיניו ניצחו בקרב בקלות מרובה. "את אוהבת לקרוא?"
"מאוד. במיוחד סיפורים קצרים."
"דווקא קצרים? אני תמיד מרגיש שהם נגמרים מהר מדי, בדיוק כשהתחלתי לאהוב את הדמויות."
"כן, בסדר, אבל הרעיונות שלהם בדרך כלל הרבה יותר טובים. ספרים הם אולי מורכבים יותר, אבל לוקח המון זמן להגיע לפואנטה."
"את קוראת כדי להגיע לפואנטה?"
שוב חייכה אליו. הוא חייך חזרה בזהירות, לא מתורגל בהבעה.
"אני יערה," הושיטה לו יד ללחיצה. תום ניגב ידו על מכנסיו, היא הייתה לחה מזיעה.
"תום," לחץ ידה בעדינות.
"תום, אתה תמיד מתלבש ככה?"
תום הביט מטה. הוא לבש מכנסי טרנינג אפורים, סנדלים וחולצה ארוכה שחורה. הבגדים היו נקיים.
"כן, למה?"
יערה היססה. "סתם, אין סיבה. אתה בוחר את הבגדים לבד?"
"אבא שלי קונה אותם," אמר בהתגוננות, כלל לא בטוח מפני מה הוא מתגונן.
"אוקי," מלמלה יערה. "בוא נשאיל את הספר ואז נלך אליך. אני מתה לראות את הארון שלך."
תום הביט בספר בידיה של יערה, ואז בעיניה השחורות. ברכיו הרגישו חלשות מעט.
"טוב," אמר. וכך היה.
יערה התגלתה כתולעת ספרים לא פחותה ממנו בשיעור קומתה. הוא קרא יותר, כי פינה יותר מזמנו לדבר, אך היא קראה מהר ממנו. אותו יום הגניב אותה לחדרו בסתר, על אף שאביו כלל לא היה בבית, והראה לה את ארון הספרים הרחב שאכלס שניים מקירותיו. עיניה ברקו כשבחנה אילו ספרים קראה ואילו ברצונה לשאול. הם נסחפו לשיחה על הספרים שהכירו, ואז לוויכוח. כשהתווכחו הצליח תום להבקיע מבעד לביישנותו הטבעית ולמלא קולו להט. הדבר הרשה ליערה להשיב מבלי לרכך מילותיה, וחומת הזרות שביניהם התמוטטה כלא הייתה.
היא דרשה לראות את ארון הבגדים שלו. בקשה שלה לא הצליח תום למצוא סיבה לסרב, אף כי חיפש אחת בכל מאודו. היא הנידה בראשה לתכולת הארון ולאקראיות שבה היו מסודרים בגדיו והחלה ממיינת אותם לערימות. את מרבית מכנסיו הניחה בערימה שמאוחר יותר כינתה יערה: "אסורים ללבישה מחוץ לבית". היא גם הסבירה לו על התאמת צבעים ועל גזרות, דברים שבהם לא הפגין עניין בעבר. גם עתה לא מצא את הדבר מאוד מעניין, אך אהב להקשיב לה מדברת והוא הצליח להבין בצורה מעורפלת שיישום הצעותיה-פקודותיה יוכל להועיל לו בעתיד הקרוב.
כשהחל אור היום מתעמעם אמרה יערה בצער שעליה ללכת. הוא ליווה אותה אל הדלת, שיחתם אינה נקטעת עד למפתנה.
"תודה על הספר," אמרה. פניה עוטות חיוך. שלא כמו אביו של תום, לא פיה לבדו חייך. היא חייכה מעיניה הכהות לשפתיה הצרות ועד סנטרה הבולט. היית זו הבעה משובבת נפש שהכריחה את המתבונן להשיב בהתאם.
"תודה על הטיפים באופנה?"
"אתה שואל או אומר?"
"אני חושב שאדע כשאבין בשביל מה אני צריך אותם."
יערה צחקה. חיוכו של תום התרחב. עד עתה חייך כמו אביו, בכיווץ מאומץ של השפתיים. כעת חשף שיניו קלות, עיניו נבוכות.
"אתה יודע-"
הוא לא גילה מה הוא עשוי לדעת. הדלת שעל מפתנה עמדו נפתחה. אביו מצמץ פעמיים בכניסה. יערה הסתובבה לאחור.
"היי אבא," תום התאושש ראשון. "זאת יערה."
"היי אבא של תום," אמרה יערה, לפתע מסיטה מבטה מטה בביישנות-מה, לא טבעית. "נעים מאוד."
אביו התבונן בשניהם. הבעתו הייתה רכה מאוד מאיזו סיבה. הוא פלט נשיפה קלה, כאילו עד עתה כלא אוויר בריאותיו. אז אמר בקולו המחוספס הרגיל: "שלום."
"אני בדיוק הולכת," מיהרה יערה לומר. גם היא גם תום חשו שעשו משהו שלא כשורה.
"בגללי?" שאל אביו.
"לא, ממש לא. אני פה כבר כמה שעות. הבן שלך היה ממש נחמד והשאיל לי ספר."
"ספר?" גבותיו הלבנות השתפלו.
"משלי, אבא," אמר תום. ואז הוסיף חצי-אמת, "גם יערה השאילה לי ספר."
שתיקה קצרה השתררה. הנוכחים נראו כשוקלים את המילה הבאה.
"זה טוב," אמר אביו לבסוף. "זה טוב לחלוק ספרים, טוב שיש עם מי לדבר עליהם. אני שמח לשמוע. יערה, את תמיד מוזמנת אלינו. אולי בפעם הבאה תישארי לארוחת ערב?"
"כן?" אמר תום, כלא בטוח בשמיעתו.
"כן," פסק אביו.
"אני אשמח," אמרה יערה, מצליח לגייס את חיוכה שוב. "תודה רבה."
אפילו אביו של תום לא נשאר אדיש לחיוך. עיניו השתהו על הבעתה שנייה מיותרת טרם השיב לה את חיוכו הקפוץ הקבוע. הוא אפילו לא נראה כמתאמץ במיוחד.
"יופי," אמר. הוא גישש כמחפש את המילים הנכונות להביע את רצונו. אז שלח מבט אל עבר תום וכחכח בגרונו. "אני הולך למטבח. יש לי שם משהו. שמחתי להכיר אותך, יערה."
בצד נוקשה אך זריז פינה אביו של תום את הדרך וטרק את דלת המטבח מאחוריו בחפזנו. תום האדים קמעא.
"הוא לא דברן גדול, אבל הוא מאוד..." תום השתהה. "משתדל?"
"ממש משתדל," חיוכה של יערה היה קטן ויודע. היא זקפה אחת מגבותיה, עיניה משועשעות. "משתדל להשאיר אותך לבד עם בחורה."
"לא, לא, מה פתאום," הכחיש הוא, מסמיק אף יותר. "בחיים לא."
"לעולם אל תאמר לעולם, תום," מלמלה. אז נשקה לו על לחיו באטיות. שפתיה היו חמימות, נשימתה אפופה באופן לא הגיוני בריח קלוש של דבש. "תתקשר אליי כשתסיים לקרוא."
"כן," השיב. גופו קפוא במקומו. היא צחקקה ונופפה לו לשלום כשיצאה.
"בסדר," הוסיף אחרי שכבר נותר לבדו.
כשהיה תום עלם צעיר הבחין במוזרויות הרבות הנוגעות לעירו. בילדותו התרחבה אט-אט, ממספר שכונות קטנות למאות בניינים ואנשים זרים. אולם השינויים בעיר חדלו כשבגר. הוא כבר החל לזהות את כל תושביה במבט. גם אם לא שוחחו מעולם, חש כי לכל הפחות ראה אותם בזמן זה או אחר.
בזווית עינו היה נדמה לו לפעמים שהעיר מתפוגגת אם לא התבונן בה ישירות, אך אשליה זו נעלמה כשהיה מנסה למקד מבטו בתופעה. הייתה זו כצללית מרגיזה בקצה טווח ראייתו, אחת ממנה לא הצליח להיפטר או לאבחן בביקורו אצל רופא העיניים.
לעתים ניסה לצעוד מקצה האחד של העיר לקצה השני, אולם משום-מה תמיד איבד דרכו ומצא עצמו בשלב זה או אחר מתהלך מחדש ברובעים שזיהה. יערה הייתה לועגת לו באומרה שאין לו חוש כיוון. עמה, תמיד הצליחו למצוא מקומות שלא הכיר לפני כן. כאילו עצם נוכחותה פתחה שבילים שהיו סגורים בפניו. הייתה זו חידה שטרדה אותו תכופות.
ארבע שנים חלפו מהיום שבו הכירו, והשניים הפכו בלתי-נפרדים. "כמו פרוטון וניוטרון בגרעין האטום," היה אומר אביו בקולו הקשה, שתמיד ריכך מעט עבור יערה. ותום היה מגלגל עיניו לדימוי ומוסיף: "אז אתה בטח אלקטרון, אבא. תמיד בסביבה ותמיד שלילי."
והוא ויערה היו צוחקים, ואביו היה מחייך קלושות. אם משום שתום למד ממנו מעט מהפיסיקה שידע, אם משום שאהב לראותם צוחקים יחד. הדבר לא שינה, העליצות הייתה באוויר, והרושם חמור הסבר שעטה אביו ומילא את תום ייראה שנים כה רבות נדמה שפחת קמעא.
תום ידע שחלפו שנים. הוא כבר הסיק מזמן כמה ימים נכנסים באחת. לעצמו, בסתר, הכין לוח שנה שהחל ביום שבו הכיר את יערה. הוא החליט באופן שרירותי שהיה זה חודש נובמבר כשנפגשו - או אולי כסלו, הוא לא הצליח לגמרי להבין את ההבדל בשיטת השיום - אבל זו הייתה תחילתו של החורף, ונדמה היה לו שזה פחות או יותר נכון.
יערה הייתה לחברתו הטובה ביותר – ואם ננהג במידה של כנות, יתכן וגם היחידה - האדם שעליו נסמך יותר מכל. עדיין החליפו ספרים מדי שבוע, משוחחים עליהם בעודם משוטטים, יושבים בבית קפה, או על המיטה בחדרו. אל ביתה כמעט לעולם לא היו הולכים. הוריה היו חביבים ונעימים בהרבה מאביו של תום, אולם באיזה אופן מרוחקים יותר. נדמה שכלל לא הביעו עניין אמתי בבתם, ושהות ממושכת בביתה של יערה העכירה את מצב רוחה. תום לא ידע תחושה קשה יותר של חוסר-אונים מזו שהייתה אופפת אותו כשיערה הייתה עצובה, ועל כן נמנע מהדבר ככל שרק היה יכול.
הוא ידע להצחיק אותה. היה זה כשרון שהלך ופיתח. הוא חיקה חיות, דמויות או אפילו את אביו הזועף. חיקוי זה שעשע אותה יותר מכל, גורם לה לאחוז בצדי גופה כשגעתה מצחוק ולהתחנן שיפסיק. הדמיון בינו ובין אביו היה רב במיוחד כשלבש את הבעתו המכורכמת, אשר - בניגוד למקור - לבסוף תמיד הייתה נשברת כשחייך.
נדמה ששניהם היו בודדים כשהכירו לראשונה, אף כי בדרכים הפוכות. תום היה מתבודד מטבעו, עסוק בעולמו שלו וחסר מגע אנושי. יערה הייתה חייכנית ושמחה, מוקפת אנשים וחברים ומעורבת בעולם מחוץ לה. אך האנשים שהכירה לא הכירוה חזרה. עולמה הפנימי היה מבודד כעולמו של תום.
שניהם פנו לספרים כמקום מפלט, ואלה הפכו גשר בין עולמותיהם. שיחות שתחילה נסובו בעיקר על הדברים שקראו ניתמרו לרגעים לחלוק בהם מחשבות כמוסות. הם היו לשומרי-סוד זה לזו, מספרים כאבים, פחדים ושאיפות בעוד חולקים חיוכים, צחוק וחיבה. הם הערו לתוכם זה את מילותיו של זו, ואלה הפכו לבנות-לוויתם ברגעי היומיום שבהם היו רחוקים.
לה בלבד סיפר על הזמן. עוד בשנה הראשונה להיכרותם, כשכבר הפכו מפגשיהם כמעט יומיים. היא לא הגיבה לכך בהתלהבות שלה קיווה.
"למה כל כך חשוב למדוד אותו?" שאלה אותו אז כשישבה על מיטתו.
"כי ככה אנשים יודעים מתי בדיוק להיות במקומות, מתי קרה כל דבר ובעוד כמה זמן יקרה הדבר הבא," הסביר בסרבול.
"למה? מה זה עוזר לך שאנחנו יודעים לפני כמה זמן נפגשנו?"
"זה אומר לי כמה כבר הפכת להיות חלק מהחיים שלי."
יערה צחקה לרעיון. "וזה לא נראה לך כמו משהו שאפשר פשוט להרגיש?"
"זה שונה," התעקש תום.
הוא הראה לה שעון חול שהכין מבקבוקים ישנים שהדביק יחד, אך שימושו היה מוגבל מאוד לטעמה.
"אבל אפשר להפוך אותו," מלמל תום באכזבה כשלא התלהבה.
"כן?"
"כן."
"וזה טוב?"
"זה סמלי," אמר תום כשלא הצליח לחשוב על סיבה טובה יותר. "זה שעון לדברים שהיית רוצה לעשות מחדש."
"וואלה," היא בחנה את השעון המאולתר ואז הציצה אל תום בעיניים בעפעפיים שמוטים מעט. "ומה לגבי שעון לדברים שמתחשק לי לעשות בפעם הראשונה?"
תום חשב על כך, לוקח את שעון החול מידה ומתבונן בו בהרהור. "זה רעיון מעניין. זה יצטרך להיות שעון שאף פעם לא חוזר על עצמו. מעניין אם אפשר בכלל לבנות כזה. אולי אם הוא יהיה דיגיטלי? אחד שפשוט יספור את הזמן. אבל השאלה היא מה יהיה הטעם בו. זה פשוט מונה רץ, לא?"
"כן..." אמרה יערה וקימטה מצחה. היא שלבה ידיה מאחורי גבה, ממתינה. "ואתה לא חושב שיש כל מני דברים שכדאי להתחיל לעשות כדי שיהיה לו מה לספור?"
"מה?" תום הרים מבטו. עיניהם נפגשו.
"אני בסדר עם זה שאתה אידיוט," היא מלמלה. חצי לעצמה, חצי אליו. "ועם זה שאתה לא יודע להתלבש. אבל אם תכריח אותי להיות ברורה יותר, תצטרך להסביר לרופא למה יש לך שעון בתחת. אחרי שתסביר לו מה זה שעון."
"אני?" אמר תום, נדהם. כי עד עתה לא העז לשקול את הרעיון ברצינות.
"תפסיק להביך את שנינו ובוא כבר," אמרה לו, מסמיקה. רק עתה הבחין שהיא כבר הניחה את משקפיה בצד.
תום ניגש בגמלוניות ורכן מעט לעברה. תמיד הייתה כל כך יותר נמוכה ממנו? הוא השתאה למרחק שהיה עליו לעבור כדי להגיע אל פניה. אולי הזמן פשוט האט. לרגע עלתה בדעתו המחשבה ששעון היה יכול להועיל גם כאן, אך אז נשטפה ממנו והלאה כששפתיו נגעו בשפתיה של יערה.
היא הייתה ביישנית במפתיע, מהוססת לנשקו חזרה, כפי שאב טרי מהסס לקחת את הילוד בזרועותיו. בעצמו דווקא גילה תום מידה מפליאה של תעוזה כשלקח את פניה בשתי ידיו והעמיק את הנשיקה. הוא היה יכול לחוש את זרועותיה על גבו התחתון, מחבקות אותו.
"ממם." השמיעה צליל לבסוף ודחפה אותו מעליה. הוא החזיק בה רגע נוסף טרם הרפה.
יערה התנשמה. "אוקי, אז זה היה לא רע."
"כן," הסכים תום, ברכיו פקות. הוא רצה להתיישב, אך החזיק עמו בכוח רצונו בלבד על רגליים רועדות.
"גם די ארוך."
"כן."
"רוצה שהפעם נבדוק כמה ארוך עם השעון שלך?" הציעה.
מאותו רגע ואילך היו לבני-זוג. אם אביו של תום הבחין בכך, לא ציין זאת במילים. בטבעיות מפתיעה קיבל את ביקוריה התכופים של יערה בביתם, ולא הטריד את תום בחדרו כשהיו מבלים בתוכו שעות ארוכות. ארוחות הערב, שפעם היו שקטות ובודדות מעט - בימים שבהם היו רק תום ואביו – הפכו מלאות-חיים. תום ויערה היו מדברים וצוחקים, ואפילו אביו היה תורם מפעם לפעם הערה או שתיים. אף כי היה נדמה שבעיקר נהנה לצפות מהצד. זאת ידע תום לפי המבע שעטו פניו כשהתבונן בהם.
יערה הייתה מעט יותר מנוסה ממנו במגע, שכן הייתה חברותית ממנו בהרבה. אך שניהם היו בתולים כשהכירו. הם חקרו יחד את גופם כפי שחקרו את העיר. ואולי מוטב לומר, כפי שחקרו יחדיו ספר טוב שכל אחד מהם קרא בנפרד. בגישושים, בניסיון לגלות מה האחר אהב וממה נהנה. כך גם היה המגע ביניהם, שיחה של גוף לגוף. מפתיעים היו הדברים שהיו יכולים להתגלות בשיחה כזו, הנקודות עליהן איש לא חשב בנפרד. החוויה הייתה מוכרת באיזה אופן, אבל מלהיבה בזרותה.
כשהפכה הזוגיות טבעית יותר עבור שניהם, מצא תום את הפנאי להתרכז בתחביבו, הזמן. הוא המשיך בבניית שעוניו, מסתיר אותם מאביו ומראה אותם ליערה בגאווה. היא הפגינה עניין, שואלת שאלות ועוזרת לו מעת לעת, אך לא נדבקה בהתלהבותו הרבה.
פעם אחת כשבאה לביקור מצאה אותו יושב ומתבונן באחד משעוני החול הישנים שלו בהרהור.
"מה אתה עושה?" שאלה וחיבקה אותו מאחור. תום הטה ראשו לאחור וחייך אליה במהופך כשנישקה אותו.
"חושב קצת," אמר.
"על?"
"על גרגרי חול. או צל. או שעון דיגיטלי. בעצם אף אחד מהם לא באמת מודד זמן, נכון? הם כולם מודדים דברים אחרים, ואנחנו מצמידים את הערך שלהם לזמן."
יערה נאנחה ושחררה אותו מזרועותיה. כבר הכירה אותו כשמצב רוחו היה מהורהר.
"אתה רוצה להסביר?"
"אני פשוט חושב שיש משהו שלא הבנתי. כאילו, תסתכלי רגע על החול, אתה רואה שהוא זולג בקצב מסוים? אז החול מייצג את הזמן. אבל אם אני מאיר על השעון, גם הצל של החול זולג באותו קצב."
"אז החול הוא לא הזמן, סבבה," אמרה יערה. "אמרתי לך שאני לא מבינה בשביל מה אתה צריך שעון. אני יכולה להרגיש שהזמן עובר, נגיד."
"אתה יכולה להרגיש," מלמל תום וחכך את מצחו במחשבה. יערה הסירה את משקפיה והתיישבה לצדו. "אולי אפשר למדוד את הזמן גם ברגשות. בעצם, בכל תהליך שמשתנה בקצב קבוע."
"אבל העולם לא משתנה בקצב קבוע," אמרה יערה.
"מה זאת אומרת?"
"תראה, נגיד ואתה אומר משהו מקסים, ופתאום אני מרגישה שאני ממש אוהבת אותך. זה שינוי פתאומי, נכון? ואם אני סתם מסתכלת עליך שעה ולאט לאט מתחילה להרגיש חמימות מתפשטת לי בכל הגוף, אז זה שינוי הדרגתי."
"אני לא בטוח שאלה דוגמאות טובות," מלמל תום.
יערה החליקה ידה לתוך ידו. "אלה דוגמאות מעולות, השאלה שלך פשוט לא טובה. אבל בסדר, קח רק את הנקודה שלי – העולם משתנה בכל מני דרכים בכל מני קצבים. אתה יכול למדוד בשעון חול מאה נשיקות שלנו או אחת ארוכה. אז מה בעצם אתה מודד?"
הוא גנח ושחרר את ידה, אוחז בצדעי ראשו.
"תום, מה קורה?"
"אני לא מצליח להבין מה זה זמן באמת."
"זה רק רעיון, לא? זה כמו 'יופי' או 'צדק', זה משהו שאנשים המציאו."
"אבל זה לא נכון. הזמן הוא רעיון שאפשר למדוד ולבדוק, שמשפיע על העולם. גם אם לא יישארו בעולם בני-אדם, הזמן ימשיך להתקיים. אני מרגיש שבכל פעם שבה אני מודד משהו ממנו, אני בעצם מסתכל על צל של הזמן, לא על הזמן עצמו."
"אולי פשוט תשאל את אבא שלך כבר?" הציעה יערה.
"לא, לא," נבהל תום. "שכחת מה סיפרתי לך? אבא יהרוג אותי."
"הוא לא יהרוג אותך, תום. אתה כבר לא ילד קטן."
"אבל-"
"תום, אתה גבר. הגבר שלי." אמרה יערה ולקחה את ידיו בידה. לרגע, הפך הזמן חסר חשיבות. תום חייך, חושף מעט את שיניו ומסתכל לסירוגין בעיניה ובידה האוחזת בשלו.
"כן?"
"כן."
"טוב, אז בסדר," אמר תום, חלק מבטחונה עבר אליו במגעה. "אבל אם הוא הורג אותי, תזכרי שזה באשמתך."
"מבטיחה להיות מאוד עצובה ולהתחרט לנצח."
"יופי. אני אכין לך שעון שמודד את הנצח."
יערה צחקה ורכנה לעברו. "תום, מספיק שזה ירגיש לי כמו הנצח."
הוא נאלץ להסכים. היא לא הותירה לו ברירה, בין הנצח של הנשיקה והנצח שבא אחריה.
הוא היה זקוק לכמה ימים כדי לאזור את האומץ לפנות לאביו. בתחילה חשב לעשות זאת באחת מארוחות הערב שבהן יערה הצטרפה אליהם, אבל הוא נמלך בדעתו אחר ששקל את הדברים. אולי היה עדיף לשמור את השיחה המסוימת הזו לרגע פרטי יותר. היה נדמה לו שמול זר – ואפילו הייתה הזרה הזו יערה, שכבר הייתה בת-בית – עשוי אביו להיאטם ולמאן לדבר על הנושא.
הוא גילה שלאביו ולו לא נותרו המון רגעים פרטיים. נדמה היה שתמיד אחד מהם נעדר מהבית, או שאם היו שניהם בנמצא, יערה גם היא הצטרפה לביקור. ההמתנה תסכלה אותו, אך גם מעט הקלה עליו. לפחות זו לא אשמתו, הרהר בינו לבין עצמו. הרי הוא מנסה.
טיעון זה שב לרדוף אותו ביום שבו שב הביתה ומצא את אביו יושב בחדר העבודה שלו, קורא ספר, מרכיב משקפי קריאה עבים. הוא הרי מנסה, אז מדוע שלא יפנה אליו עכשיו? הוא היסס במפתן הדלת רגע ארוך. עד שלבסוף אביו נאנח וטרק את כריכת הספר באחת.
"תום, אתה רוצה לדבר איתי על משהו, או שאתה סתם בוהה?" שאל.
"אה, כן אבא." אמר תום וניגש אליו. אביו החווה לכיסא שניצב מול הכורסא החומה שבתוכה נח גופו המרופט.
"נו?" שאל אביו. עיניו המבוגרות, העצובות תמיד, היו סבלניות.
"אבא, אני רוצה לדעת על הזמן," אמר תום כמעט בלחישה.
"הזמן."
"כן."
"אמרתי לך לעולם לא להזכיר אותו שוב," אמר אביו. ורק תום, שהכירו היטב, ידע כמה חימה בערה מתחת לנימה הרגועה של קולו. "אבל אתה מתעקש."
"אני פשוט רוצה להבין מה זה הזמן. מה בדיוק שעונים מודדים, בעצם."
"מי לימד אותך את המילה הזאת?" הזעם החל זולג מעבר לחומת השלווה המעושה של קולו.
"אף אחד, היא מופיעה בכל מני ספרים," מלמל תום והתכווץ לתוך עצמו. אביו מעולם לא הכה אותו, ובכל זאת חש פחד פיזי ממש מפניו לפתע.
"ספרים," אמר אביו של תום. הוא נאנח, כחכוח לאה של הגרון, המרמז על אפיסת כוחות, ופתאום נראה זקן מאוד. זקן מדי להיות אביו, יותר כמו סבא מבוגר במיוחד שכבר תשה נפשו ועתה היה מבלה את ימיו בספירת זיכרונותיו. "ספרים זה טוב. איך שכחתי את הספרים? שכחתי? לא, לא שכחתי, אבל איך אפשר עולם בלי ספרים? הספרים זה הכי חשוב."
"אבא?"
"תום, הקשב," אמר אביו. "אתה מוכרח לשכוח את הזמן. אתה מוכרח. לטובתך אני אומר, לטובת כולם. אפשר לקרוא עליו בספרים, כן. בספרים הכול רחוק, הכול קורה למישהו אחר. אבל לא כאן. כאן אין זמן, אין שעונים, אין רגעים ואין נצח. כאן זה עכשיו."
"אבא, אני לא מבין כלום."
"הבעיה היא בשפה," אמר אביו חרש. "לא בספרים. השפה שייכת לו. ידעתי שזאת בעיה, אבל קיוויתי. בשבילך קיוויתי."
מילותיו הפכו רפות, מבולבלות. תום חש בבהלה אמתית מתעוררת בו. "אבא, סליחה, לא התכוונתי. אני לא אדבר עליו שוב, מבטיח."
"אתה ילד טוב, תום. תקשיב לי, תקשיב. זה בשבילך. הייתי צריך לחשוב על הספרים, אבל היא אהבה אותם מאוד."
"אמא שלי?"
"גם היא אהבה לקרוא," אמר אביו של תום. אז עצם עיניו ושקע בספה. "נהדרת. כמה שהיא אהבה לקרוא. רק בגלל זה אי אפשר היה לוותר על ספרים."
"אני לא כל כך מבין," אמר תום, אך חש שהבהלה בתוכו שוככת.
"אני יודע," אמר אביו ופקח את עיניו החומות. "אבל תזכור שהבטחת."
"כן, אבא," אמר תום. "מבטיח. סליחה. אני אלך להכין ארוחת ערב."
"תודה ילד."
ותום קם, סקרנותו לא מסופקת, אך שקטה לעת עתה.
סקרנות אינה חיה שאפשר להשביע את רעבונה בדממה. תום מצא עצמו תכופות חושב על הזמן, גם לאחר השיחה עם אביו. לתקופת-מה הפסיק לבנות שעונים, לתקופה חדל לשוחח על הזמן עם יערה. אבל בתוך ראשו רעיונות ומחשבות התערבלו בחוסר מנוחה הולך וגובר.
הוא רצה להבין. לדעת מהו הזמן, ממה הוא עשוי, למה הוא כה חמקמק. הוא רצה לבנות שעון אובייקטיבי. שעון מוחלט, שימדוד את הזמן באמת, לא רק צל שלו. וככל ששתיקתו הייתה כפויה יותר, כך בעבע יותר מבפנים.
בכל מקום שבו הביט, היה נדמה לו שהוא רואה צל של הזמן. פעם כשבישל ביצים לארוחת הבוקר, והבין שאפשר למדוד את הזמן בביצים שלוקות. בפעם אחרת הבחין שאם הוא צועד בקצב קבוע מביתו לביתה של יערה, הוא יכול למדוד את הזמן בפסיעות. כשהפך קשוב יותר לסביבתו, גילה שאפילו קצב הדיבור של יערה אליו היה נגוע בזמן. הוא היה מוצא אותו בין ההברות, במצמוצי השפתיים, ברווחים שבין המילים.
גם לחדר המיטות פלש. הוא שמע את צלילו בנשימותיה הקטועות, בקצב גופו לגופה, בתיפופי אצבעותיה על גבו כשהמשכב תם. עניין זה הביא אותו אל סף שבירה. הוא החליט שאין לו ברירה. אביו התכוון לטוב, אבל תום היה עשוי לאבד את שפיותו לפני שיהיה מסוגל להניח לנושא.
הוא רצה ללמוד פיסיקה, כמו אביו, אך משום מה לא היה מוסד אקדמאי אחד שלימד את התחום בעירו. ובעצם, גם בתיכון לא לימדו אותו את הנושא. רק בספריו של אביו, בספרייתו הפרטית, היה מסוגל למצוא את הידע שחיפש. אך הספרים היו מבלבלים, קשים. הוא חשב שראה אותם מאזכרים את הזמן מספר פעמים, ותחושותיו לגבי זאת היו מורכבות. הוא ידע שמשהו בידע הטמון בהם יכול למלא את הכמיהה הטבועה בו, אך היה חסר לו בסיס, פער שספרים פשוטים יותר היו יכולים לספק. ובכל זאת, ספרים בנושא לא היו בנמצא. לא בספרייה, לא בחנויות הספרים. אפילו לא באינטרנט.
התחושה הזכירה לו את האופן שבו העיר לא נראתה מציאותית לחלוטין בילדותו. עתה הייתה גדולה יותר, גדולה דיה כדי שכמעט לעולם לא חש את התחושות שטרדו אותו בעבר. אך גבולות הידע נדמו לפעמים כגבולות העיר, מטושטשים, מהוהים, כאילו מישהו מחה אותם, או היה עסוק בציורם מחדש.
את תסכולו ניסה לפרוק במקום היחיד שנותר לו, אצל יערה.
"הזמן הוא האויב, אבא שלי אומר, אבל אויב צריך להכיר, לא? למה הוא כל כך מתעקש לא להסביר לי?" אמר לה תום באחד הימים.
"למה אתה לא סומך עליו?" שאלה יערה. היא נשמה עמוקות. לא הייתה זו השיחה הראשונה שלהם על הנושא. "אבא שלך מתוק. הוא כאילו קשה, אבל ראיתי איך הוא מסתכל עליך לפעמים, הוא ממש דואג לך."
"הוא חושב שאני עדיין ילד," אמר תום. יערה ישבה על הספה בדירתם והוא פסע הלוך ושוב. הוא ידע שההרגל מרגיז אותה, אך לא הצליח להביא עצמו לחדול. "הוא לא יכול להגן עליי לנצח הרי."
"למה לא?" שאלה יערה.
"למה לא?" אמר תום. הוא קפא על עומדו. תחושה עלתה בו, דומה לזו שאדם חש מול כלב ענק ממדים שהחל לנהום. הוא הפנה אליה את מבטו. "למה לא, באמת."
"תום?" אמרה יערה.
"אנשים מתים, לא?" אמר תום בלחישה. הוא התיישב בכיסא המחשב שלו ונשען לאחור. "ממה הם מתים בסוף?"
"ממה..." אמרה יערה, מצחה נחרש קמטים זעירים. "מחלות, תאונות?"
"אבל זה לא יתכן," אמר תום. זה לא היה הגיוני, ידע. משהו היה חסר. "אנשים משתנים הרי. הם גדלים."
"נו, ואז מה?"
"וזהו? אז הם נשארים אותו דבר?"
"תום, אתה מפחיד אותי," אמרה יערה. "אנשים די נשארים אותו דבר כשהם מסיימים לגדול. אתה יודע את זה."
"תמיד ידעתי את זה?" מלמל תום. "אבל אנשים הרי ממשיכים להשתנות, גם אם לא חיצונית."
"ברור, תום, העולם משתנה."
"אז מה הופך אדם למי שהוא? כמה שונה הוא צריך להיות עד שהוא מפסיק להיות אותו אדם?" שאל תום.
"למה זה חשוב אבל?"
"זה הכול קשור, את לא מבינה? משהו לא מסתדר לי. העולם משתנה, דברים נגמרים מתישהו. לא יכול להיות שאנשים מזדקנים לנצח."
"אבל הנצח זה משהו שאתה המצאת."
"הוא מופיע בספרים, זאת לא המצאה שלי," הוא הרגיש סחרחר. "אבא שלי לא משתנה. מאז שהייתי ילד, הוא לא השתנה."
"זה רק נראה לך ככה. אנחנו לא רואים שינויים כאלה אם אנחנו נמצאים עם מישהו בכל יום," אמרה יערה. "כמו העיר. תראה כמה היא גדלה מאז שהכרנו."
"העיר. העיר השתנתה," הבהלה אחזה בו. "מתי אבל?"
"מה זה מתי?"
השפה שייכת לזמן, אמר אבא שלו. אבל הוא ידע שיערה ידעה מה משמעות המילה 'מתי'. הם קראו אותם ספרים, שהכילו את אותן מילים. זה לא היה הגיוני שהיא לא תבין את השאלה.
"פעם העיר הייתה קטנה," אמר תום בקול חרישי. "ואז היא גדלה."
"אל תתנשא. אני יודעת את זה."
"אבל את לא זוכרת את השלבים, נכון? רגע אחד העיר הייתה קטנה, רגע אחר כך גדולה יותר."
יערה הסירה את משקפיה ושיחקה בהם במחשבה. "זה בטח קרה בהדרגה, בלי ששמנו לב. למרות... אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שבה ראיתי בניין בבנייה." היא קימטה מצחה. זה היה הרגל שלה, שהפך את הבעתה החייכנית באופן טבעי למהורהרת. תום אהב להתבונן בקווים הזעירים שנוצרו כשהייתה שוקעת במחשבה לאורך זמן, בתלוליות הקטנטנות של עורה. הוא היה יכול לספור אותן בדמיונו, אם היה מנסה. אך הפעם מחשבותיו נסובו למחוזות אחרים.
"אני מרגיש כאילו אנחנו מנסים לפתור פאזל כשחצי מהחלקים שלו חסרים. או שמישהו כל הזמן גונב לי את החלק שאני צריך."
"תראה, אפשר לשאול את ההורים שלנו," הציעה יערה. "הם היו בעיר תמיד, לא?"
"אבא שלי כמעט חטף התקף-לב כששאלתי אותו על הזמן. אני מפחד שזה יהרוג אותו."
"אז בוא נלך לדבר עם ההורים שלי."
תום נשא פניו אליה. היא קמה בשלב כלשהו בשיחה, בלי שהבחין, ועתה עמדה סמוך אליו. לרגע מחשבות על העיר והזמן פרחו באוויר. יערה גרמה לו, גם עכשיו, שנים לאחר שהכירו, לשכוח את כל הרהוריו. הוא לא היה בטוח אם זה היה מראה פניה, או אולי ריחה – ניחוח קלוש של שמפו וסבון גוף, ואפילו קצת מנשימתה, שהתמזגו ליצור את הבושם שערפל את מחשבותיו – או אולי מגעה, אצבעותיה שרפרפו על עורפו, חצי בהיסח-הדעת, כאילו גופה שומר על קרבה ביניהם גם כשאינה חושבת על כך כלל. משהו בה דרש שכחה. שכחה של כל הדברים שאינם היא. הוא חייך ונסחף לרגע ברגשותיו.
"אתה יפה כשאתה מחייך."
"את יפה תמיד."
"אתה מתחנף כי אנחנו הולכים להורים שלי?"
היחסים של יערה עם הוריה לא השתפרו עם השנים. הם לא דיברו על כך יותר מדי, אבל הוא ידע שאינה מבקרת אותם כמעט. פעם אחת העלה את הנושא, והיא ציינה במרירות, "זה כמו ללכת למסעדה ולדבר עם המלצרים. הם מחייכים אליך ומביאים לך מה שתרצה, כי זה התפקיד שלהם. אבל לא באמת מעניין אותם איך אתה מרגיש."
הם קבעו ללכת לבקר אותם בעוד שני לילות. גם זה היה הזמן, היה יכול תום לספר ליערה, גם שם. אבל הוא שתק. כי גם בלי לדעת מהו בדיוק הזמן, כבר מזמן למד שיש רגעים שבהם עדיף לא לדבר.
"ההורים שלי נסעו."
"מה?"
את הערב בילו יחד כהרגלם. תום בישל, ויערה ישבה טרודה ליד השולחן, ממתינה שיסיים להכין תבשיל קארי שגילה בספר בישול. עורה הכהה, החשוף, בהק מעט באור האדמדם של החדר. כנראה משום שנהגה למשוח את עצמה בתחליב קוקוס שריחו הנעים תמיד תלה באוויר.
"הלכתי אליהם היום כדי לשאול אם הם ירצו להיפגש, אבל הם הודיעו לי שהם יוצאים לחופשה."
"חופשה לאן?"
"רומא."
תום ידע שרומא קיימת, הוא קרא עליה. אבל מעולם לא הכיר אף אחד שעזב את העיר. גם לא לחופשה. התגלית המשונה הפתיעה אותו. כיצד לא הבחין בכך עד עתה?
"ומתי הם יחזרו?"
"מה זאת אומרת?" יערה נראתה מוסחת. משהו בהבעתה היה ריק.
"מה... באיזה יום הם אמורים לחזור?"
"אני לא מבינה חצי מהדברים שאתה אומר," היא חייכה אליו, אבל העיניים בהו מעבר לו. תום נתקף צמרמורת.
"יערה, תסתכלי עליי בבקשה. תתרכזי. את מפחידה אותי."
היא מצמצה כמה פעמים והריקנות נמוגה מאחורי משקפיה. היא התנשמה בחדות וניערה את הראש, "אני... תום, אני מבולבלת. בכל פעם שאנחנו מדברים על הנושא הזה, משהו בראש שלי נהיה מטושטש קצת. אני מנסה לחשוב מבעד לזה ומשהו... אני לא מרגישה טוב כל כך."
הוא חיבק אותה, מצמיד את גופה הגמיש אליו בכוח. לרגע היה מבוהל יותר מכפי שהיה אי פעם בחייו. היא רעדה בזרועותיו. העיניים הבוהות, הדיבור המשונה. החקירה שלו מסכנת אותה איכשהו? אבא הזהיר אותו. הזמן הוא האויב. אולי הזמן עושה את זה, אולי ככה הוא מסתתר?
"זה לא חשוב," הוא מלמל לשיערה, שהדיף ניחוח מוכר, מנחם. "בואי נעזוב את זה. אם זה גורם לך להרגיש לא טוב. בבקשה, יערי, רק אל תעזבי אותי."
היא הציצה אליו מבעד לסבך השיער והמשקפיים שהתעקמו בתוך חיבוקו, "טומטום, אני בחיים לא אעזוב אותך. אני כבר מרגישה יותר טוב, רואה? אל תדאג כל כך."
תום הנהן ועצם את עיניו, הבהלה החלה לשכוך. אבל החלטה נגמלה בלבו. יותר לא ישאל אותה על הזמן. לעולם.
הם היו מאושרים תקופה ארוכה. תום חשב שאלה היו שנים טובות, אבל הוא סירב לבדוק או לנסות למדוד אותן. אביו הפך פחות ופחות נוכח בחייהם, למרות שעדיין ביקרו אותו מעת לעת. לעתים נדירות יותר, בא לבקר אותם. הוא עדיין היה שתקן מאוד, אבל העצבות שבעיניו הכהות הייתה פוחתת בכל פעם שהביט בהם יחד. לפעמים גם היה מחייך, כשחשב שתום לא רואה. זו הייתה הרגשה מוזרה, כאילו אביו חי בשביל הרגעים הללו שבהם התבונן בזוגיות שלהם. אולי תום יבין אותה בעצמו כשיהיו לו ילדים משלו. אבל הרעיון על ילדים משום מה לא קנה אחיזה במחשבתו, ויערה לא הזכירה אותם בעצמה אף פעם.
לא לדבר עם יערה על הזמן, לא היה זה אותו הדבר כמו להפסיק לחקור אותו. הוא השתדל להסתיר ממנה את המחקר שניהל, את השעונים השונים שבנה, את פיסות המידע שאסף. המחקר יותר תסכל מהקל עליו. לפעמים רצה לצעוק את כל שהוא יודע לעולם, לשכנים, לאביו, ליערה, אבל עלה בו פחד נורא שברגע שיעשה זאת, כולם יעטו את המבע הריק שראה פעם אחת על פניה, ולעולם לא יחזרו להתבונן בו כרגיל.
הוא לא היה מסוגל באמת להפסיק לשאול שאלות. האושר תמיד היה חסר עבורו, היומיום לא מילא אותו כמו המחקר. עד כמה שניסה, הצליח רק להפוך נרגז וחסר נחת יותר ויותר. לפעמים היה מתפרץ על יערה, על דברים קטנים שכלל לא היו אשמתה. לפעמים נזקק להליכות ארוכות ברחובות, הליכות שרק גרמו לו להרגיש כלוא יותר בדירתם. שיחותיהם על ספרים הלכו וגוועו עם סבלנותו, כי אפילו די נחת כדי לקרוא לא היה בו. הזמן חזר לתקתק באזניו, והוא לא היה מסוגל להתעלם משאונו.
יערה ניסתה לשוחח עמו על השינוי שחל בו, אבל הפחד שמא יפלוט דבר שיגרום לה שוב לעטות את ההבעה ההיא גרם לו לשמור על נימה מתחמקת. את מדמיינת, אמר לה. או, אני פשוט עייף, הוסיף. ולמרות שלא האמינה לו לרגע, הייתה משתתקת. פגועה מההסתרה אף יותר מהרוגז שהפגין.
הוא היה נעלם לה לעתים, חוזר לחדרו הישן בבית ילדותו כדי לערוך ניסויים חשאיים, ויותר מכך. הוא חיפש דרכים לפענח את הסודות שהכילו הספרים בחדר העבודה של אביו. כשהבין שאביו עלול למצוא אותו בחדרו, העלה לעצמו כיסא לעליית הגג שלהם, בה יוכל לשבת שעות בלי שיופרע. היה חסר לו ידע, אבל אולי, חשב, אם יצליח להשלים אותו בדרכו, סוף כל סוף יפצח את חידת הזמן. הוא היה משוכנע שברגע שיבין אותו באמת, ברגע שיוכל לראות את הזמן במו עיניו, יפסיק להרגיש בו בכל מעשיו.
למרות שחזר לעסוק בזמן באובססיביות, הוא לא היה מאושר יותר. לעתים קרובות היה חוזר מאוחר לדירתו המשותפת עם יערה, אחרי שהיא כבר מזמן נרדמה, ונכנס למיטה, רק כדי לקום הרבה אחרי שהיא יצאה מהבית. השיחות ביניהם הלכו והתמעטו, כי לא העז לחלוק עמה פרטים מהנושא שהפך למרכז חייו, ואפילו המיניות ביניהם גוועה. משום מה לא היה לה חשק לשכב עמו יותר. היא דחתה את ניסיונותיו לגעת מספר פעמים בתואנות שונות, ולתום לא הייתה די סבלנות כדי לשאול מדוע. הוא רק היה מצטנף בצד שלו במיטה, נעלב, ולא מנסה ליזום עוד.
אך יערה לא הייתה מסוגלת להניח לו בכך. היא דרשה שהם ידברו, רודפת אותו לתוך שיחות ארוכות ובלתי נגמרות בכל פעם שהיו לבד. היא אמרה שהוא כבר לא סבלני אליה, שהוא לא מקשיב. היא התלוננה שהם כבר לא עושים שום דבר יחד, רק שולחים הודעה לאסוף משהו מהסופר או לשאול תור מי לעשות כלים. תום היה מגלגל עיניו בשיחות הללו, התלונות רק הציקו לו. המצב שלנו טוב, הוא היה אומר לה, יש לנו הכול ביד, על מה את מתלוננת. והיא הייתה משתתקת ומקמטת מצחה, לא מבינה כיצד הוא איננו מבין.
היה זה אחד הדברים שאם תום היה מודד בעזרת הזמן, היה מגלה שנמשך תקופה ארוכה מאוד. אבל את הפער בין אנשים אין צורך למדוד במרחק או בזמן, די להרגיש אותו כדי לדעת שהוא שם. די בשיחה אחת כדי להבין כמה רחוק הם עומדים זה מזה.
"תום," ביקשה יערה באחד הערבים, במטבח. "אנחנו צריכים לדבר."
היא ישבה במטבח שלהם, ליד החלון, צופה החוצה וכוס קפה בידה. מבטה התעכב על הנוף.
"מה קרה?" שאל בקוצר רוח, כי כבר תכנן לצאת לבית אביו.
"אני מרגישה..." החלה, ואז התבוננה בו, בוחנת את הבעת פניו. "כלום, אפשר לדבר על זה בפעם אחרת."
החלק הרך שבו שקל לנסות לדובב אותה, לשבת איתה ולוותר על עיסוקיו לערב. אבל קוצר הרוח שלו התגבר למחשבה. שוב היא והשיחות שלה. שוב תלונות, שוב הצעות ללכת לטיפול זוגי. היא לא מבינה שהדבר היחיד שעושה אותם אומללים זה השיחות האלה?
הוא הנהן אליה בקצרה. "סבבה, אולי מחר אז."
"אולי," הסכימה, וחזרה להביט מהחלון.
תום יצא מהבית, להוט לנסות לפענח את ספריו של אביו. הוא ישב בחדרו הישן שעות ארוכות, כותב הערות לעצמו ורושם סימנים שלא הבין, עד שלבסוף נרדם וישן שינה ארוכה וחסרת חלומות.
כשהתעורר היה מאוד צמא. הוא נענע את ראשו הכבד והסתכל מהחלון. כבר היה שוב בוקר, השמש העירה אותו בחום בלתי נעים שגרם לו להזיע בבגדיו. יערה תכעס עליו כנראה. הוא נאנח, הראש שלו כאב. הוא שתה שלוש כוסות מים מלאות ואז הניח את הספר חזרה בספרייתו של אביו, שלא היה בבית.
גם יערה לא הייתה בביתם. בהתחלה חשב שכנראה יצאה, אבל כשניגש להחליף בגדים, גילה שהצד שלה בארון ריק. הוא הניד בראשו בתימהון ובדק שוב. אז הסתובב וגילה שעוד כמה מהפריטים האהובים עליה חסרים. מראה קטנה שאהבה מאוד, העט שקנה לה פעם ליום ההולדת, ספר שירה שהיה מלא באזני חמור, אותו שמרה תמיד בהישג יד.
רק אז הבחין במכתב. הוא היה מונח על השולחן במטבח. כנראה החמיץ אותו כשנכנס, רואה-לא-רואה את הבית המוכר.
'תום שלי,' כתבה בכתב ידה המעוגל, היפה, 'יש דברים שלעולם אינך יודעת שיקרו לך, עד שהם קורים. לאהוב אותך, להכיר אותך, היה דבר כזה בשבילי. אני זוכרת שחשבתי שלעולם לא אצליח להפסיק להרגיש את מה שגרמת לי להרגיש, שלא משנה מה יקרה, האהבה הזאת לא תלויה בדבר. אבל זאת הייתה מחשבה נאיבית, ילדותית. אהבה תלויה בהרבה דברים. היא תלויה בשיחות, היא תלויה במגע, היא תלויה בקרבה. אני לא אומרת שהפסקתי לאהוב אותך, כי אהבה גם תלויה בזיכרון, והזיכרון שלי אותך, שלנו, גורם לי להמשיך לאהוב את הילד שהכרתי פעם, בספרייה, שהפך לגבר שהכרתי שוב כאן, בבית שלנו. אני תמיד אוהב אותו, אותך, תום. אבל הכרתי מישהו, מישהו שגורם לי להרגיש... ניסיתי להילחם בזה, אבל אני לא יכולה לחיות את החיים שלי בשביל מה שהיה בינינו בעבר. לכן אני משחררת אותך. אני יודעת, זה יכאב לך, אבל ברגע שתחשוב על זה באמת, תבין – לא רצית להיות איתי. לא היית מסוגל לבלות איתי זמן או לשוחח. הלב שלך כבר לא כאן. ועכשיו תורי ללכת בעקבות הלב שלי. שלך, תמיד באהבה, יערה.'
תום בהה בנייר. היא לא הבינה שהוא רק ניסה להגן עליה? היא לא הבינה... הוא ניסה לקרוא שוב את המילים, אבל הראייה שלו הייתה מטושטשת. דמעות. מוזר, הוא לא זכר את הפעם האחרונה שבה בכה.
כמה פעמים ניסתה לשוחח איתו? כמה... כמה זמן המצב הזה ביניהם נמשך? הוא לא מדד, הוא לא בדק. אבל האם יתכן שיותר משנה? לא היה לו את מי לשאול, הוא היחיד שיבין את השאלה.
מה אמרה לו פעם יערה? למה צריך למדוד את הזמן הזה, בעצם, הרי אפשר פשוט להרגיש. כן, זה הרגיש כמו תקופה מאוד ארוכה לפתע, תקופה שבה היה רחוק ממנה, שבה לא היה כאן איתה, בשבילה. והיא מצאה... מישהו אחר? מי, איפה? נדמה היה לו ששמע ממנה שהכירה ידיד חדש, באמת. בספרייה, אליה הפסיק ללכת איתה. היא דיברה עליו כמה פעמים, ישבה איתו לתה. איך היה כל כך עיוור?
הכול בגלל הזמן, הזמן, הזמן!
אם רק היה יכול להחזיר את הזמן לאחור.
הוא מעך את הפתק שבידו בזעם פתאומי ויצא מביתו בריצה, טורק את הדלת אחריו. בטח יש דרך, מוכרחה להיות. הוא רק צריך למצוא אותה. משהו בספרים, או... או... אבא יידע משהו.
אבל אביו לא היה בביתם. לא בחדרו, לא במטבח, לא בסלון. תום קפץ אגרופיו, אסף כמה ספרים וטיפס לעליית הגג. הוא הניח אותה על הרצפה וניסה לחשוב. מוכרחה להיות דרך. הוא צפה מהחלון. העיר נראתה משונה היום, כמו אז, כשהיה ילד. משהו בה היה ערפילי מהרגיל. כאילו גל חלף בתוכה.
תום מצמץ. הוא היה יכול להישבע שאחד הבניינים החל להתאדות לנגד עיניו. הוא התבונן בריכוז, ופער פיו. הבניין התפוגג לענן. ואחריו בניין נוסף, אחד אחרי השני בקו האופק. הוא המשיך לצפות, הלום מההתרחשות. כשההלם החל לחלוף, הפחד הזדחל לתוכו.
"לא הקשבת לי."
"אבא?" תום הסתובב ומצא את אביו מביט בו. העיר המשיכה להתפוגג סביבם בשכבות. האזורים המרוחקים כבר מזמן התאדו, ועתה היה יכול לראות, במרחק, את בית הספר שבו למד הופך לעשן ונישא עם הרוח. אז הספרייה הציבורית, על כל ספריה. אולי גם הספרנים. "מה קורה?"
"הכנסת את הזמן אל תוך העיר, תום." אביו התיישב בכבדות על כיסאו של תום. הוא התבונן בו, העצב התמידי של פניו מעמיק.
"אבל הזמן כבר היה כאן, אני רק מדדתי אותו." חנות הגלידה של ילדותו התמוססה באוויר. "אבא, מה קורה?"
"פעם, לפני הרבה שנים, כשלשנים עוד הייתה משמעות, אהבתי אישה," אמר אביו, חצי לעצמו. הוא לא התייחס לרחובות ההולכים ומתאדים. "אבל גם אני הייתי עסוק בזמן. גם אני שקעתי באובססיה. חשבתי שלמדוד את הרגעים זה העיקר, אבל מכשיר המדידה הטוב ביקום רק אומר לך שרגע חלף, הוא לא מספר מה הרגע הכיל." הכביש שמוביל לביתם התאבך באוויר. תום בהה בו בבעתה. הם עמדו בעליית הגג, הוא לא היה בטוח מה יקרה אם הבית יעלם מתחת לכפות רגליהם. לא הייתה אדמה מתחת לכביש שנעלם. כשניסה לראות מה החליף אותו, היה זה כאילו ניסה להביט מעבר לאופק. משהו מרוחק שעיניו לא הצליחו לקלוט.
"איבדתי אותה. לא ביום, לא בשנה. הייתי יכול לחלק את הזמן ליחידותיו המדויקות ביותר, ועדיין לא הייתי מסוגל להצביע על רגע אחד מסוים שבו הדבר קרה. היא פשוט... לא הייתה, בשלב מסוים. חמש דקות לאחור היה אפשר להציל את המצב? שעה? שבוע? אין לי מושג. אי-אפשר להשיב את הזמן לאחור. ניסיתי. היקום לא מאפשר."
השמיים היו מלאי עננים שפעם היו בניינים ואנשים. אך גם אלה החלו להתפזר עתה. תום הציץ מטה, הבית שלהם עדיין לא התפורר.
"לא היקום שלנו, לפחות. אבל חשבתי לעצמי – אולי אם אני אבנה יקום משלי. אחד שבו הזמן נמתח בצורות אחרות. הוא עדיין יצטרך סוג של סדר, סיבה-ותוצאה, זה חשוב. במיוחד אם אני רוצה לשחזר את התנאים שבהם הכרנו."
"אבא, מה עשית?" הוא הבין משהו לפתע. "מה קרה ליערה?"
אביו חייך אליו. חיוך נדיר, אף שעיניו לא חייכו, הן היו שוב רכות, רכות כפי שתום זכר אותן מילדותו, כשעוד היה שואל על אמו.
"היא עזבה אתמול, תום."
ניצוצות קטנים החלו להתפזר באוויר. הבית שעליו עמדו החל להתפוגג.
"אבל אולי היא תחזור מחר."
תום הסתכל מטה, הרגליים שלו התערפלו. זה לא כאב. המחשבות שלו התעננו יחד עם גופו. הוא רצה לומר משהו, אולי לשאול, אבל המילים הפכו לא חשובות בלאו הכי. הוא רק חשב על יערה, מחייכת אליו ביום שבו נפגשו. מוזר, זה דווקא הספיק לכאוב, כאב מתוק מריר, אבל חזק כל כך שהוא כמעט נאנח בהקלה כשמחשבותיו נעלמו.
תום נשאר יושב בכיסאו, שרוע בכבדות לאחור. סביבו היה מאוד חשוך. הוא הרגיש את שנותיו ביתר-שאת.
קשה, עניין האבהות הזה, חשב לעצמו. אולי היה עדיף אם היה מתבונן מהצד. אבל כבר כך זה היה לא פשוט בשבילו לא להתערב יותר מדי. הוא יצר את עצמו נאמן עד כמה שהיה מסוגל להיות לזיכרונות הילדות שלו – מה לעשות שבתור נער הוא היה כל כך אטום.
שוב נאנח ובחן את גב ידו המגוידת. כמה הזדקן. אולי הוא צריך לוותר, יערה הייתה אומרת לו להמשיך הלאה.
תמונת פניה צפה לנגד עיניו. הגעגוע דקר בו. עדיין מכאיב, אחרי כל כך הרבה שנים.
"ויהי אור," מלמל. העולם הוצף שמש.
אין לו סיבה אמתית להיות כל כך מדוכדך, זה לא נגמר. מה אמרה לו פעם יערה? לעולם אל תאמר לעולם, תום.
יש מספיק זמן לנסות שוב.