• תה

ובעניין מה שהספקת לשכוח

המרצה שלי לפיזיקה פעם השתכר ואמר על אהבה: זה מסע בזמן. כל פעם היא הפעם הראשונה, בכל פעם זו אותה אהבה.


ואז זה היה נשמע לי רומנטי ונכון. כי כשזה זה, זה זה, ולכל סיר יש מכסה, ולפנייך לא היה שום דבר אמתי ואחרייך לא יהיו אחרות, ויש אהבות ויש אהבה, ואת האחת, ואני אחד שאין לו מה להציע אבל אם תיקחי אותי אתן את הכול. אני נתקל בך והפה שלי יבש והידיים מזיעות, וכשאת מנשקת אני שוכח את העולם, ואם היה אפשר הייתי עוצר את הרגע הזה לנצח, ואני מרחף לידך, והראש מסתובב, ואת לא יודעת מה את עושה לי, או שאת כל כך עושה לי את זה, ויודעת בדיוק איך לעשות לי את זה. ואני לא צריך לצאת בהצהרות אבל אני כבר יודע, ואת שלי, ואני שלך, ואת הופכת את החיים לטובים יותר ואם היית כאן איתי הכול היה משתפר. והייתי יכול לנשק אותך לעד, וכשאני מסתכל לך בעיניים אני טובע ולא צריך לקרוא למציל. והלוואי והיית כאן, והלוואי ולא תצטרכי ללכת בבוקר, ואת כל מה שאני צריך, פשוט לא ידעתי את זה עד שהכרנו.


וכל המילים שרציתי לכתוב על אהבה התבררו כקלישאות נדושות. אבל זה לא משום שאהבה היא קלישאה נדושה. זה כי אהבה מטילה צל גדול, כי היא באמת רחוקה, וכולם שומעים עליה כל הזמן, אבל כהד נידח, חווים אותה כל כך מעט שהם מדמיינים שהיא בכל מקום. כי מרוב ששפכו עליה מילים כל אחד יכול לתפוס לעצמו פסקה ולחשוב שמה שיש לו ביד זו אהבה. זו פונקציה שהוגדרה כל כך טוב שכל אחד יכול לקרוא לה, קופסה שכולם בטוחים שהם יודעים מה שוכן בתוכה, שאיש לא טורח לפתוח את שלו, או לפחות להציץ, לוודא שיש לו בפנים כוונת משורר ולא סתם שירה.


וזה לא רגש שמכירים מהשוואה. זה לא נר והשמש, זו לא דקירת סיכה ונעיצה של סכין, לא מים חמים ומים רותחים. אין 'אני חושב שאהבתי' ו'נדמה לי שאני מאוהב'. תמיד יודעים, בדיעבד. ואם יש די בדיעבדים, יודעים גם עכשיו, אפילו אם רק באחורי הראש, גם אם משתדלים מאוד לדחוק את המחשבה. ואפשר להשוות, לא אמרתי שלא - בין ההיא שלא נישקת מעולם אבל ידעה עליך הכול וזאת שאיתה כמעט התחתנת, בין האישה שהחזיקה אותך קרוב ולא שקלה ברצינות וזאת שהייתה רחוקה ואהבה רק אותך – אפשר להשוות, אבל זו שכאן היא תמיד הכי חזקה, וזו שהייתה היא פחות עמוקה, או לא בשלה, או שייכת לראייה יותר צרה. לעולם קטן שעתה התרחב, וכדי למלא את העולם עכשיו צריך הרבה יותר. והאהבה שכאן, היא יותר ובהרבה.


אהבה תמיד נמצאת מעבר לפינה, אבל לפעמים הרחוב מאוד ארוך וכלל אינך רוצה לפנות, כי המבט קבוע לפנים, אחר האהבה שהמשיכה קדימה, לא זו שפנתה לצדדים. ואם היינו פונים מעבר לכל הפינות אז מה זה משנה את מי אוהבים, תמיד יש את הפנייה הבאה. כי אהבה היא גם הרגשה של אדם אחד וגם משהו שנמצא בין שני אנשים. ולפעמים היא כלפי אדם מסוים, לפעמים כלפי סוג הקשר, לפעמים בלי קשר לאיש.


אני יודע שאני מאוהב. אני יודע מתי פניתי מעבר לפינה הנכונה, מתי קלישאה נדושה הפכה למציאות מפתיעה. המרצה שלי לפיזיקה פעם השתכר ואמר: זה מסע בזמן. כל פעם היא הפעם הראשונה, בכל פעם זו אותה אהבה. זה ממש לא נכון, אני רוצה להתווכח עתה מבעד לפער השנים, זו הפעם היא יותר עמוקה, יותר בשלה, ממלאת עולם שמזמן התרחב, השתנה. או אולי התרוקן. זו לא אותה קלישאה, כי מאז למדנו לזהות קלישאות. כי מה שנראה לנו נדוש עכשיו לא היה נדוש אז, ואם אנו עדיין בוחרים בו, אז זה יותר, זה אחר. ואולי זה כן מסע בזמן, אבל אם כן, הוא לעולם לא לאחור. תמיד קדימה, לקראת העתיד, אל עבר קלישאות חדשות.


כך הייתי משיב, שתיין לשתיין.


אבל מאז הפסקתי לשתות, והוא הפסיק להרצות.


321 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הזמן

כמה הוא מטריד, הזמן. אני יכול להשתיקו לשעה, ליום, לשבוע, בהסחות-דעת, באנשים. אך התקתוק בלתי-פוסק, ואני שומע צלילו באחורי ראשי, כגירוד מתמיד הבולה את שעותיי. שיוף זעיר של שניות חיי בציפורן ארוכה, בלתי-

לאורך האינסוף

שבע שנים הפכו אחת עשרה. פנייך דהו במחשבתי עם הזמן, הפסקתי לזכור אותך מדי יום. אט-אט אחרות מילאו את חיי, ואת נדחקת לפינה שבאחורי ראשי. כי אם נמתח זיכרון לאורך האינסוף, אל נתפלא אם לבסוף יהפוך דק מכדי ש

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.