• תה

פתאום


בבוקר מצא עצמו ערן שוב שוכב לצדה.

אין בכך איזו הגזמה, איזו הפרזה של מטבע לשון. לא היה רצף אירועים מורכב שהתקשה לפענח שהוביל לרגע הזה. ערב אחד הלך לישון, קרוב לחמש שנים לאחר שנפרדו, וביום שלמחרת הייתה יעל לצדו במיטה - ראשה שעון על חזהו, ידה נחה על לוח לבו.

הוא מצמץ, מנער מעליו את השינה. משקלה הרגיש אמתי לחלוטין כנגדו. ריח שיערה היה בדיוק כפי שזכר, כניחוח רוזמרין. משהו בקרבו התקומם. לא רק שהוא חולם אותה שוב, הפעם הוא מודע לכך שמדובר בחלום.

אבל אם הוא חולם, חשב, הרי זה החלום הכי מציאותי שאי-פעם ידע. המיטה הרגישה רכה ומוכרת תחתיו, שיירי העייפות עוד דבקו לשמורות עיניו, מנסים למנוע מהן להיפתח. ומגעה, מגעה היה חמים ורך. תלתליה החומים התחככו בו בשעה שזעה.

הוא התבונן בה עוד מעט, מנסה לעכל את המצב ובה-בעת לחרות דמותה מחדש על זיכרונותיו שכבר דהו. הוא רענן אותם במשיחות עזות של צבע, טובל את מברשת מחשבותיו ברגש שלפתע הפך טרי. ובעת שהיה עסוק במלאכה עדינה זו, החל מבחין בהבדלים קטנים בין התמונה ששחזר לזו שהייתה לנגד עיניו.

לא היה זה הזיכרון שתעתע בו. אף כי לו תמיד הייתה הנטייה לפאר את העולם שחלף זה מכבר. היו אלה הפרטים הקטנים שצרמו לפתע. סביב עיניה ראה קמטוטים זעירים, אשר לא יתכן ונמצאו שם כשהיו בני עשרים ושש. בזווית פיה קו הצחוק התעמק קמעא, כאילו מרוב שימוש. עורה היה יפה, אך רפוי במעט, באופן ניכר לעינו של גבר מאוהב היודע דמות אהובתו.

היא פקחה עיניה. צבען היה תכול, פרט לפס צהוב דק שעיטר את אישונה כעלי כותרת לפרח. באור מסוים, ידע היטב, היו הצבעים נמזגים, נמהלים לגוון כמעט ירקרק. היא חייכה חיוך נושן, עודה מנומנמת, ולא נראתה מופתעת כלל לראותו.

"אתה מסתכל עליי ישנה?" שאלה. קולה היה נעים, צבוע גוון מעט ילדותי שתמיד שיווה לה נעורים. גם עתה, אף שנראתה מבוגרת יותר, נשמעה כנערת תיכון טרייה.

"כן," אמר. כי לא ידע מה עוד היה יכול לומר.

חיוכה המנומנם העמיק. היא נישקה את חזהו, נשיקה קטנה של בוקר. אז החליקה מהמיטה בתנועה אחת מהירה, מאלצת עצמה לקום על רגליה. גם זה היה הרגל ישן.

היא הייתה בגופיה ובתחתונים, ראה. עדיין דקה, עורה לבן להפליא, מותניה צרים וישבנה מתגרה בו בחוצפה. אבל עיניו המשיכו לחפש ולמצוא סימנים של גיל. עור פרק-ידה היה מקווקו משהיה, גבה מנומש יותר. ועדיין, הייתה כה יפה בעיניו.

"בואי למיטה," ביקש. כי אם היה זה חלום, רצה לנצלו עד תומו.

"רק מצחצחת שיניים ומיד חוזרת," הבטיחה יעל. היא התמתחה, תנועה שעוררה הן את לבו והן את חלציו, ורצה בקלילות אל המקלחת.

ערן הביט אחריה. לרגע שקל פשוט להמתין שתשוב. אך התחושה בקרבו לא הרפתה. הוא קם בתנועות אטיות, גבו חורק, רגליו כבדות. לרגע הציץ במראה התלויה מול היציאה מחדר השינה. הוא מצמץ.

היה זה הוא, אבל לא בדיוק. סביב עיניו היה קל לראות את הגיל, נושא עמו צחוק וכאב בחלקים לא שווים. שיערות לבנות שכלל לא היו אמורות להימצא שם בצבצו משיערו השחור. לא הרבה, לא די להיקרא שיבה, אבל הוא הבחין בהן. גופו היה מעט מלא יותר, בטנו לא שטוחה כפי שהייתה כששכב לישון. הוא פער פיו בתדהמה.

מה קורה כאן?

השאלה המשיכה להטריד אותו גם בעת שהמשיך להניח כי עדיין כלל לא התעורר. הוא בחן את זיפי זקנו שהחלו להאפיר, את הכאב הקל שחש בברכיו ובגבו. הוא הזדקן. לא ביותר מכמה שנים, נדמה, אבל בדי מהן.

גופו סירב להניח לו להמשיך להאמין שמדובר בחלום. הוא הרגיש את השנים במאה סימנים קטנים שהפתיעו אותו. מיחושים קלים שלא היה רגיל בהם. היה זה רעיון מגוחך, אך הראיות דיברו בעד עצמן. אלא אם הוא סובל מאמנזיה קשה.

ערן התחיל ללכת לעבר השולחן, עליו היו מצויים שני טלפונים סלולריים מחוברים למטענים. הם היו מדגם שלא זיהה. אך לפני שהגיע אליהם, זרועות דקות חיבקו אותו מאחור, ושפתיים רטובות נצמדו לעורפו.

"היי סקסי," לחשה יעל. "אולי תלך לצחצח שיניים ואז תחזור אליי?"

ערן הביט בטלפונים, אז בזרועות שחבקו אותו. יעל עזבה אותו לפני שנים. למעשה, היא עזבה אותו לפני יותר שנים משהיו יחד. לבו פרפר לריחה. קולה הפך את ברכיו חלשות, מגעה הרטיט מיתרים בנפשו שהיה בטוח כי כבר הפכו רפויים. הוא נשם עמוקות. אם היה זה חלום או נס, לא ידע.

"את הבוס, בוס," אמר לה. היא שחררה אותו וסטרה לו בישבנו כדי להאיץ בו. ערן לא היה זקוק לתמריצים שכאלה כלל. הוא רץ למקלחת – מבחין כי וילון האמבטיה שלו אחר, שתי מברשות שיניים נחו בכוס ורודה שלא זיהה ושני שטיחונים חדשים נוספו לחדר – אז צחצח את שיניו בלהיטות, ומיהר חזרה אל חדר-השינה.

למרבה המזל, לא נעלמה כפי שחשש שתיעלם. יעל המתינה לו, גופה הגמיש והצר עירום במיטתו. היא נתנה בו מבט, עיניה התכולות לובשות חיוך. הוא לא שאל עוד שאלות. הרגע בלע את העבר ואת ההווה גם יחד.

שעה לאחר מכן הסתכלה עליו בתדהמה מתנשפת. על אף שהאוויר היה קר, זיעה טפטפה באטיות על עורה הלבן, מותירה קווים דקים בדמיונו.

"מה זה היה?"

גופו היה עייף, נשימתו כבדה. אבל על פניו היה נסוך חיוך מרוצה. הוא שכב על בטנו, זרועותיו שלובות, והביט בה בפליאה. "התגעגעתי."

"חמוד," אמרה. היא לטפה אותו, מנשקת את כתפו. "אתה מוזמן להתגעגע אליי בכל פעם. אבל וואו, כבר המון זמן שלא ראיתי אותך במצב הזה. המבט שלך... ככה הסתכלת עליי כשרק התחלנו שוב לצאת."

"מתי התחלנו שוב לצאת?"

היא צחקה. שדיה הקטנים נעו בקצב נשימתה שהלכה והפכה סדירה.

"דביל."

"ברצינות, מתי זה היה? לפני כמה זמן?"

"לפני חמש שנים בערך," אמרה יעל. היא כווצה גביניה. "באמת שכחת?"

"לא, רק רציתי לשמוע אותך אומרת את זה," חייך אליה. חמש שנים? אבל בן כמה הוא? יכול להיות שהוא שכח את כל השנים שחלפו מאז שהיה בן 31 ועד היום?

היא נישקה אותו. שפתיה הדקות היו חמימות על שפתיו. "אני צריכה ללכת לעבודה."

"אולי תישארי עוד קצת?" ביקש.

"אל תגיד לי שאתה יכול שוב."

"אתך אני יכול תמיד," הבטיח. היא היססה לרגע למראה הברק שבעיניו והוא ניצל את ההזדמנות ומשך אותה למיטה. היא מחתה פעם אחת כשנישק אותה, לא בתוקף. אז כרכה זרועותיה סביבו, מכניסה אותו לתוכה.

בסוף הלכה. זמן רב אחרי שהייתה אמורה לצאת. היא נזפה בו על שגרם לה לאחר, אבל לא הצליחה למחוק לחלוטין את שביעות הרצון מפניה. נדמה שזמן רב לא תינו אהבים בכזה להט. היא לא ידעה מה רב היה הרגש שגדש את לבו. אילו היה יכול, היה מבלה עמה את כל היום במיטה, מפצה על שנים אבודות, על הלילות בהם גווע לאטו בלעדיה מרוב געגוע. תחת זאת, נאלץ להסתפק בלנשק אותה פעם אחרונה לפני שברחה מהחדר כדי שלא יוכל לגרור אותה חזרה לבין השמיכות.

כשנותר במיטה לבדו החל שוקל צעדיו. ראשית, החליט, עליו להבין מה קרה.

הטלפון הסלולרי המתין לו על השולחן. הוא ניגש אליו בחשש-מה. הדגם לא היה מוכר לו, אולם אחר כמה ניסיונות הצליח להבין כיצד להדליק את המכשיר. הוא היה דק להפליא, שקוף כשלא דלק, ומערכת ההפעלה שלו הייתה ברורה ועדיין זרה באיזה אופן. התאריך שהבהב על הצג סיפר לו שהשנה היא 2025. כשהלך לישון השנה הייתה 2014. הוא בן 42.

הטלפון צלצל. ערן התבונן בו בתהייה. 'עבודה', רטט השם על הצג הדקיק. הוא החליט לא לענות. הוא ודאי מאחר, אך לא היה לו מושג לאן ומה יעשה גם אם יגיע לשם. אם איבד את זיכרונו, הדבר לא ישנה בלאו הכי. הוא הניח שאישור מחלה לא יהווה בעיה, בהתחשב.

אין זה חשוב. מה שהיה חשוב כרגע, זו יעל.

כשפגש אותה למדה משפטים, והוא היה בשלהי תואר ראשון לפסיכולוגיה. אז עוד חשב שיהיה פסיכולוג. נדמה היה לו שהייתה חברה של מכר, או אולי מכרה של חבר. הפרטים חמקו ממנו. אבל הוא זכר את מבטה הצלול, את האופן בו תלתליה נעו כשהפנתה ראשה לעברו. הוא זכר את כל המפגשים החטופים באוניברסיטה, כשהבחינו זה בזו אבל לא הצליחו למצוא סיבה לשוחח.

מעולם לא ראה אותה מחוברת בפייסבוק, גם אחרי שהוסיף אותה. הדבר תסכל אותו לאין-קץ. משהו בצורה בה נעה ובדרך בה דיברה, בחן שקט שהשרה שלווה על סביבתה, גרם לו לרצות להתקרב אליה. ולו רק כדי שיוכל לראותה במצבים נדירים בהם השקט הזה מופר.

הוא לא הצליח לאזור אומץ להתחיל איתה ללא אמתלה. חודשיים חיפש תירוץ מתאים, אבל פסל את כולם משום שנראו לו שקופים מדי. כבר החל להאמין שמחוץ למבטים במסדרון, לא יצליח לשוחח עמה שוב.

אך המזל שיחק לצדו ויום אחד ראה אותה לבדה בקפיטריה, אוכלת סלט בנגיסות קטנות ומדויקות, כמעט ביקורתיות. כיוון שחשש שאם יהסס ייסוג מההזדמנות, התיישב לצדה בלי התראה. היא הרימה את מבטה התכול-ירוק לעברו בתמיהה קלושה, ואז חייכה כשזיהתה אותו.

"יש לך..." מלמל. "יש לך חסה בין השיניים."

עיניה הצטמצמו. "אתה תעמיד פנים שלא ראית את זה, ואני אעמיד פנים שהמשפט הראשון שלך היה משהו מקסים. משהו כמו: יש לך עיניים מהממות, או: אני שמח שאנחנו סוף סוף לבד."

"זה נכון," מיהר לומר. "שני הדברים."

"מזל שאמרת אותם."

הם צחקו, ויעל הסירה את פיסת הירק משיניה בחינניות. שלושה חודשים אחר כך כבר עברו לגור יחד.

הוא אהב אותה כמשוגע, והאמין שהדבר היה הדדי. גם שנה אל תוך הקשר, עוד היו משוחחים ארוכות. גם כשלמדו זה את תוואי מחשבתה של זו עדיין האזינו לדברי האחר בשקיקה. הוא הצחיק אותה בקלות, לעתים עד שהייתה מתחננת בפניו להפסיק כדי שתוכל לנשום. וכשחשב אודותיה היה עולה בו חיוך בלתי-נשלט, מקיף עיניו בהבעה שאין לטעות בה, של אהבה.

הבעותיה הקטנות היו לו לסימניות בזיכרון, נקודות לשוב לקרוא בהן כשהיה רחוק ממנה. כבר חשב על חייהם המשותפים יחד, על הילדים שעשויים להיות להם. עד שיום אחד פשוט קמה ועזבה אותו. כמעט ללא הסבר. 'אנחנו לא מתאימים' מסתורי, שלא הייתה מסוגלת להרחיב בו.

בחודש הראשון היה כה המום שלא הצליח לכאוב. הוא היה בטוח שתשוב אליו, שתבין כי הם מושלמים יחד. אך הדבר לא קרה. וכשהחלה ההבנה נוגהת עליו, בער בו גם הכאב. שנה ניסה להחזיר אותה אל בין זרועותיו. תחילה עוד הסכימה לענות לו לשיחות טלפון ולפגוש בו, אך עם הזמן החלה מסננת אותו, מרחיקה אותו עוד ועוד. לבו נשבר בקרבו כשגילה שהיא יוצאת עם מישהו חדש. הוא שלח לה מכתב מלא זעם, כאב ועלבון, בו התרה בה מליצור עמו קשר אי-פעם בעתיד. אז מחק אותה מכל רשימות אנשי הקשר שהיו לו ויצא מחייה בסערה.

בסתר קיווה שתתקשר, למרות הכול. היא לא עשתה כן. שנים לאחר מכן, עדיין היה מלא חרטה על מעשיו. אולי הייתה מדברת עמו, הרהר, אילו לא היה סוגר את המגוף באופן כה מוחלט. הוא ניחם על דבריו מדי לילה לפני השינה, כשדמותה הייתה עולה בעיני רוחו. חיוכיה כשורות ישנות שעדיין אהב לקרוא.

והנה היא שוב לצדו. אוהבת כאילו מעולם לא עזבה.

אבל ודאי שעזבה. היא אמרה בעצמה שחזרה אליו.

כל היום המתין לה בדירה, מבחין בשינויים הקטנים שביצעה בה, סופר אותם ומנסה לדמיין כיצד התרחשו. הוא יצא רק כדי לקנות מצרכים. כששבה בערב, כבר סיים לבשל. היא נכנסה אל הדירה, חלצה זוג נעלי-עקב בעייפות, נכנסה אל המטבח וספקה כפותיה בהתרגשות.

"לכבוד מה זה?" שאלה. קולה העדין נמלא עליצות.

"לכבוד זה שהתגעגעתי," אמר ערן. הוא לא בדיוק שיקר.

"אתה כזה רומנטי לפעמים," אמרה. היא לקחה את לחייו בין כפות ידיה הקרירות והצמידה שפתיה לשפתיו, מושכת אותן בריכוז האומר תשוקה.

הוא נישק חזרה בתאווה כמעט אלימה, מצמידה אל הקיר ואוחז בעגבותיה בכוח. אך יעל בלמה אותו בחיוך, מגעה מרכך.

"אני רעבה. בוא נאכל קודם."

ערן בלע את אכזבתו ומשך עבורה כיסא. הוא לא היה טבח גדול, אך היו לו מספר מנות שלמד לבשל היטב לאורך השנים. יעל צחקה כשראתה אותן, מציינת בנוסטלגיה שפעם היה מכין לה את המנות הללו כל הזמן, לפני ששלחה אותו לקורס בישול. ערן הרים גבותיו. זיכרונות אלה ודאי התרחשו לאחר שחזרו להיות יחד.

"תגידי, איך זה קרה?" שאל אותה כשסיימה לאכול.

"איך מה קרה?"

"איך קרה שחזרנו, איך קרה שעזבת."

"לא אמרנו שזה כבר לא משנה?"

הוא חייך וליטף את ידה. "אני צריך לשמוע את התשובה."

"לא תניח לעניין עד שאספר לך בדיוק מה קרה, הא?"

"עד עכשיו התחמקת?"

"אתה משונה היום."

"אני אוהב אותך היום. מאוד. פתאום נזכרתי עד כמה."

"אוווה. אתה פשוט קסם לפעמים."

"אז, ספרי לי. אני מרגיש שאני מוכרח לדעת."

"טוב. בסדר. אני מסבירה הכול בדיעבד אבל, אל תיעלב, אוקי?"

הוא הנהן והיא אמרה: "אהבתי אותך כשהיינו ילדים. באמת. הצחקת אותי והיית רומנטי ומקסים. חשבתי שאתה תהיה אבא נהדר. אבל גם היית נוראי בדברים מסוימים. היית מתחשבן על הכול. על מילים שאמרתי ומתי אמרתי אותן, מה עשיתי בשבילך ומה אתה עשית בשבילי. היית קטנוני וקשה. הרגשתי כאילו בכל פעם שאני נשענת עליך אני צוברת חוב. זה הרג אותי. באמת, ערן, אתה לא מבין כמה זה פגם בבן-זוג. וכשהחלטתי שאתה לא מסוגל להשתנות, עזבתי. אני לא מתחרטת, שתדע. הזמן עשה לשנינו טוב."

"אבל זה היה כל כך פתאומי," אמר ערן. הוא התחשבן איתה? היה קטנוני? הוא לא זכר זאת כך כלל.

"רק בשבילך, ערן," אמרה יעל וליטפה את ידו כדי לרכך את המילים. "סבלתי את זה הרבה מאוד זמן. אני זוכרת שכל פעם הבטחתי לעצמי שאתן לך עוד הזדמנות אחת, ובכל פעם התאכזבתי. הפעם האחרונה אפילו לא הייתה כזאת דרמטית. אמרתי לך שאני עייפה ואין לי כוח ללכת לסרט שקבענו לערב. אתה הסכמת, אבל התעקשת להזכיר לי שלחתונה של רונה הלכנו כי אני רציתי. היית בלתי-אפשרי אז."

"ועכשיו אני לא?"

"לא ידעתי שאנשים יכולים להשתנות ככה," אמרה. היא הביטה בעיניו. הוא חלם על המבט הזה שנים כה רבות, בכאב כה רב. מחנק עלה בגרונו. "זה היה ממש ברור מהרגע הראשון, אגב. עוד כשפנית אליי בסופר, העיניים שלך כבר היו אחרות. לא שרציתי לשוחח, למרות זאת. פחדתי קצת, אבל היית כזה נעים וחמוד, ולא לחצת. חשבתי שרק נשב לקפה אחד, לזכר מה שהיה."

"אוה."

"מתוק, דיברנו מסביב לזה מספיק פעמים. סליחה שלא הסברתי, ואני שמחה שלא לחצת עד עכשיו. אם אני גלויה אתך לחלוטין כרגע, זה כי אני כבר יודעת שזה מאחורינו. אתה הגבר שאני רוצה. זהו. ואם פגעתי בך אז, אני מצטערת. אהבתי אותך. זה כאב גם לי. כאב מאוד."

ערן שתק לזמן-מה. יעל התרוממה ממקומה וניגשה אליו. היא כרכה את זרועותיה הדקות סביב גבו, מנשקת אות עורפו ברוך. נשימתה הייתה חמה, אצבעותיה חלפו בשיערו כרוח בשדה חיטה, מכופפות את השערות ומשיבות אותן למקומן אחר רגע. הוא הרפה. הרפה מהעבר, מהמצב המשונה בו מצא עצמו ללא הסבר. היא כאן כעת. זה הספיק לו.

הוא הניח לה להוביל אותו לחדר השינה. שם הפשיטה אותו מבגדיו ונשקה לכל פיסת עור שחשפה. הם תינו אהבים אל תוך הלילה, מתעלסים בתשוקה מהולה באהבה שידעה ייאוש. כשנרדם לבסוף, ראשה על חזהו, היה מאושר.

כשבא הבוקר ידע עוד לפני שפקח עיניו שמשהו אינו כשורה.

לרגע נבהל שמא היה זה חלום, אך תחושת גופה של יעל כנגדו לא נעלמה. היה זה דבר-מה אחר שטרד אותו. המיטה הרגישה לו אחרת באיזה אופן. ואולי לא הייתה זו המיטה בעצם. הוא שפשף עיניו והביט סביבו. פיו מר מטעם הלילה. לא היה זה החדר בו נרדם. עדיין זיהה אותו מיד.

הייתה זו הדירה בה גרו לפני שנים. גופו כבר לא הרגיש לאה וחורק, אלא רענן באופן לא-טבעי. הוא הביט באישה שלצדו, נעוריה ניכרים בה במיוחד עתה. הם היו כה יפים בצעירותם.

הוא לא ידע אם נטרפה עליו דעתו, אם זו מהתלה כלשהי של הגורל או צירוף בלתי-סביר של נסיבות שהביא אותו לכאן. ראשית קדימה בזמן, עתה אחורה. הרחק מהתקופה האומללה בה היה שרוי בחייו שבהווה.

תנועת גופו גרמה ליעל להקיץ. היא הסתכלה בו בחיוך מנומנם. עיניה, שעתה נראו לו פתאום כל כך תמימות, הציצו לעברו מתוך חרך עפעפיה.

"מה קרה, מתוק?"

"סתם, התעוררתי מחלום."

"חלום רע?"

"היה לו סוף טוב."

היא עצמה עיניה וראשה שקע חזרה אל תוך הכרית. "טוב, אז אני חוזרת לישון קצת."

"אין בעיה."

"תעיר אותי כשתרצה ללכת," מלמלה.

"ללכת לאן?"

"לסרט."

ערן הביט בשעון התלוי על הקיר. לא היה זה בוקר, הבין עתה, כי אם שעת ערביים. בלב מלא מועקה ניגש אל הטלפון שלו והציץ בתאריך. כפי שחשש, מחר היא עוזבת אותו.

הוא התיישב על קצה המיטה. בעוד שעתיים הוא מעיר אותה, סימן לו זיכרונו, והיא תאמר שאין לה כוח הלילה. בעוד שעתיים יפטיר לעברה: טוב. ואז יוסיף: רק תזכרי שאני באתי אתך לחתונה של רונה.

זה לא חייב לקרות כך, הרי. הוא כאן עכשיו. לא ברור היה לו איך, לא מדוע. אבל הוא כאן. הוא יכול לשנות את העתיד לבוא. אולי מחר לא תעזוב. אולי תישאר עמו עוד יום, או אפילו שבוע, או שנה.

ערן ישב שעה ארוכה. לפרקים התבונן בגוף הישן השרוע על המיטה. עלה בו חשק עז ללטף את פניה קלות. לנשק אותה, ולומר: בעצם, בואי נישאר כאן הלילה. בואי נתכרבל יחד קצת עד מחר.

הוא הציץ בשעון. הזמן חלף מאוד לאט, ואיכשהו הרבה יותר מדי מהר. הוא נשם לתוכו את הריח ששרר בחדר. ריח רוזמרין, חשב. ריח השמפו שלה. הוא נגע בחפצים ישנים שזכר היטב מדי, כי אלה נעלמו ביום בו עזבה. הוא קרא דף מספר שירה שאהבה, ספר שהותירה בטעות מאחור. בעוד חמש שנים, הדף כבר מראה סימני גיל. כמה פעמים חזר אליו, קורא את המילים, מנסה להבין מדוע נגעו בה. באמת היה עליו לשאול אותה.

שוב הציץ בשעון. אז נאנח לעצמו אנחה ארוכה.

-------------------------------------

כשהתעורר, היה לבד. הוא בהה בתקרה לזמן-מה. משהו עמוק בתוכו ידע שכך יהיה.

לבסוף קם, התמתח ושפשף את פניו. היה עליו להתגלח. באטיות שאין בה מן הגיל הלך אל המקלחת, פשט את בגדי הליל, שטף עצמו, צחצח שיניים ודאג לתגלחתו. הייתה בו עייפות רבה.

כשסיים להתארגן, פנה למטבח והתקין לעצמו ארוחה. לרגע בחן את לוח השנה התלוי על המקרר. הוא נד בראשו ולקח אותו עמו אל חדר השינה.

בחדרו התיישב על המיטה, עט בידו. את לוח השנה הניח לצד תמונה ישנה וסימן את התאריך באיקס. הוא התבונן בתמונה בערגה ונאנח לעצמו.

לפחות חמש שנים, הרהר. חמש שנים נוספות בלעדיה. אז חשב: יש דברים עבורם שווה להמתין. יש עתידות שלא כדאי לסכן.

עליו רק לסבול את היום הבא, ואת היום הבא אחריו. ואת כל הלילות שביניהם, בהם הוא גווע ונמק בבדידותו, במחשבותיו עליה.

אך הוא ימתין. הזמן יביא אותו אליה.

ערן יצא מדירתו אל המכולת, יודע שהיום דבר לא יקרה, ולבו עדיין מקווה.

#סיפור

106 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.