• תה

משאלות לשעת חירום


האיש שגר במצפה הזמנים החזיק על שולחנו צנצנת מלאה ריסים. משאלות לשעת חירום, היה רשום על התווית בכתב-יד ישר ומדויק. לכל אחד מן הריסים הייתה מחוברת פתקית זעירה, כמעט בלתי-נראית, עליה צוין היכן ומתי נאסף ולמי היה שייך. מלבד ריס אחד ששמר בשל סיבות סנטימנטליות, מעולם לא אסף האיש ריס משומש.

לצד הצנצנת החזיק זכוכית מגדלת, מלקחיים קטנטנים וכפפת גומי נקייה. גם בתקופות הקשות ביותר הקפיד על הסדר. בית מבולגן, נהג לצטט, הוא עדות לראש מבולגן. הריסים היו מונחים בערימה מאורגנת במיכל הזכוכית, פרי עבודה שהיוותה מופת לדקדקנות. רק פעם אחת עשה באחד מהם שימוש. גם אז עשה זאת ברוגע, מאזן את הריס על אצבעו היטב טרם נשף עליו בריכוז.

הוא נטה לקטלוג. יש להודות, לא סביר שהיה מוצא משהו בביתו אילו לא היה נוטה לכך. הייתה לו רשימה קפדנית של כל הימים שאי-פעם התרחשו, אותם חילק לימים טובים בממוצע ולימים רעים בממוצע. ימי שלישי, ציין לעצמו פעם, נטו להיות מוצלחים יותר מימי ראשון. היו לו הערות רבות כאלה, משורבטות בשיטתיות בתחתית דפיו בכתב-ידו הרבוע.

ניתן לחשוב שהרעיון מגוחך, לרשום הערות על כל יום שחי כל אדם מעודו. הרי לקרוא את כולן עשוי להיארך כמניין הימים הללו. אך זמן לא היווה בעיה עבורו. כבר בילה נצח אחד בצפייה בכל אותם ימים. חלקם היו משמימים למדי, ובכל זאת שקד על כך.

מטבע הדברים, לא כל הרגעים באמת עניינו אותו באותה מידה. האיש במצפה הזמנים התעניין בעיקר באהבה. במחברתו הקטנה רשם לעצמו את שמות כל האהבות החביבות עליו, כדי שיוכל לחזור ולצפות בהן שוב ושוב. הוא היה מדלג בין פרקי חייהם של אחרים, מביט בהם מבעד לאחד הטלסקופים הארוכים של ביתו, מחפש את הרגעים הקטנים והגדולים שהיוו את מכלול הרגש של עולמם. היו אהבות בהן אפילו בצפייה עשירית היה מתוח ונרגש, על אף שכבר ידע כיצד ייגמרו. והיו אחרות, בהן הזיל דמעה בכל פעם מחדש כשהגיעו אל סוף חייהן, חיים משותפים של זוג רגשות שנותרו עזים עד לרגע מות בעליהם.

תמיד מצא שאם רק הניח לעצמו להביט די זמן, היה מגלה בסוף איזה חיוך חבוי שלא זיהה בצפייה קודמת, או לחישה קטנה וממולמלת שחמקה ממנו ברגע של התרגשות. אלה היו הפנינים החביבות עליו, והוא רווה נחת בכל פעם שמצא אחת.

הייתה אהבה אחת שריתקה אותו יותר מכל. ככלל, ידע, אהבות צעירות נטו להגיע אל תומן. במרבית המקרים המשיכו בעליהן הלאה בחייהם, מוצאים לעצמם מערכות-יחסים בוגרות, זוכרים את העבר בנוסטלגיה מחויכת. בפעמים אחרות היה הרגש קשה מנשוא, ואחד האוהבים, האחד שננטש מאחור, היה עשוי ליטול חייו בכפו. היו ימים כאלה. בדרך כלל ימי חמישי, בדק וגילה פעם.

במקרים נדירים היה האדם שננטש מאחור ממשיך לחיות, כשהרגש בקרבו עדיין בוער. במקרים הללו, היו חולפות מספר שנים עד שהיה מחלים ומוצא לעצמו מזור בזרועות חדשות, לעתים בהשלמה עם האמונה שכבר לא יאהב שוב כך לעולם. אלה היו האהבות שמצאו חן בעיניו יותר מכל.

מקרה נדיר כזה היה האחד שריתק את תשומת לבו. נדיר אף יותר מכל האחרים. האיש במצפה הזמנים מצא עצמו חוזר אליו שוב ושוב, בשפתיים פשוקות בפליאה, ומסתכל בגבר אחד שלבו נשבר, שסירב להמשיך הלאה.

אלפי פעמים צפה בחלקו הראשון של המחזה. ההתאהבות. את מערכת-היחסים עצמה בחן ברבבות. גם אל חלקו האחרון חזר לעתים תכופות למדי. ורק רגע אחד סירב לראות יותר מפעם אחת. רגע הפרידה.

לגבר שסירב להמשיך הלאה קראו פעם מאור אקשטיין (אף כי האיש במצפה הזמנים לא חשב עליו בשם זה כבר זמן-רב). נתיב חייו היה חץ שלוח - גם אם לא ידע זאת בעצמו - ומטרתו אישה ושמה ענבל אלקומסי. האיש במצפה הזמנים לא נהג עוד להתעכב על נתיב חיים זה, אך בעבר מצא לעתים שעשוע רב בהתבוננות ברגע-הרודף-רגע, בימים שאילו היו מסתדרים בשורה היה ניתן לראות כי הם בעצם דומים. טור ארוך של הבדלים זניחים המובילים ליום שבו הכירו, המוביל בתורו ליום שבו תעזוב.

נדמה כי כל פסיעה של מאור הובילה אותו לאהוב. נער דתי, דקיק וביישן, שעיניו נבונות ורואות יותר מדי, אשר פרח להיות גבר יפה-תאר. צבע עיניו היה ירוק כהה, שיערו שחור פחם ועורו חיוור. הוא היה בודד מגיל צעיר, איש מהנערים עמם גדל לא הצליח לעמוד בקצב מחשבתו הזריז. הוא בחר ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, כי מצא לעצמו עניין רב במספרים – לא משום שאהב אותם אהבה יתרה, אלא מפני שבניגוד לבני-אדם המספרים לא נטרו לך טינה אם הצלחת לפענח אותם.

במהלך התואר הראשון גילה כי הוא טוב בהרבה בתחומו מהסטודנטים האחרים, אולם ייחס זאת בצניעותו לשקדנותו בלבד, ולא לסגולותיו. בתואר השני כבר היה נהיר למרציו שמדובר בעילוי, באדם מבריק באופן יוצא דופן בקרב אנשים מבריקים. בסיום הדוקטורט שלו ידע זאת גם מאור עצמו. הוא זכה לעשרות הצעות עבודה ומלגות מחקר, אבל חש עצמו בודד מתמיד.

האיש במצפה הזמנים מצא כל זאת מעייף. רצף צעדים שלא היה יכול להתרחש אחרת. חייו של מתמטיקאי, הרהר, בנויים כסדרה הנדסית, כפונקציה ליניארית. דע את הצעד הראשון ותוכל לחשב גם את האחרון.

נתיב חייה של האישה בה נועד להתאהב, לעומת זאת, נותר מרתק. היה זה כאילו רקדה את חייה בצעדים ארוכים, בלתי-צפויים ומלאי-חן. כשהתבונן מבעד הטלסקופ שלו, תמיד היה על האיש במצפה הזמנים לכווננו מחדש כדי לא לאבד את נתיב חייה של ענבל אלקומסי.

רגע אחד היא בת 15, נערה יפה, עורה כהה כעץ מהגוני משובח, עיניה חומות, צרות ומאורכות, ושיערה שחור-עורב, פזור וחלק. היא מחייכת מבעד לשפתיה שצורתן לב, לומדת את היותה מחוזרת, מגלה את תענוגות הגוף והמגע. רגליה החשופות משכו אליה את עיני בני-גילה, וענבל לא נרתעה ממבטם. היא אהבה את האופן בו שטפו עיניהם את גופה, את ההתרגשות שהייתה עולה בהם אם הייתה מחייכת. כבר בתחילת פריחתה הייתה מושא תשוקה לגברים מבוגרים ממנה בעשר שנים ומעלה מכך.

אך הנה היא בת 19, זונחת את חצאיות המיני הקצרות עבור מכנסיים צמודים. בוחנת בעיון גיטרה עליה היא לומדת לנגן, מתעלמת ממבטיו העוגבים של הגבר הצעיר המלמד אותה. היא עייפה מחיוכים מזויפים. העונג התחלף בשעמום. היה עליה למצוא לה אתגר חדש, והיא מביטה בגיטרה משל הייתה מאהב. שנה לאחר מכן היא כבר שולטת בפסנתר, בתופים ובסקסופון. וכשהצמיד אליה עיניו היטב,, היה רואה האיש במצפה כי את כל אחד מן הכלים לימד אותה גבר אחר, אותו החליפה בתורו.

האיש במצפה הזמנים לא מצא בכך דבר פסול. לעתים היה צופה בחלק מאותם מאהבים קצרי-יומין אחר פרידתה מהם. עבור רבים, הייתה היא האישה שהחמיצו. עבור אחרים, הפרס בו זכו לזמן קצר. נדמה היה שמחוץ לכמה מקרים יוצאי-דופן, לא חשה צער רב כשהמשיכה בחייה. פרט, אולי, לצער שבפגיעה באדם אחר.

פעם בדק ומצא שענבל שברה לא פחות משלושים ואחד לבבות. בתוך אלה סירב להחשיב ולו גבר אחד שהצליח להתאושש תוך פחות משנה, אף כי היו מספר גבוליים. כשחשב על כך, תיקן בראשו את המספר לשלושים ושניים.

בגיל 21 החלה להלחין וזכתה במלגה בבית ספר למוסיקה. בגיל 22 מגלה לה אחד מן הגברים החולפים של חייה כי קיים קשר בין מתמטיקה ובין מוסיקה. עיניה מבזיקות לרעיון, היא מרימה גבה חקרנית ומבקשת לשמוע עוד. והנה היא שלוש שנים לאחר מכן, שוב במיני כחול המדגיש את צבעיה הכהים, רגליה השזופות בוהקות בשמש כשהיא מסיימת תואר ראשון במתמטיקה בהצטיינות יתרה.

כאן אוהב האיש במצפה הזמנים להגדיל את הרזולוציה כך שיוכל להביט בשניות חולפות באטיות. במחברת שבידו מצוין בדיוק מרבי באיזו שניה של איזו דקה של היקום נח מבטה של ענבל אלקומסי על פניו של מאור אקשטיין. פנים שהיו מרוחות בפיזור-נפש. הוא צופה אל צדו האחר של הגן בו מתקיים הטקס ובוהה באוויר בהרהור. כאחד מחברי סגל האוניברסיטה נאלץ מאור להשתתף באירוע בעל-כורחו. הוא אינו מביט בענבל.

על פניה מתפשט חיוך פלאי. היא ממשיכה להתבונן בגבר היפה והנוגה הזה, היחיד שאינו מבחין בה בעודה הולכת למקומה בשורה עם שאר הבוגרים. היא לא מסירה ממנו עיניה. רק כשהטקס תם, לתרועות הסטודנטים שסיימו את לימודיהם, הוא מתנער משרעפיו ומסתכל סביבו. לרגע עיניו הירוקות פוגשות את עיניה החומות.

"מי זה?" היא שואלת את אחת הסטודנטיות האחרות. האיש במצפה הזמנים עוקב אחר תנועות שפתיה, רושם את דבריה במחברתו העבה.

"דוקטור אקשטיין. אומרים שהוא מתמטיקאי מדהים, אבל הוא מרצה גרוע. אף אחד לא מבין מה הוא רוצה."

"מה השם הפרטי שלו?"

"מאור. הוא מלמד רק תואר שני, אני חושבת."

ענבל מהנהנת לעצמה. לאחר הטקס היא ניגשת אל מאור מבלי להסס. הוא מבחין בה רק כשהיא כבר קרובה מאוד וממצמץ שוב.

"מאור? היי, אני ענבל," היא אומרת, וגבותיה מתקשתות כשהיא מחייכת. היא מושיטה ידה ללחיצה.

מאור לוחץ אותה בחופזה ומחייך קלושות חזרה. "היי, שלום. סטודנטית?"

"הרגע סיימתי תואר ראשון. אבל שנה הבאה אני מתחילה כאן תואר שני."

"כן, כן זה הגיוני. עכשיו היינו בטקס. כן." הוא משתתק, ופיו נע רגע מיותר. "כן. רצית לשאול משהו על תואר שני?"

"לא. רציתי לשאול אם אתה פנוי לצאת לשתות אתי משהו."

"אוקיי," הוא משיב בזהירות. "אז מתי תשאלי? אולי בעוד כמה שנים?"

היא צוחקת, פניה כפני ילדה במשחק. לוקח לה רגע להבין שהוא רציני. "אתה פנוי לצאת לשתות אתי מתישהו?"

"כן, מאוד. כלומר, מאוד רוצה. בעצם גם מאוד פנוי. אבל אני לא יכול לצאת עם סטודנטית. סליחה," הוא אומר. פניו מאדימים כשהוא מסרב לה. "בהצלחה בלימודים. אולי כשתסיימי?"

ההלם גורם לה להודות לו באופן אוטומטי לפני שהיא מספיקה להתעשת. הוא מהנהן שוב במבוכה, מסתובב ומתרחק בזהירות כמפחד שברכיו יכשילו אותו, מותיר את ענבל מאחור.

טיפש, ממלמל האיש במצפה הזמנים ונאנח. כמה שהוא טיפש. הוא מכוונן מחדש את התמונה למספר חודשים מאוחר יותר. ענבל לומדת לתואר שני. היא שוקדת על לימודיה ברצינות מרובה. ובכל קורס שמאור אקשטיין מלמד היא תימצא. אחת מהסטודנטיות הבודדות שלו.

הוא לא אומר דבר בפעם הראשונה שהיא נכנסת לכיתתו. היא לבושה במיני קצר ובחולצה צמודה, הוא בחולצה מכופתרת לבנה ובמכנסיים חומים. הם מחליפים רק מבט קצר המבהיר לה שהוא זוכר אותה. היא מאדימה קלות ועיניה הופכות נחושות מאוד.

בשיעורים הראשונים אינה מדברת אליו כלל, רק רושמת את הסבריו בכתב-יד קטן ומסודר במחברתה. מהשיעור החמישי ואילך היא מתחילה להרים ידה ולשאול שאלות. כל שאלה נשאלת בקול מנומס ורשמי, בעוד עיניה מנסות לנקב חורים בראשו. שאלותיה קשות, מורכבות. הסטודנטים האחרים שונאים אותה על ההסברים הארוכים שהן מצריכות. אבל מאור, תחת שיבין כי היא מנסה להכשילו, נמלא התלהבות. הרצאותיו, שעד כה היו משמימות, הופכות נרגשות. תשוקתו למספרים מתגלה במערומיה, ובכל שיעור נוסף ענבל מעמיקה יותר בדבריו ומאלצת אותו לדיאלוג עמה. עם הזמן מתחלפת הבעת העלבון שנתפסה בעיניה מאז סירובו של מאור במבט שכולו סקרנות.

האיש במצפה הזמנים חולף על כל זאת במהירות, בנקישות קטנות של כפתור המדלגות בין מפגשיהם החטופים. לא משום שאינו מוצא בכך עניין, אלא מתוך להיטות. הוא מגיע לסיום התואר השני של ענבל, ליום בו ניגשה שוב אל מאור. הפעם הביט בה לאורך כל הטקס, פניו מחייכות. היא השיבה למבטו ברצינות, הבעתה חתומה.

"מאור, שוב יש לי שאלה," היא אומרת כשהיא ניגשת אליו.

"תמיד יש לך שאלות," הוא אומר ומוסיף בביישנות, "זה קשור למתמטיקה?"

"לא."

עיניו נמלאות תקווה. "זה... כלומר את... נצא לשתות? אני לא שואל. כלומר, אני שואל אם את שואלת. אבל בעצם, לפי חוק החילוף, זה אומר שאני שואל."

"אתה שואל עכשיו, או שאתה רוצה לחכות שאסיים להיות דוקטורנטית אצלך?" היא משיבה. מבטיהם ננעלים, ירוק על חום. מאור ממצמץ ראשון.

האיש במצפה חולף באטיות על פני שלוש השנים הבאות. הצפייה לבדה לוקחת ממנו שש שנים, הוא מתעכב על כל רגע ורגע יותר מן הנחוץ, מקפיא אותו לפרקים כדי ליהנות מתמונה אהובה במיוחד. שלושה ימים הוא מבלה בהתבוננות בדייט הראשון שלהם, בו מאור לא הצליח לדבר כלל עד שהרגיעה אותו בשאלות מתמטיות, כאילו היו לבדם בכיתה. לשונו עדיין קפאה בכל פעם בה הניחה עליו יד. והיא, שכבר שנים לא מצאה עניין בגבר המתרגש ממגעה, לא הצליחה להפסיק לשאוב עונג מן הדבר.

בסוף הדייט הבעתו של מאור מתאבנת. הוא אינו זע כלל. האיש במצפה צוחק כשהוא מבין שלא התמונה קפאה, כי אם האדם. בתום פרק זמן ארוך, בו הסימן היחיד לחיים בפניו של מאור זו האדמומיות הממשיכה לפשוט בהן, הוא מצליח להושיט ידו ללחוץ את ידה של ענבל בנימוס. היא אוחזת בידו וגוררת את גופו בכוח, מצמידה אותו אליה. שפתיה בצורת הלב נצמדו לשלו העבות, מושכות אותן בעדינות תקיפה.

הוא למד לנשק חזרה במהירות מפתיעה, ראה האיש במצפה והנהן לעצמו באישור. והוא ידע, כי הרי כבר ראה במו עיניו כבר מיליוני נשיקות ראשונות. זו ודאי הייתה בין אלף הטובות ביותר. בין המאה, אפילו. הוא ממשיך הלאה. מפגשים ראשונים, שיחות לב-אל-לב, הפעם הראשונה במיטה – הוא מגחך לגמלוניותו חסרת הביטחון של מאור. מחייך לעיניה הלהוטות של ענבל, שמעולם לא הביעה אכזבה מחוסר ניסיונו, אולי כי לה עצמה היה די והותר ניסיון עם אחרים. ההיכרות עם הוריה, המזעיפים פנים לגבר אשכנזי. ההיכרות עם הוריו, המשתדלים להימנע מלהעיר על חצאיותיה הקצרות ועל צבע עורה. כל המהמורות והשלבים שעובר זוג טרי. הימים שבילו במיטה, הזמנים שחלפו עליהם בבתי-קפה, בשיחה, בחיפוש אחר דירה, במחשבה על עתיד משותף. כל הפסגות והשפלים של אהבה.

האיש במצפה הזמנים נאנח והתרחק על כסאו מן העינית. כך היא אהבה, הוא מהרהר. כמו יער, או הר. כל עוד אתה עומד קרוב אליה, אינך יודע עד כמה גדולים ממדיה באמת, עד כמה רחב היקפה. רק ממרחק הזמן מתברר לך גודלה האמתי. וגם אז, רצוי שיהיה לך טלסקופ מתאים למטלה.

הוא מתהלך במצפה, מסדר כמה ניירות בפיזור נפש. אולי יאכל משהו. כבר הרבה שנים שלא אכל. צורך לא היה לו בכך. לרגע הוא מתלבט אם לישון. אבל לא, לא, יש עוד אהבות רבות לראות, הרבה רגעים שהחמיץ. פעם חישב ומצא שבכל מצמוץ שלו הוא עשוי להחמיץ שבריר מבט של אדם אוהב, הבעה זעירה של רגע שיכולה לחמוק מבעד לאצבעותיו. הוא ממצמץ כשש עשרה פעמים בדקה. כלומר, עשרים ושלושה אלף וארבעים מצמוצים ביום. הוא נשא אך בקושי את הבזבוז.

הוא מציץ לרגע אל עבר העינית. עדיין מכוונת הייתה אל האהבה של מאור וענבל. אור ישן של זמן שחלף. זה היה החלק המעניין שלהם, חשב. מכאן הדברים מתדרדרים. ובסופו של דבר... הוא מנער את ראשו מצד לצד. לא, עדיף שלא ימשיך לצפות. אולי בכל זאת יאכל משהו.

ואף על פי כן, הוא שב אל הכיסא. בדקדקנות ממנה אינו מצליח להיפטר הוא מחפש את הרגע המדויק בו זה התחיל, אולם חרף ניסיונו הוא אינו מוצא אותו. אולי לא היה רגע אחד מסוים. אבל הוא מסרב להאמין בכך. לכל דבר יש סיבה ותוצאה. מעשה המוביל לאירוע המתרחש.

אך הוא מוצא רק את התוצאות. העניין של ענבל במתמטיקה דועך לאחר ארבע שנות מחקר. היא מאוד מוכשרת, מבריקה כמאור אם לא יותר. אלא שמעולם לא זנחה את אהבתה למוסיקה, עדיין המשיכה להלחין מעת-לעת. חלק מיצירותיה זוכות לחשיפה ברשת, והדבר מרכז מחדש את תשומת הלב שלה בתחום. היא עוזבת את המחקר, חוזרת להתמקד בקריירה כמלחינה ועושה חיל. מאור עצמו שוקע עמוק יותר ויותר ברעיונותיו. הוא מבחין כי היא כבר לא מתעניינת בכך כבעבר, ובדרכו המופנמת מחליט לא להציק לה בהסבריו.

היא עושה מאמצים להתעניין, אבל הוא משיב בלקוניות, מבקש לא להכביד עליה. תשובותיו משעממות, והיא זונחת את הניסיון לדובב אותו מתוך מחשבה שאולי אין לו רצון לשוחח על העבודה בבית. אולי, היא חושבת, נמאס לו להסביר לה הכול. היא עצמה אינה יודעת מה לספר לו על עבודתה שלה. הוא מחייך באישור למנגינותיה, ולעולם אינו מעיר דבר-ביקורת. פעם ניסתה להסביר לו את הקשר בין מוסיקה ובין מתמטיקה, אך הוא לא הצליח למצוא בכך יותר משעשוע חולף.

הם מתרחקים. האיש במצפה הזמנים מבלה עשר שנים בבחינתה של שנה. הוא עוקב אחר כל אחד מהם ביום-יום דרך עשרות זוויות שונות. מאור אינו יודע מה לומר כשהם משוחחים. הוא משתדל להגביל את שאלותיו על היום העובר עליה, מבקש לא להטרידה בנושא שנדמה לו כי כבר אינו מעניין אותה. ענבל נוסעת ברחבי העולם, מוזמנת לתיאטראות ולקונצרטים. היא מציעה לו להצטרף, אבל הוא לא רוצה להפריע. בחשאי, הוא מאוכזב. אינו מבין כיצד הייתה יכולה לזנוח את המחקר לטובת תחביב כה שולי.

מתי היא חוזרת לפלרטט? תוהה האיש במצפה. תמיד הייתה אישה נחשקת, תמיד קיבלה מחמאות מגברים, גם מאלה שידעו כי היא בזוגיות. היא הייתה סופחת אותן אליה כפי שספוג סופג מים. אפילו חיוך התודה המנומס שלה היה יכול לשלוף מזר מילת חיבה. אבל הנה היא מוצאת לה שותפים לשיחה בארצות אחרות. תחילה מתוך עניין משותף, אחר כך מתוך בדידות.

מוזר שבאף שלב מאור אינו עוצר אותה, מהרהר האיש במצפה הזמנים. לא אומר מילה להפר את תחושת הלבד האופפת את שניהם, לא מנסה לפרוץ את המחסום שקם ביניהם מהדממה. שתיקות היומיום אוצרות בתוכן מבטים שאינו מעז לשלוח לעברה. בין הדברים התפלים עליהם הוא מעז לשוחח עמה נעות המילים שהיה רוצה לומר. המקום שלו בתוכה מצטמצם, נתפס על ידי אחרים, עמיתים למקצוע תחילה, ואז חברי נפש. אלה המסוגלים לספק את האינטימיות הכבושה בה.

היא נותרת נאמנה תקופה ארוכה. האיש במצפה הזמנים מציין זאת בעצב. היא מתאמצת כל כך לא להביט באחר. כשהיא עוזבת לבסוף, היא עושה את הדבר בהיסוס, מתוך אמונה שרגשותיו שלו כבר גוועו מזמן. מתוך תקווה סמויה שיאמר מילה, שיבלום אותה. אבל האיש השתקן הזה, הביישן, אינו מבין כלל שיש מילים לומר. הוא חושב שכבר מזמן הפסיד בקרב. עיניה לחות והוא סוכר פיו, השוטה.

הדמעות מתחילות לזלוג, רק אז הוא מצליח לעשות מעשה להושיט יד ולגעת בעדינות בלחיה. ענבל אינה רואה מבעדן את פניו. אולי אילו הייתה רואה, חושב האיש במצפה הזמנים, הייתה נשארת. כי לרגע קצר, קצר כשני מצמוצים וחצי, הוא מחשב במהירות, עוטה על פניו מאור את ההבעה האוהבת שהסתיר מאחורי מעטה השתיקה. אך עד שהיא מנגבת עיניה מהדמעות, פניו שוב לובשות מסכה. הוא מושך ידו לאחור, כמשה הרחק מן הגחלת.

האיש במצפה הזמנים מתנתק מן העינית, מסרב לראות את ההמשך. הרגע הקפוא אליו היא מכוונת לוכד את מראה ידו של מאור, הרטובה מדמעותיה של ענבל. על אחת מאצבעותיו יכול הצופה חד העין – וכזה אכן היה – לראות ריס בודד. ודאי נדבק במקרה, נשטף עם הדמעות אל המגע הרך.

האיש במצפה הזמנים כבר לא צופה מבעד לטלסקופ הארוך שלו, אבל זיכרונו אינו קופא בצייתנות כמו מכשיריו. והרגע ממשיך. הוא רואה אותה הולכת, מפצירה בו פעם אחרונה במבטה שיאמר לה להישאר. הוא נותר דומם וקפוא. אבל רק בזיכרון. כאן, בהווה הנצחי בו הוא חי, גם עיניו לחות. וצליל הדלת הנסגרת חרישית מאחורי גבה נשמע באוזניו אף מבעד לנצח.

בזיכרונו הוא מביט בידו הרטובה בתמיהה ומבחין בריס הדבוק אליה. הוא מביט שוב בדלת.

#

שוב לא הבין כיצד הכול נגמר. מאז צפה בכל האהבות שהיו ועוד יהיו, ועדיין לא הבין. מעניין מה הוא מחמיץ, תוהה האיש במצפה הזמנים, שלרגע נזכר כי שמו מאור, ומוחה את הדמעות שהצטברו בעיניו. ידיו מכוונות מחדש את המכשירים אל תחילת הקשר שלו עם ענבל. הנצח לרשותו. אולי מחר יבין. וכשיבין, תהיה לו צנצנת מלאה משאלות, ממתינה לכל רגע ורגע שאולי יצטרך לתקן.

#סיפור #נצח

277 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הספינה של מיכאל

בשל נסיבות שבהן העדיף שלא לדון, היה מיכאל האיש האחרון ביקום. האדם האחרון, טכנית, אבל האבחנה הייתה נראית לו קטנונית עתה. הספינה של מיכאל הייתה אדירת ממדים, גדולה כפלנטה קטנה. הוא קרא לה ספינה, אבל היא

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.