• תה

עדשה


בלילה נהג גלעד להטמין אבן קטנה מתחת לשמיכה, ממש במרכז המזרון. לא משנה כמה התפתל והתנועע, לא היה מסוגל למצוא כך תנוחה נוחה. אם ניסה להישאר רק בצד אחד של המיטה, היה כל גופו מכווץ מהמחשבה על המגבלה. ואם בכל זאת התגלגל אל צדו השני מבלי-משים, הייתה האבן דוקרת אותו בגבו, מסרבת להעניק לו מנוח.

זה היה הרגלו כבר שנים.

פעם, כשהיה רווק – רווק באמת, גם בלב – היה ישן מצוין. בדרך כלל שכב שרוע על גבו באמצע המזרון, ראשו שקוע בכר וגופו אפרקדן. אז היה לו נוח. אז עוד אהב את הנוחות. היום שנא אותה בכל מאודו.

לפעמים מצא עצמו שוקע בה שוב חרף ניסיונותיו. זו הטרגדיה הגדולה של בני-האדם, ההתרגלות. הוא היה מתעורר בהפתעה מתנומה עמוקה ומגלה שהאבן חפרה שקע אדום זועם בגבו. הכאב היה עונש לא מספק בעיניו, כי למד שמרגע שקרה הדבר פעם אחת, יחזור על עצמו גם בלילות הבאים. אז נאלץ להחליף את האבן. צורה אחרת הספיקה לרוב, ואם לא צורה אז גודל אחר, ואולי קצוות משוננים. העיקר שלא יוכל לישון בנוחות.

גם ביומיום נלחם בכל מאודו. כיצד צבא עליו בכל בוקר מחדש, מפליא בו מכות יבשות של שגרה. והשגרה, כידוע, היא מתכון לנוחות. ואפילו אי-נוחות יכולה להפוך לשגרה, אם היא הופכת הרגל. לכן היה קפדן במיוחד במאבקו.

באחת מנעליו דאג להניח גרגר חצץ קטן שיטריף עליו דעתו לאורך היום. בין שתי אצבעותיו, האמה והמורה, היה מותיר חתך נייר זעיר שצרב ללא-הפסק. ובין שתיים משיניו, הקדמית והניב השמאלי, נהג למקם בזהירות של מנתח חתיכת פטרוזיליה קצוצה. בכל פעם בה רצה לחייך, נאלץ לחשוב על הדבר ולעשות זאת בתנועה מדויקת, שלא להראות יותר מדי משיניו בטעות.

אלה היו שיטותיו של גלעד. לפעמים גיוון אותן, אם גילה שכבר התרגל לצעוד כך שהחצץ לא יציק, או לחייך מבלי להרהר ראשית, או אם הפך הכאב המרגיז בין אצבעותיו נסבל.

כשהיה מבקר אצל חברים היו אלה נאנחים למראה צליעה חדשה שפיתח, או לנוכח ישיבה מכווצת בה היה חייב לדבוק כדי שלא להידקר מפרח קוצני שהטמין בכיסו. לפעמים היו מנסים לשכנע אותו שאין בכך צורך. גם את הערות אלה אהב, כי הן הציקו לו בצורה איומה.

בצעירותו היה מסוג האנשים המסתכלים ברמזור של מעבר החצייה הבא בזמן שהם עדיין חוצים את הראשון. לא מפני שנטה לבלבול, אלא כי אהב לתכנן את העתיד כך שלא יפתיע אותו לרעה. כמובן שכך תכופות איבד את נקודת המבט על ההווה, אבל אם תכנן את עצמו כראוי, הניח, לא הייתה סיבה שלא יתרחש לשביעות-רצונו.

נדמה אולי שהדבר בלתי-אפשרי, להתעלם מאקראיות העולם, אבל גלעד תכנן עצמו היטב. ואם בכל זאת התעקשו החיים להנחית עליו איזו מכה בלתי-צפויה, ידע להבריש אותה מעליו בקלות.

כך לדוגמא, היה מוכן תמיד לכל צרה כלכלית. אם תקלה במכונית, צינור שהתפוצץ בדירה או חתונה של חבר – תמיד היה בידו חסכון מוכן להפריש ממנו.

בחולי נהג כשיקול כלכלי. אם לא היה מסוגל למנוע אותו בביקורים תכופים אצל הרופא, היה לפחות מוודא מה פרק הזמן המקסימלי שייקח לו להבריא ומתכנן את עתידו בהתאם. לניתוחים וסיבוכים שמר קרן מיוחדת של מקרי-חירום, בה טרם נאלץ להשתמש.

המוות היה עשוי להוות בעיה. של אחרים, לא שלו – כי הרי שלו בלאו הכי היה פוטר אותו ממחשבה. תמיד היה סיכון מסוים שדוד, סב, בן-משפחה או חבר יפלו קורבן לתאונה, גיל או תחלואה. סטטיסטית, הדבר היה בלתי-נמנע. אבל הוא צבר ימי-חופש למקרים כאלה בדיוק, והתעדכן במצב בריאותם של סביו וסבותיו באופן יומיומי, לשמחתם הרבה.

הוא היה מוכן. וזה היה העיקר. ההפתעה מנחילה מכה קשה יותר מהמאורע, תמיד חש.

'תכנון קפדני ומידע עדכני', היה המוטו החביב על גלעד. בכל בוקר התייצב בחליפה כהה ובחולצה מכופתרת, לבנה ומגוהצת, בקומה הראשונה בבניין בו עבד בבורסה שברמת-גן. הוא היה לוחץ על הכפתור המזמין את המעלית וממתין דקה אחת בסבלנות שקטה, פוסע לתוכה ברגע שהדלתות היו נפתחות ויוצא ממנה בקומה חמישית. בחדרו היה מברך לשלום את עמיתו למשרד, מחליף עמו כמה מילות נימוס, וניגש למלאכתו. בערב סיים בדיוק בשעה חמש וחצי, חצי שעה לאחר כל שאר העובדים, כך לא נאלץ לרדת עם כולם במעלית. הוא יצא מהבניין בדיוק בחמש שלושים וחמש. בגיל עשרים ושש, כבר ידע בנינוחות כיצד תראה שארית-חייו. היה לו מסלול ברור לצעוד בו, והוא החל אותו ברגל ימין.

כל זה הגיע אל סופו עם כניסתה של האישה באפור לחייו.

בוקר חורפי אחד הופיעה בכניסה למעלית, לבושה בחליפה בגוון השמיים המעוננים. עורה היה חיוור מאוד, שיערה החלק בצבע אגוז כהה ועיניה שחורות ונוקבות. מסגרת גופה נראתה כחושה מתחת לחליפה, כך חשב. נעליה היו נעלי עקב שחורות, לא נוחות בבירור. ודאי הייתה מאוד נמוכה בלעדיהן, כי גם עמן הגיעה רק עד לכתפו, והוא היה לכל היותר מטר שמונים. סימן הצבע היחיד שמצא בה היה הלק האדום שעל אצבעותיה.

גלעד היה מתעלם ממנה, כפי שהתעלם מכל גורם שלא היה חלק משגרת יומו, אך פעולתה הראשונה הייתה לבחון את כפתור המעלית עליו כבר לחץ בבירור לנגד עיניה, ואז ללחוץ עליו שוב. היא לא עשתה זאת בצורה אגבית. היה נדמה שהיא פשוט לא סומכת על הכוח שהפעילה אצבעו. היא גם השתהתה שנייה אחת יותר בלחיצתה, מהדקת את הכפתור כאילו כדי להדגיש את הצורה הנכונה בה הדבר צריך להיעשות.

הוא לא אמר לה דבר, כמובן. אבל המקרה הרגיז אותו. רוגז היה עניין בלתי-צפוי בחייו, ולכן נשם עמוקות ואז נשף, נפטר ממנו באותה פתאומיות בה הופיע. הדבר היחיד שסירב להיעלם היה ריח לבנדר שקט, שיתכן-ויתכן-שלא הביאה האישה עמה. הוא יצא מהמעלית בקומה החמישית, לא מעיף בה מבט שני. עד סוף היום, כבר שכח שהדבר אירע.

בחמש וחצי בערב נכנס אל המעלית שוב. האישה באפור הייתה שם גם היא. הדבר הרגיז אותו בעיקר משום שהפתיע אותו. כשפנה ללחוץ על הכפתור הלוקח אותו לקומה ראשונה, מצא שכל לחצני הקומות היו לחוצים. הדלת נסגרה לפני שהספיק לצאת החוצה.

גלעד הציץ באישה באפור. רק שניהם היו במעלית, והוא הטיל ספק בכך שמישהו אחר לחץ על הכפתורים לפני שיצא. ועדיין, לא הצליח להביא עצמו לשאול או להאשים. הם נאלצו להמתין כשהמעלית עצרה בכל קומה בדרך אל קומת הכניסה. באור הלבן בו עמדו, חשב שהבחין בכתמי צבע קלים פורחים על לחייה הלבנות.

אותו יום יצא בפעם הראשונה מהמשרד בחמש שלושים ושמונה. היה זה עניין פעוט, הייתה זו זוטא. אבל העצבנות לוותה אותו כל הדרך אל דירתו. הוא הגיע אליה בחמש דקות איחור, אכל את ארוחת הערב שלו בעשר דקות איחור והחמיץ את פתיחת התכנית האהובה עליו בטלוויזיה.

בזאת עשוי היה הדבר להיגמר. יום מרגיז אחד בשגרת ימים נוחים, שהתבלט ונותר בזיכרון פשוט משום שהיה אחר. לא כך. ביום המחרת, שוב מצא עצמו ממתין עם האישה באפור למעלית. שניהם לבשו בגדים זהים לאלה שלבשו כשנפגשו, כאילו האתמול גלש אל תוך המחר באין-מפריע. רק הלק האדום שעל ציפורניה שינה צבעו לכחול. כשראה אותה, חשק גלעד שיניו ולחץ על כפתור המעלית לחיצה ארוכה מאוד.

הוא הביט באישה באפור כדי לוודא שהיא צופה במעשיו. לרגע נפגשו עיניהם. היא הרימה גבותיה, כאילו בתמיהה למעשיו המשונים, ואז הנהנה באישור. בן-רגע הבין שהיא מאמינה שלמד ממנה מה הדרך הנכונה ללחוץ על הכפתור. עצם הרעיון גרם לו לנשוף נשיפה מתוסכלת.

ועדיין, לאחר ששחרר את הלחצן, בכל זאת הגניבה לחיצה קטנה משלה. כאילו כדי לבדוק אותו. גלעד ניסה לנער מעליו את הכעס שעלה בו, אבל מסיבה כלשהי הוא סירב לעזוב. הכעס היה כצמח קוצני שדבק בבגדיו, וכל ניסיונות הניעור רק הגבירו את תסכולו.

כל היום הטריד אותו הדבר, רגש מציק שליווה אותו בכל מעשיו. לא היה לו מקום בעולמו המסודר. הוא הסיח דעתו מן העתיד. פעמיים נאלץ להביט בעבודתו כדי לבצעה כראוי. פעם אחת אפילו מצא עצמו יושב מול מסך המחשב ומנסה להיזכר מה התכוון לעשות עתה. היה זה נורא, כי כשעצר לחשוב עליהן, היו מטלותיו באמת משמימות בעיניו.

הוא ירא מהמעלית בסוף היום. אך אם בשל כוחו של הרגל או בשל סקרנות רעבה, יצא כמו תמיד מהמשרד בחמש וחצי. האישה באפור המתינה לו בתוכה, על כתפה תלוי תיק קטן ומסודר בצבע חום כהה, עיניה נעוצות בעקשנות ברצפה. כפתורי המעלית היו לחוצים כולם.

בשלב זה היה יכול גלעד לסגת. אילו חפץ בכך, לא היה מוכרח להיכנס למעלית. ואכן התעתד לפנות ולרדת במדרגות. אך בניגוד לנטייתו, החליטו רגליו להובילו פנימה. הוא התבונן בהן בתדהמה מסוימת. אולי גופו עדיין ציית לתכניותיו המקוריות לעתיד, אולי ידעו כפות-רגליו דבר-מה שנשגב ממנו.

כך-או-כך, שוב נאלצו שניהם להמתין בעת שהמעלית ירדה קומה-אחר-קומה. הפעם לא הסמיקה האישה באפור כלל כשהביט לעברה. תחת זאת, ראה שהיא לובשת חיוך קלוש. פיו נפער מעט.

בדרך הביתה, היה עסוק מוחו בניסיון לפענח את המצב. שוב איחר לארוחת הערב, שוב לא הגיע בזמן לטלוויזיה.

כך חלפו עליו שלושה ימים נוספים. לא משנה כמה ניסה, לא הצליח להביא עצמו לומר לאישה באפור דבר. תחת זאת, נחנק מבפנים. החיוך הקלוש על שפתיה הדקות רדף אותו בכל לילה, מאיים לנתץ את העתיד המדומיין שבנה לעצמו.

ביום הרביעי, לקראת שינה, החליט: לא יקום ולא יהיה. מחר אנצח.

הוא תכנן עצמו בקפידה, וכבר חש שהמצב משתפר. כהרגלו, הופיע לעבודה בבוקר. האישה באפור הייתה שם גם היא, לק בצבע ורוד משוח על ציפורניה. היא הצרה עיניה כשראתה שהוא אינו לוחץ כפתור המעלית. כשהבינה שהוא ממתין לה, סחטה את הכפתור בלחיצה ארוכה מאוד והתבוננה בו בתוכחה. גלעד התעלם, מעמיד פנים שאינו מבחין בדבר.

הם עלו במעלית בדממה ונפרדו בדממה. הוא היה יכול לחוש את עיניה עליו, בוחנות אותו. רק כשנסגרה הדלת מאחורי גבו, הרשה לעצמו חיוך קטן.

היום חלף עליו בנינוחות. כל שעליו לעשות, הבין, הוא להתאים עצמו להרגליה המשונים של האישה באפור. אם יקצוב זמנו באופן אחר, יוכל להמשיך בחייו כרגיל. מהעבודה ייצא בחמש שלושים ושמונה, את האוכל יכין בזמן שהוא צופה בדקות הראשונות של התכנית האהובה עליו. עניין פשוט.

בערב, כשנכנס למעלית, המתינה לו האישה באפור כהרגלה. הוא לא פגשה בעיניו. רק כשנעמד במקומו והמעלית החלה לנוע, הבין שהיא נעה כלפי מעלה.

הוא הביט בעיניים פעורות בלחצנים. כולם זהרו, כתמיד, מסמנים כי נלחצו. אבל כדי שהמעלית תנוע מעלה ראשית, היה על מישהו לרדת לקומה תחתונה יותר וללחוץ עליהם לפי הסדר. כלומר היה על האישה באפור לסיים מעט לפניו, לרדת לקומה אחת תחתיו ואז ללחוץ את הכפתורים ברגע שהזמין את המעלית.

הרעיון נראה לו מופרך. אילו הייתה עושה כן, היה פירוש הדבר שהיא פועלת במכוון כנגדו. מדוע שתעשה זאת? מעולם לא שוחחו, הוא מנומס אליה כפי שהיה אל כל אדם אחר. לא יתכן שעלב בה באיזה אופן.

השניות חלפו באטיות. קומה אחר קומה. עלה בדעתו של גלעד כי אולי אדם אחר הזמין את המעלית אחרי שהאישה באפור לחצה על הכפתורים. בכל קומה המתין בנשימה עצורה לראות אם מישהו ייכנס לאחר שהדלת החליקה הצידה באוושה שקטה. אך תקוות-בד זו התפוגגה לה בראש הבניין. לא היה זה מעשה-ידיו של זר.

השעה הייתה חמש שלושים ושבע. שוב הרסה את לוח הזמנים שלו. ודאי לא ייצא מהבניין לפני חמש ארבעים ושתיים. כשאזר אומץ להביט בה, ראה שהאישה באפור מתבוננת בנעליה בעיון, ושוב מחייכת קלושות.

"למה?" נפלטה השאלה מפיו. הוא לא התכוון לשאול אותה – היא לא הייתה חלק מהעתיד המתוכנן בקפידה שלו – אבל ברגע שעתיד זה נותץ, מיהר פיו למלא את החלל.

גבותיה של האישה באפור התרוממו בהפתעה יחד עם מבטה. שפתיה הצרות התהדקו. כשדיברה לבסוף, היה קולה רך ונעים.

"אתה לא אומר לי בוקר טוב."

הוא פער פיו כדי לצעוק עליה שאין בזה היגיון. אז סגר אותו.

"גם את לא אומרת לי בוקר טוב," השיב בנימה מתגוננת.

"לא החמאת לי על הלק," אמרה. הוא ראה עתה שכשהיא משירה מבטה, עיניה עטו איזו חדות מבהילה. לא פלא שנהגה להתבונן בנעליה, ודאי הייתה יכולה לפלח אדם מחזה ועד גב אם תביט בו מקרוב מדי.

"למה שאני...?" החל גלעד. אז התעשת. "הלק שלך מאוד יפה, מרוצה?"

"לא, לא שאלת לשמי."

"בסדר. מה שמך?"

"אתה סתם מנסה לרצות אותי עכשיו," אמרה. המעלית החלה נעה, לוקחת אותם סוף כל סוף אל קומת הכניסה.

"לא, אני באמת רוצה לדעת מה שמך," אמר גלעד. "אולי אז אוכל לדווח למישהו שאת משוגעת."

שניהם הופתעו מדבריו. שניות שלמות חלפו ואיש לא דיבר. כבר עמד להתנצל, לבקש ממנה מחילה, אך חיוכה לפתע התרחב מאוד, חושב שיניים קטנות ולבנות.

"קוראים לי ליטל, מה אתך?"

"גלעד," אמר גלעד. אז השתתק לרגע. "באמת בגלל זה נטפלת אליי, ליטל?"

נשמע צלצול קטן, המעלית הגיעה אל הכניסה. לשניהם לקח רגע אחד יותר מדי להתחיל לזוז.

"לא יודעת, אולי. אתה גם קצת מעצבן. אבל אולי אתה סתם מוצא-חן בעיניי. נתראה מחר, גלעד."

"כן, מחר," החרה החזיק אחריה. הוא צפה בה הולכת. מותניה הצרים שרטטו קווים באוויר. מאחוריה הותירה שובל דקיק של ריח לבנדר שדגדג את אפו בכפור שיא החורף.

הוא חזר לביתו באיחור. היום לא התיישב לצפות בטלוויזיה. את המזון שהכין אכל בפיזור-נפש. באחד-עשרה בלילה נזכר ללכת לישון.

בבוקר הבא לא היה בטוח כיצד לתכנן את יומו. בדרכו לעבודה קיווה כי היום יפתרו כל הבעיות, וסוף-כל-סוף יצליח לצאת בשעתו הרגילה. ותוך שקיווה, תהה מדוע הוא חש מועקה כזו לרעיון.

"בוקר טוב, ליטל," אמר בחיוך מהוסס כשראה אותה. היום הגיעה למעלית לפניו, השמלה האפורה המוכרת חובקת גופה ברכות. על ציפורניה היה משוח לק ירוק בהיר. היא לא הביטה בו.

"בוקר טוב, גלעד."

"אני אוהב את הלק שלך," אמר.

"תודה."

"אממ," המהם. הם המתינו זמן-מה למעלית. הוא הציץ בשעונו כשאיחרה לבוא. אז הציץ לעבר ליטל. קצות אוזניה בצבצו מבעד לשערה, משווים לה מראה ילדותי ופגיע.

"לא הזמנת את המעלית," הוא יותר הצהיר משאל.

"לא."

"אממ," המהם שוב. הוא איחר בדקה עתה, ולבו פעם בחוזקה משום-מה. הוא הושיט אצבעו ולחץ לחיצה ארוכה על הכפתור. היא שיחקה בשערה והמתינה שירחיק אצבעו, אך הוא המשיך ללחוץ עד שהמעלית הגיעה. ליטל זרקה לעברו מבט נוזף בעת שנכנסו.

הוא רחרח את האוויר בזהירות, מנסה לא להסגיר את מעשיו. כפי שקיווה, באפו נישא ריח הלבנדר. קלוש כל כך עד שיתכן ודמיין אותו.

"שיהיה לך יום טוב," אמר לבסוף לפני שיצא מהמעלית. הוא הביט בה פעם אחרונה, וראה שהיא עוטה את חיוכה הזעיר.

"גם לך."

הוא ויתר על תכניותיו אותו יום. כל פעולה דרשה ממנו ריכוז מוחלט, כי אחרת פסעה דעתו חזרה למעלית והותירה את גופו בוהה אל החלל. פעם אחת מצא עצמו מתקרב אל דלתותיה הסגורות בניסיון חשאי להריח אולי שברי-ניחוח שנותרו מאחור. לאכזבתו, מזמן התפוגגו להם.

בערב כבר היה פקעת-עצבים. היום נגרר באטיות לה לא היה רגיל, כל מטלה דרשה ממנו חשיבה. חולצתו הייתה ספוגת זיעה מהמאמץ המנטלי. הוא נשם לרווחה כשהגיע הזמן לעזוב, מסדר עצמו מעט לפני שהזמין את המעלית.

נשימתו נעתקה כשהגיעה. ליטל לא הייתה שם.

הוא נכנס פנימה ברגליים מעט רועדות. לא הייתה לו סיבה להיות מופתע. ובעצם, גם לא להרגיש מאוכזב. הרי סוף-כל-סוף נפטר ממנה. עתה יוכל להמשיך בחייו, כפי שהתכוון. היא היית מטרד של ממש, בתקופה הקצרה הזו.

נדמה היה לו שהוא יכול להריח את ריחה כשירד בקומות. אולי ממש לפני זמן קצר, עמדה כאן היא, בנקודה הרגילה שלה. הוא נאנח.

כשפסע החוצה, מצא אותה ממתינה לו.

היא הייתה בגבה לאחד הקירות, זרועותיה החיוורות שלובות מאחורי גבה, עיניה נעוצות באחת המרצפות. גלעד נעמד על מקומו.

"את כאן," אמר. היו דברים טובים מאלה להגיד.

"הבחנת."

"למה?"

היא כיווצה עיניה כשהביטה בו לרגע. מבטה היה מחט ארוכה שגרמה לו לשנייה של כמעט כאב.

"שכחתי לבקש את המספר שלך," ענה לעצמו.

עיניה חזרו אל הרצפה. שפתיה נמתחו בחיוכה הדק.

בלילה הבא כבר יצאו בפעם הראשונה. היא התעקשה שיבחר את המקום. על כן תכנן להם ערב רומנטי במסעדה קטנה עליה שמע מחברים. הוא לא יצא לדייטים כבר שנים, לא מאז שהחליט להתחתן כשיהיה בן 31. אבל הוא זכר בערך מה עליו לעשות.

כמובן שתכניתו השתבשה לחלוטין. ראשית, תחת שיאסוף את ליטל בזמן, הופיעה היא חצי שעה לפני שיצא מהבית על סף דלתו. שמלתה הייתה בצבע כחול כהה, כמו שמי הערב. היא הייתה קצרה, מגיעה עד ירכיה וחושפת את כתפיה, אך זאת גילה רק מאוחר יותר, כשהורידה את המעיל האפור שלבשה על גבה. על ציפורניה משחה לק שחור, ועל שפתיה אודם קל. היא נעלה עקבים גבוהים למדי, מצחה מגיעה עתה ממש עד אפו. למזלו, כבר היה מוכן כשפתח לה את הדלת.

היא החליטה שייצאו מוקדם כדי שתוכל להתרשם מהמקום. הוא הנהן, כי ברירה לא הייתה לו, דחף את הארנק לכיסו, לקח את מפתחותיו ויצא עמה.

כשהגיעו, נתנה מבט אחד באורות העמומים, בשולחנות הקטנים המכוסים מפות רקומות ובתפריט היקר.

"מקום לדייט שלישי ואילך," מלמלה, ולקחה את ידו בידה, מובילה אותו משם. הוא הספיק אך להודיע למארחת שבשל מקרה חירום משפחתי, לא יוכלו לקחת את השולחן שהזמינו.

ידה הייתה קרירה בתוך ידו. הוא לא הצליח להתעלם מהתחושה הנעימה שהעבירה בו. הדבר עזר להסיח את דעתו מהעובדה שלא היה לו מושג לאן היא לוקחת אותו.

בסופו של דבר עצרה בפני בר סתמי ברחוב צדי. נדמה שבחרה בו באקראי. ואולי פשוט נמאס לה ללכת. היא נכנסה פנימה, שחררה את ידו ותפסה מקום על אחד השרפרפים על הבר. הליכתה ערסלה את ישבנה בצורה שגרמה לגלעד לתהות כיצד חשב בכלל להעביר את נעוריו בלי לטעום מהמחזה הזה.

הוא התיישב לצדה. היא הזמינה לה מרטיני, הוא בחר בוויסקי. לא משום שאהב וויסקי, אלא כי חשד שהדבר יישא-חן בעיניה. הוא צדק.

הם שוחחו. בפעם הראשונה, בעצם. קולה היה שקט, וכך גם צחוקה. היה זה צחוק רך שנמשך ארוכות, והוא גילה שעיניה החדות הפכו מאוד עדינות כשפרץ מתוכה. רוב הזמן צחקה כשכלל לא התכוון להצחיק.

לאחר משקה אחד הניחה ידה על זרועו בכל פעם שדיברה. במשקה השלישי, העז הוא להגניב ידו ולהניחה על ברכה. היא התבוננה ביד הזו רגע ארוך מאוד, לא מניחה למהלך להיוותר חשאי. אז הנהנה לעצמה באישור וחייכה.

ארבע שעות מאוחר יותר, השיב אותה לדירתה. הם אחזו ידיים כל הדרך חזרה, וליטל הגניבה מבטים חטופים לעברו כל מספר דקות. הוא לא הצליח לפענחם כלל, אבל זיו פניה מצא-חן בעיניו מאוד.

בכניסה לבניין בו גרה, נשם בכבדות. אף כי היה מעט שתוי בשלב זה, ההתרגשות גרמה לו לפיכחון מרגיז. הוא לא היה בטוח שיהיה מסוגל לנשקה.

"היה לי לילה..." ניסה, "היה לי לילה נהדר."

"כן, נחמד," הסכימה ליטל באופן פושר בהרבה. היא לא הביטה בעיניו, דבר שהיה עבורו סימן קבוע. מבלי המבט, לא העז לרכון קדימה.

"אני מקווה שנתראה שוב?"

"אני שמחה."

הוא נשך שפתו באכזבה ורכן לחבקה. היא הרימה מבטה החד והוא קפא על מקומו, פן יידקר.

"מה אתה עושה?"

"נפרד לשלום?"

היא נאנחה וגלגלה עיניה. אז לקחה אותו בידו והובילה אותו אל דירתה.

גופה, כך התברר, היה צר וגמיש, בוהק בלובנו. חזה היה קטן מאוד, זקוף, פטמותיו ורודות. רק ישבנה היה מעט רחב, מדגיש את נשיותה בחוצפת קימורו. מבע עיניה, כך גלה גלעד, הפך שביר, כמעט פגיע, כשתינתה אהבים.

הוא ניסה להיות עדין ומתחשב, נזהר מאוד בכל מגע. לפחות עד שסטרה לו בכוח וחייכה אליו בעיניים אפלות. על אוזנו לחשה שעליו להותיר בה סימנים אם הוא רוצה לראותה שוב, והוא, בעיניים פעורות, ניסה.

הם לא ישנו כלל אותו לילה. בבוקר הלך תשוש, גבו מכוסה שריטות. הוא הותיר את פרקי זרועותיה הלבנים כחולים ממגעו.

זו הייתה ההתחלה.

התקופה הבאה הייתה קשה עבורו, כמעט בלתי-אפשרית. תחילה ניסה להמשיך לתפקד בעבודה כרגיל. אך בבקרים הייתה מתעלמת ממנו כשהיו מגיעים – אפילו אם באו זה עתה מאותה הדירה – והוא לא היה מסוגל להבין מדוע. בצהריים, כמעט תמיד הייתה מגיעה לקומה שלו, מבקשת את עזרתו בעניין מקצועי, מובילה אותו לחדר אחסון או למשרד ריק, ופורקת אותו מתסכולו באופנים מענגים. בערב, כשהיו יוצאים אחר כולם, הייתה לוקחת את ידו בידה בביישנות ושואלת אצל מי ישנים הלילה.

השינה יחד הייתה מטלה. הוא שנא לישון עמה. אם לא הייתה לוכדת אחת מזרועותיו תחת גופה, הייתה פולטת כמות בלתי-סבירה של חום יחסית לגודלה הקטן. ואם במקרה החום היה לו דווקא נעים, משום הקור ששרר באוויר, אז היה שיערה מדגדג את אפו, או שהשריטות שהותירה בו עקצצו עד-בלי-די.

חודשים התענה, ומעולם לא העז להתלונן. כמה פעמים קלט את חיוכה הקלוש כשזע באי-נוחות, וידע שהיא יודעת. אז הייתה מצמידה ראשה אל חזהו, מעבירה ציפורניה מכוסות הלק על צד בטנו ונושמת עמוקות. והוא, על אף כל סבלו, היה מחבק אותה בעדינות שנשמרה לרגעים שאחרי סערת חדר המיטות.

עם הזמן התרגל לנוכחותה במיטה. לא, יותר מהתרגל, נהנה ממנה. כפי שנהנה מאורחותיה המוזרים, מדיבורה השקט, ממגעה שהיה לפרקים עדין, לפרקים תקיף. היא הייתה מחליטה דברים עבורו באקראי, כך היה נדמה לו, או ממתינה בסבלנות אין-קץ שיחליט עבור שניהם. היא התעקשה חודש שלם שיאכלו רק בחוץ, ואז שלושה חודשים התעקשה לבשל לו. היא המתינה שיחליט אם הוא מעוניין לגור עמה, וכשיום אחד העלה את הרעיון, אמרה לו להיכן הם עוברים ומתי.

המחר נותר לוט בערפל. וגלעד, שתמיד היה מביט שנים קדימה, מצא את ראייתו חסומה במסך שברי-היומיום. חוסר-הודאות הטריף עליו את דעתו, ריגש אותו, עורר בו זעם. הוא לא היה בטוח מתי הבין שהוא מאושר. אולי חצי שנה לאחר שהכירו, אולי יותר. וכשהבין זאת, תהה מה היה קודם לכן. הוא לא זכר שסבל. הוא לא זכר כמעט דבר מהזמן שקדם לליטל. היא חילקה את חייו לתקופות, אחת שבאה לפניה, ואחת שבאה אחריה. ההווה היה תור זהב שלא נגמר.

עד שיום אחד התבהרה ראייתו, בערך שנה לאחר שעברו לגור יחד.

הוא לא ידע מה גרם לכך בדיוק. אולי משום שבלבו גמר אומר להינשא לה. מרגע שהצליח להגיע להחלטה ברורה אחת לגבי העתיד, החל מתכנן את שאר הפרטים כפי שהיה עושה לפנים. לא מתוך כוונה של ממש, אלא משום שכך פעלה מחשבתו.

יחסו אליה השתנה כמעט מיד. לפתע לא היו כל תרגיליה וגחמותיה מבלבלים אותו. הוא היה מכניס אותם כגורמים בלתי-צפויים לחישוביו.

מבחינה כלכלית, חישב, יוכלו לרכוש יחד דירה בקרוב. הוא הכין מספר תחזיות, למקרה שתרצה ילדים ולמקרה שלא, למקרה בו תרצה כלב, חתול או שניהם. בית פרטי או דירה תל אביבית. הוא פרש את העתיד לפניו והכין תכנית מגירה לכל מצב. כשסיים לתכנן את תוואי השנים, החל מתכנן את גם את הימים.

ליטל לא נכנעה בלי מאבק. היא הייתה מביטה בו בעיניים מוצרות כשהיו הולכים יחד למשרד ומתעקשת שיעצרו בדרך לשתות קפה. ואם ראתה שהדבר לא מטריד אותו, הייתה גוררת אותם לכיוון ההפוך מיעדם, מכריזה בתוקף שהיא יודעת היכן הקפה הכי טוב בעיר. אולם גלעד רק חייך. את שעות העבודה הנפסדות הכניס לחישובו הכלכלי, על הזמן היה מפצה בימים אחרים.

היא לא הניחה לו בכך. באמצע הלילה הייתה מעירה אותו לתנות עמה אהבים, ומחזיקה אותו ער עד שעות הבוקר. הם היו מגיעים למשרד טרוטי-עיניים ופרועים. לזמן-מה הצליחה לנער אותו משגרת יומו. אך גלעד למד להחזיק מסרק במגירתו ולתפוס תנומות חטופות בהפסקות הקצרות שהיו לו, וכך היה שורד את היום. נדמה היה שחוסר השינה רק הפך את ליטל לנחושה יותר.

היא ניסתה לקחת אותו לחופשה ספונטנית בפריז, אך הוא ארגן את לוח הזמנים שלהם בקפדנות עוד כשהיו במטוס. היא הרסה את כל קפדנותו בהחלטות בזק ובשינויים של הרגע האחרון, אולם מובן שגם לכך היה מוכן, ובנה את לוח הזמנים רק כי ידע כמה היא נהנית לקלקלו.

כששבו הודיעה לו שיעברו לגור בחו"ל. הוא רק שאל לאן ושלף מחשבון. היא פילחה אותו בעיניה ויצאה מהחדר בטריקת דלת עזה.

המאבק הלך והסלים. מכשולים קטנים של יומיום והכרזות הרות-גורל. טיולים פתאומיים לנגב והצעות לתבל את חיי המין שלהם. היא הייתה משנה דעתה תכופות לבקרים, מנסה להפר את מחשבתו המסודרת. היא רבה עמו, נטפלת לכל דבר קטן שהיה עושה באופן שגוי, ובכל פעם החליטה באופן שרירותי מה היא שגיאה. לפרקים היה מאבד את ראייתו הברורה אל מול מאמציה, אך זו הייתה שבה כשהיה מצליח לארגן את מחשבותיו מסביב לתוהו-ובוהו שגרמה. אט-אט הצליח להכיל את כל שינויי מצב הרוח שלה, את כל ניסיונותיה להסתיר את העומד לבוא. אט-אט גווע המבט הנחוש בעיניה והפך למבע של השלמה. עם הזמן הפסיקה לחלוטין לנסות לקלקל את תכנוניו. כשהציע לה נישואין, רק הנהנה בעייפות והסכימה בשקט. גלעד חייך ונישק אותה, לקול תרועות הצופים במסעדה הקטנה אליה לקח אותה.

ביום למחרת עזבה. כל תכנוניו היו כלא היו. איש לא ידע לומר לו לאן הלכה. מעולם לא שמרה על קשר טוב עם משפחתה, וחבריה רק ידעו לומר לו שעזבה את הארץ. הוא חיפש אחריה, מנצל את כספו ואת כל מרצו למטלה. אבל ליטל לא השאירה אף לו רמז אחד מאחור. כל עקבותיה דהו מיד. אילו לא הייתה אורזת מזוודה, היה ניתן לחשוב שנחטפה.

חסרונה היה עינוי מתמיד של געגוע שגרד את כל ישותו, מקלף אותה מבפנים, מפורר אותו. כבר לא ידע מה יישאר ממנו בסוף. הימים נמרחו לכדי ערבוביה אחת שהמשותף לה הוא הצער. בכל יום נוסף קיווה שישמע ממנה, שיקבל איזה סימן. אך היא לא שבה אל חייו.

הכאב היה בלתי-נסבל, כפצע פעור שסרב להירפא. אבל הכאב היה עדיף על ריקנות. הכאב שמר את זיכרונה קרוב אליו, מנע ממנו את הבדידות המוחלטת. הוא הטיל עליו חזרה את מסך הערפל שידע בימי האושר, לא מאפשר לו לראות לאן ילך עתה.

אך הזמן הקהה את רגשותיו במרוצתו, חמס את עוקץ הדקירה המכאיבה בתוכו. יום אחד גילה שהוא שוב מסוגל לראות את העתיד. מוחו שוב חזר למסלולו הקבוע. במסלול זה, היה יכול לראות בבירור מוחלט, היא איננה. תחילה תכננו לו מחשבותיו את השנים, ואז עברו לפרטי הימים. ימים ארוכים של שגרה מתכוננת בקפידה שתוביל אותו במסלול ממנו הוסט כשהכיר את ליטל. עתיד ממנו נעלמה כשם שהופיעה.

אותו יום התפטר במפתיע. כל חסכונותיו ניצל להקים בית קפה קטן, בו היה יכול לבלות את רוב ימיו. המקום לא הניב רווח רב, אבל אפשר לו להתקיים. לפעמים היה נאלץ למצוא לו מני עבודות קטנות נוספות כדי לגמור את החודש, והיה בכך איזה טוב, כי כך לא שקע מדי בשגרת יומו. אולם העתיד תמיד שב לרדוף אותו, מציג בפניו את יום המחר, את הריקנות.

אז החל מפתח שיטותיו להרחיק מעליו את השגרה. מלחמה בלתי-נגמרת בה לכאורה לא היה מסוגל לנצח. אולם כל יום בו לא ידע מה יתרחש כשיקום בבוקר היה לדידו ניצחון.

השנים חלפו. הוא שחק אבנים רבות במיטתו, מחליפן בכל פעם בה התרגל. שערו האפיר מעט בצדעיו, עיניו הפכו עייפות מחוסר שינה מתמיד. השינוי לא מצא-חן בעיניו. השינוי סיפר לו שהזמן חולף.

החברים המעטים שנותרו לו שאלו אותו מעת-לעת: "גלעד, אתה לא חושב שהגיע הזמן שתקבל את העובדה שהיא לא תחזור?"

"אתם לא יודעים את זה," תמיד היה משיב ומחייך בזהירות, שלא לחשוף את שיניו יתר-על-המידה. "אולי מחר דווקא תשוב?"

והם היו מביטים אלה באלה ונאנחים, וגלעד היה בתוך-תוכו מתרגז, ושמח על הרוגז בכל מאודו.

עד הערב בו שכח לטמון את האבן במיטתו. יתכן וניתן לטעון כי הדבר קרה מפני רגע של היסח-הדעת, או אולי משום העייפות הרבה בה שב הביתה אותו יום. או שמא חברו יחד הנסיבות הללו לעשות יד אחת כנגדו. אך בעצם תמיד היה זה עניין של זמן. כי גם כאן השגרה פעלה את פעולתה האטית.

כנשכב על המזרון הריק הבחין בהיעדר האבן בגבו כמעט מיד. לכל היותר חלפו מספר שניות של הקלה, אחת שמקורה בכאב שלא בא. אך במספר שניות אלה כבר נעצמו עיניו של גלעד, והשינה אפפה אותו בשמיכה כבדה, מעניקה לו מנוחה לה נדרש כבר שנים.

בחלומו היה צעיר, יושב לצדה של ליטל בבר אפלולי. היה זה חורף, זיהה מיד. היא לבשה את חליפתה אפורה שהפכה כה אהובה עליו, עיניה הכהות שפילחו את לבו נותרו מושפלות כשלגמה קוקטייל מרטיני מכוס גבוהה. ציפורניה הפנטו אותו. הן היו משוחות בלק אדום כהה.

"מתי תניח לזה?" שאלה אותו. קולה ניגן בו נימות של כאב.

"כשתחזרי אליי," לחש. בחלום רצה לגעת בה, אבל חשש שתיעלם אם יעז. אולי תתנפץ כבועת סבון.

"שנינו יודעים שזה כבר לא יקרה."

"כל עוד המחר לא בטוח, אי-אפשר לדעת," התעקש גלעד.

"גלעד, גלעד, אתה צריך להפסיק לסבול כל כך."

"אני לא רוצה שיהיה לי נוח."

"לא אמרתי לך להסתפק בנוחות. אתה צריך להיות מאושר," אמרה ליטל, והניחה את ידה הקרירה על ידו. הלק שעל ציפורניה היה כחול עתה. "למה אתה תמיד מוכרח להיות כל כך מקובע? היית יכול לאהוב שוב. אתה עדיין יכול. יש יותר משתי דרכים. יש יותר מעתיד אחד אפשרי."

הוא הביט בידה. הלק שינה צבעו לירוק. הוא ניסה להבין כיצד זה קרה, אבל היא סוף כל סוף הרימה את עיניה מהמשקה שבידה ונתנה אותן בעיניו. הן היו חדות כתמיד, ולפתע לבו נשבר שוב. רסיסים חדים התפשטו בתוכו, מענים אותו. הכאב שחש כשעזבה התעורר לחיים במלוא עצמתו. "אולי תהיה מאושר בשבילי, גלעד?"

מהחלום התעורר בבכי שקט שהלך והתגבר עד שהפך ליבבות קורעות. בידיים רועדות הדליק את האור. נשימתו חזרה לסדרה בחלוף שעה. הוא קם לשטוף פניו בחדר האמבט והביט במראה.

להיות מאושר. אם רק יניח לה, אולי הדבר יהיה אפשרי. אלא שאז מה יקרה לליטל? עמוק בלבו, ידע שלא הנוחות הפחידה אותו. הוא פחד מהשכחה, פחד מהחיים בלעדיה. הוא אהב את כל האופנים בהם הפכה את חייו על פיהם, בהם הציקה והטרידה אותו, לא מניחה לו לקבל את היומיום כמובן מאליו.

אולי באמת מישהי אחרת תוכל למלא את התפקיד הזה. אולי הוא יכול להמשיך בחייו, להפסיק להתאבל. מעולם לא ניסה.

הוא נזכר בליטל, לוחצת לחיצה ארוכה על כפתור המעלית, ונותנת בו מבט מרגיז. הנה, כך עושים את זה, אמר לו מבטה. בדיוק כך.

גלעד פנה מהמראה וכיבה את האור, עוצר שוב למחות את עיניו. אפשר לחשוב שרק את יודעת איך לעשות דווקא, אמר לה במחשבתו. הוא פשפש באחת המגירות עד שמצא אבן בעלת קצוות משוננים, והניח אותה בזהירות במרכז המיטה. הנה, בדיוק כך.

אז שכב חזרה לישון, גופו מתהפך באי-נוחות שוב ושוב, על פניו מרוח חיוך.

#סיפור

53 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.