התשוקות מכריעות אותי ברגעים בלתי-קרואים. אני יושב מול המחשב, מוכן לעבוד, ולפתע זיכרון מכה. הוא אינו מרחם רק משום שאינני ערוך לקראתו, החבטה הראשונה מוכרחה להיות קשה, היא נועדה לוודא שלא אספיק להיאבק. לרגע אני נזכר: דירה זרה, מיטה רחבה, מראה צרה. אני עומד עירום ושטוף זיעה, מצח מטפטף, חזה בוהק באור עמום, זין לח וקשה, מבט קשה פי כמה הפונה מטה להנחית פקודה. אישה על ברכיה, צופה אליי, לבושה בד שחור דק שעוד נותר עליה לאחר שסיימתי לעשות בה כרצוני על המיטה. איננה כה צעירה, אך היא קטנה, דקיקה, ידה גורמת לאיברי להיראות גדול בתוך פיה. הבזק זריז, מבטים מצטלבים, צליל השקיקה, קולי המצליף בה לעבוד, ידיים לופתות את אחורי ראשה.
ובבת-אחת, אני שוב בחדרי, מתנשף מול המחשב הנייד, סחרחר מעוצמת המחזה שנדחק מזמן מתחת לרף התודעה. מדקרת אשמה חולפת בי, כפי שקליע מפלח בשר אך מחמיץ איברים פנימיים. לא על המשכב - לעולם אין זה המשכב - אלא על האדם שכבר איננו חלק מחיי, שבו לא נהגתי כהלכה כשעוד הייתי יכול. אני נאחז בדפנות השולחן, לוגם תה פושר, מנסה להמשיך ביומי, אך הזיכרון לא סיים עמי. שעות מרובות עוד יזנק ממקום משכנו, תוקף מבלי להתחשב במעשיי, כמחבל בעקבות מטרה אזרחית. יש לו די והותר תחמושת, הבלחי נשים, חיוכים, מבטים, שפתיים, לשונות, גופים, ניחוחות, טעמים.
תוצר תשוקתי המושלת בי, נקמתו הזעירה של העבר, דרכו לוודא שאיני רוחץ ידיי ממנו. דרכי הקטנה להצטער על כל הדברים שידעתי, ולשמוח.