• תה

המעיל

רון נתקל במעיל מוטל מתחת לצלו של עץ באמצע הלילה. פרוש לרווחה, כאילו כיסה על משהו.

בתחילה נעץ מבט, מנסה לפענח מדוע הצל כהה יותר באזור מסוים של המדרכה. אז הבין שמדובר בבגד שנשכח מאחור, דילג מעליו, או שבעצם הלך מסביבו, הוא שכח מהפעולה ברגע שנעשתה ולכן לא היה מסוגל לזכור בדיוק, והמשיך בדרכו. אחר מספר צעדים נוספים, היסס והביט לאחור.

המעיל היה פרוש על האדמה. שרוולים לצדדים, צווארון פתוח כלפי מטה. אם היה נלבש, האדם שלבש אותו היה שוכב ופניו למדרכה. הוא לא היה מעיל זול אלא עשוי צמר איכותי. לא מסוג הבגדים שזורקים סתם כך ברחוב. בטח שלא באמצע החורף.

אבל הוא לא נפל במקרה, חשב. להפך, נדמה כאילו מישהו הניח אותו בקפידה מרובה. הניח והשאיר, בלי להסביר.

וזה היה עניין משונה, אבל לא היה די בו כדי לגרום לרון להסס ולהקדיש מחשבה. אנשים כבר עשו דברים מוזרים מאלה. פעם טל, חבר טוב שלו, הקיף את הבניין שבו גר בחיילי צעצוע קטנים, מפלסטיק ירוק, ואז התקשר כדי לומר לרון שהוא מוקף וכדאי לו להיכנע אם הוא רוצה שאנשיו יזכו למוות מהיר. זה היה מצחיק, אבל בטח כל מי שנתקל בחיילים הקטנים חשב שמדובר בעסק משונה ביותר. דנה, בת הזוג של טל בשעתו, אמרה שזה מטומטם. וכנראה שזה היה, אבל מטומטם ומצחיק אלה לא דברים סותרים, חשב רון אז, אבל שמר את המחשבה לעצמו.

מה שטרד את מנוחתו כרגע, זו העובדה שהמעיל נח בצל של אמצע הלילה. והצל לא היה מוזר כשלעצמו, כי הייתה מנורת רחוב שהאירה לא הרחק מהעץ, ולכן היה הגיוני שיהיה צל בשעה הזו. אבל ביום, הצל כנראה זע. כי המנורה בטח הייתה כבויה, וכשכדור הארץ מסתובב, השמש בשמיים נראית כאילו היא זזה, ואיתה גם הצל שלנו נע. רון קלט את זה מיד, הוא היה זריז בעניינים שכאלה. רוב היום, המעיל הזה לא נח בצל בכלל. רק בזווית מאוד מסוימת של השמש המקטע הזה של המדרכה היה מוצל. אותה זווית שבה נחה מנורת הרחוב, כמובן.

אז מה? כלומר, יכול מאוד להיות שמישהו הניח את המעיל באזור המוצל במהלך היום, כשהשמש הייתה בזווית הנכונה. או שהניח אותו בלילה, בכוונה בזווית המתאימה של המנורה. או אפילו שהניח אותו בלי לחשוב על הצל בכלל, ויד המקרה שיחקה תפקיד משלה בכל העסק.

רון חזר כמה צעדים לאחור כדי לבחון את המעיל מקרוב. הוא היה כהה מהמדרכה, לכן גרם לצל להעמיק כל כך, בעצם. הגזרה שלו באמת הייתה טובה. אם הוא היה מסוג האנשים שמרימים בגדים לא מזוהים ברחוב, היה יכול ללבוש אותו בעצמו. אבל לא היה לו עניין כזה במעיל. הוא לבש מעיל כבר, לא היה לו קר, והוא לא היה זקוק לבגדים חדשים. בטח שלא לבגדים ישנים של מישהו אחר. מה שהוא רצה להבין היה – על מה המעיל מכסה? וגם אם לא היה מסוגל להסביר כיצד הבין מהמנח של הבגד שהוא מכסה משהו, החוש הזה לא צריך להפתיע איש, כי בני-אדם מלאים בתובנות פתאומיות וחסרות משמעות כאלה, ומאוד אפשרי שמרבית האנשים היו מבחינים בעובדה זו אם רק היו נמצאים באותה עמדה באותו הרגע.

הייתה אפשרות ממשית שהמעיל רק הונח במקום כדי להיראות כאילו הוא מכסה על דבר-מה ואם רון יזיז אותו הצדה, ימצא עוד מדרכה תחתיו. אבל, וזו הייתה מחשבה מטופשת, הוא היה מודע לכך ובכל זאת חשב אותה – כי בניגוד לדנה של טל, לא הייתה לו בעיה מיוחדת עם דברים מטופשים אם הם היו גם מעניינים - עלה בדעתו שאולי אין מדרכה מתחת למעיל.

לא שהוא ציפה למצוא תחתיו אוצר כלשהו, גם לא כתב-סתרים או מסר מיוחד. פשוט ננסך בו הרעיון המרגיז שמתחת למעיל המטורזן הפרוש לפניו, המדרכה לא קיימת. ואז נשאלת השאלה, מה כן קיים שם?

לא אדמה. אין סוג אחר קרקע מתחת למעיל. לא בוץ, או שורשי העץ. להפך, ככל שהמשיך להביט, כך התקבעה בו בהחלטיות נוראה הידיעה שאין דבר מתחת למעיל. פשוט חתיכה ריקה מן העולם, גזיר של שום-דבר, אליו אנשים עלולים ליפול אם לא יזהרו.

ואולי לשם כך המעיל הונח במקומו. הרי אי אפשר לכסות על חתיכת ריקנות במכסה ביוב או שלט מזהיר. אנשים עלולים לנסות להציץ מעבר לשלט, ועל מכסי ביוב דורכים כל הזמן. אבל מעיל יפה ומוקפד שמונח על האדמה? זה דורש מאדם לעקוף אותו באיזו דרך. מתוך כבוד לא ברור שיש לאנשים לדברים יפים שנותרו מאחור. אולי, יחשבו אנשים, מישהו הפיל את המעיל והוא עוד ישוב לאסוף אותו. חבל להרוס.

אבל מישהו היה עלול לקחת את המעיל, התווכח החלק ההגיוני של רון עם הסיפור שהחל לטוות בדמיונו. וגם זה היה נכון. אף כי רוב האנשים לא ייקחו בגד מהרחוב הביתה, יש מספיק נזקקים שהיו שמחים למעיל כזה. לרון עצמו היו כמה חברים שלא בוחלים ברעיון, מקצתם אפילו לא היו טורחים לשלוח אותו לניקוי יבש. טל, לדוגמה, היה כזה. זו אחת הסיבות שבגללן דנה עזבה אותו. לא הייתה יכולה לסבול את הקמצנות והמוזרות שלו, היא אמרה. למרות שרון חשב שהיו סיבות נוספות, אותן נמנע מלומר לטל, שהיה די שבור לב מאז.

אלא ש - וגם זו הייתה מחשבה לא סבירה, אבל רון חשב אותה על אף הכול, כי אם כבר להתחיל במחשבות מסוג זה, למה לעצור עכשיו - עובדה שבחרו במעיל כהה, מכל הצבעים. מעיל כהה באמצע הלילה, בצל של העץ, רק אדם חד-אבחנה שחלף במקרה בקרבתו היה רואה אותו.

זה לא ביטל את האפשרות שהמעיל ייאסף מהדרך, אבל אולי צמצם את הסיכון. במיוחד כי לא מדובר בשביל שאנשים רבים חלפו בו. הנה, רון כבר רבע שעה מתבונן במעיל ואף אחד לא עבר בסביבה. אין מכוניות על הכביש הזה, אין אנשים בצדי המדרכה. רון עצמו חלף כאן רק כי נזכר שלא הרחק מפה טל הציע לדנה נישואין. וטל בחר את הנקודה המסוימת ההיא, בגן בהמשך הרחוב, בדיוק מפני שהייתה מבודדת ובלתי-ידועה למרבית האנשים. פינת חמד באמצע העיר, הוא קרא לה. ודנה חייכה, כי היא אהבת את הביטוי 'פינת חמד', והיא חשבה שטל הוא הגבר היחיד שהיה יכול להשתמש בו בלי להישמע פלצן. וכשהזוגיות שלהם עוד הייתה טובה, הם הפכו את זה לכינוי חיבה. 'חמדה!' טל היה קורא לה. 'כן, מחמדי?' הייתה משיבה. 'רוצה לשבת איתי בפינת החמד שבסלון?' היה מצביע על הספה. 'ברור, חומד'. היו ממשיכים בכך שעות. זה היה בלתי-נסבל. רק רון חשב שהם חמודים. ואף אמר להם זאת, והם צחקו, כי חשבו שהוא משתתף במשחק שלהם.

הוא התבונן עוד במעיל. בהנחה וצדק ומתחתיו אין כלום – או, מוטב לומר, יש לא-כלום – זה לא ענה על אף שאלה. בכנות, התגלית רק תאושש את השאלות שכבר עלו ותשדרג אותן למעמד של שאלות חשובות. מי הניח כאן את המעיל, הייתה אחת מהן, לדוגמה, מה קורה למי שנופל אל מקום שבו אין עולם, היית נוספת, ולמה רון מעסיק את מוחו ברעיון כה בלתי אפשרי באחת בלילה הייתה אולי החשובה מכולן.

הוא התיישב על המדרכה לצד המעיל, נזהר זהירות יתרה שלא להזיז אותו, חלילה, בתנועה אגבית של כף רגלו. הוא היה צריך לחשוב.

כשהוא ודנה למדו באוניברסיטה, לפני שהוא הכיר לה את טל, הם למדו מושג מעניין מתרבות אפריקה. תרבות אפריקה נשמע כמונח מעט כוללני מדי ליבשת מלאה במדינות ושבטים נפרדים, אבל את המיקום המדויק או התרבות שמהם הגיע המושג לא הצליח לזכור, וככל הנראה היו פחות חשובים ברגע זה.

הסאסא והזאמאני, דלה מזיכרונו. תפישה שונה של הזמן ושל החיים שלאחר המוות. הסאסא היו האנשים שנפטרו ועוד היו זכורים בידי אחרים, הזאמאני היו אלה שכבר לא נותר מישהו בחיים שזכר אותם. אבל, זה לא היה כל העניין, נכון? דנה אמרה לו את זה פעם, כשישבו ללמוד יחד. היא לבשה אז חולצה אדומה, צבע שהיה יפה לה במיוחד. כנראה כי הלחיים שלה תמיד נראו לו קצת סמוקות, והאדום הבליט את הסומק. הוא העיר לה על כך, והאדום רק העמיק. אז שינתה נושא, או אולי חזרה אל הנושא שממנו סטו, והסבירה שהסאסא כולל בתוכו גם אירועים שעוד נזכרו, שעם הזמן הלכו ונמוגו אל תוך הזאמאני. במובן מסוים, הזאמאני הכיל את כל הזיכרונות הכלליים שלנו, את העובדה שמשהו קרה. הסאסא הכיל את הפרטים.

אז רון של היום יהיה חלק מהזאמאני בעוד שנתיים? התבדח. והיא חייכה חיוך קטן: רון של היום, אמרה, יהיה חלק מהסאסא כל עוד אני בחיים. כי אני זוכרת את כל הפרטים.

זיכרון מוזר. הוא עלה בו בחיות כה רבה. זה היה ערב טוב, הם דיברו הרבה, וזנחו את הלמידה למבחן בשלב מסוים, כמו תמיד. הוא לא חשב עליו כבר כמה שנים. בטח לא מאז שדנה ניתקה איתו קשר, אחרי שהיא וטל נפרדו סופית. אבל מתחת למעיל הפרוש בפניו הייתה חתיכת לא-עולם, הוא היה בטוח. ושם, שם נמצא הזאמאני. הזמן, או המקום, או אולי צורת החשיבה, של הדברים שאבדו מהזיכרון, שאין עוד איש שזוכר אותם.

הוא יכול להוכיח זאת. הוא יכול פשוט להזיז את המעיל כדי לראות בעצמו.

למרות, הוא הרהר, שאם המעיל ינוע, אולי הזאמאני יעלם? הוא הרי לא יכול להתקיים מרגע שמישהו הכיר אותו מקרוב. הממ. פרדוקס. וגם, הוסיף לעצמו, ליפול פנימה זה אומר להישכח, לא? הזאמאני והסאסא תמיד משיקים, אף פעם לא חופפים. זה קצת כמו למות ולהיעלם. כמו לדעת שיש לך סבא רבא, אבל לא לדעת בכלל מה היה השם שלו או מי הוא היה.

אחרי שטל ודנה נפרדו, הוא נפגש עם טל לא רחוק מכאן, בנקודה שבה הציע לה נישואין. הם ישבו שם הרבה שעות. רוב הזמן בשקט. לפעמים טל היה פוצח במונולוגים, מסביר את הצד שלו בפרידה, שהוא היה רוצה להשתפר אם הוא רק היה מבין מה אפשר היה לעשות אחרת. רון בעיקר הקשיב. הוא היה טוב בהקשבה. גם דנה אמרה. היא אמרה את זה כשהם היו באוניברסיטה יחד, וגם אחר כך, כשהצרות עם טל התחילו והיא הייתה צריכה לדבר עם מישהו. ושניהם, כך הרגיש, גם טל וגם דנה, כנראה שכחו את רוב מה שאמרו לו. הוא היה תיבה, כספת, לנעול בה את כל מה שהטריד אותם. הוא מעולם לא חזר על הטענות שהיו לדנה כלפי טל בפניו, או בפניה, ומעולם לא סיפר לדנה כמה טל רוצה אותה חזרה.

אולי הוא היה אמור, חשב והמשיך לבהות במעיל הפרוש על המדרכה. אולי זו הסיבה שהם סיפרו לו את כל הדברים האלה, כדי שיגשר ביניהם. אבל הוא אף פעם לא היה בטוח, ואף אחד מהם לא נראה מאוכזב כשהוא לא עשה כלום. טוב, זה היה ביניהם, הוא רק ניסה להיות חבר טוב לשניהם.

היד שלו היססה, מרפרפת מעל הצמר. למרות שזה לא היה בדיוק אפשרי, להיות חבר טוב. לא כשדנה אמרה לו איך היא מרגישה כלפיו. הוא לא חשב שטל ידע. הוא קיווה שלא. זה לא שינה כבר. אמנם לקח לטל כמה שנים להתאושש, אבל עכשיו היה לו שוב טוב. רון בדיוק היה בדרך אליו, לשבת איתו ועם בת הזוג שלו. בכלל לא היה צריך לפנות לרחוב הזה, למען האמת, אבל הוא ראה את הפנייה והחליט ללכת בדרך הארוכה.

מוזר שהוא נזכר בכל העניין הזה עכשיו, חלפו כבר כמה שנים מאז. הוא היה די בטוח שגם דנה בזוגיות חדשה כבר תקופה. אולי זה אחד הדברים שהיא הניחה בתוכו, בכספת, כדי לשכוח מהם. אבל זה היה חתיכת דבר להניח, והוא היה מוכרח להודות שלקח הרבה זמן עד שהסוד הזה נרגע וחדל להיאבק לצאת החוצה. לקח זמן עד שהוא הפסיק את הדפיקות החוזרות ונשנות על החזה מבפנים, את הקיפולים והעיוותים בבטן. בסוף הוא נרגע. במיוחד כשטל היה צריך אותו. וגם, זה קצת עזר שדנה הפסיקה לדבר איתו. ובשלב זה, כנראה שהוא היחיד שזוכר את הפרטים, בלאו הכי. או לפחות, היחיד שיודע כמה אהב אותה חזרה. כי אם היה אומר לה את זה, כנראה בחיים לא הייתה מוותרת עליו. הוא היה חייב שתוותר, בשביל טל.

יש דברים שצריכים להישכח, כנראה. זו הייתה מחשבה עצובה, בעיניו. אבל גם היא תישכח אם יחלוף די זמן. למרות שזה גם מה שאמר לעצמו לגבי הרגשות שלו לדנה, והנה, שנים אחר כך והם עדיין מציקים לו באמצע הלילה, בלי סיבה אמתית. וכבר חצי שעה שהוא יושב ליד מעיל זרוק באמצע הרחוב. טל יכעס עליו, הוא מאחר. בטח שלח לו הודעה, ורון לא שמע, כי הטלפון היה על שקט. תכף יבדוק.

הוא הגיע להחלטה. ידו תפסה בדשי המעיל.

הוא משך.

18 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הספינה של מיכאל

בשל נסיבות שבהן העדיף שלא לדון, היה מיכאל האיש האחרון ביקום. האדם האחרון, טכנית, אבל האבחנה הייתה נראית לו קטנונית עתה. הספינה של מיכאל הייתה אדירת ממדים, גדולה כפלנטה קטנה. הוא קרא לה ספינה, אבל היא

לאות

היה ללאה גוף שתמיד גרם לי לחשוב על גוש בצק חצי אפוי. לבן מדי, מעוצב בגסות חפוזה, מלא עד כדי רכות. לא שהייתה שמנה ממש, אבל אף אחד לעולם לא היה מכנה אותה רזה גם אם היה מחפש להחמיא לה בכוח. ישבן רחב ונשי

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.