• תה

על היום בו הפך הלב למבצר ועל האופן בו הומצא החיוך


פעם ישבתי לשתות עם אל אחד, חלד שמו, והאזנתי לו בעת שסיפר לי על יקומים אחרים. אין זה סוד ידוע, אך חלד אשם בהרבה מהבעיות הטכניות הקיימות ביקומנו (כך לדוגמא, מספרים שהוא זה שאשם בהמצאתו חסרת האחריות של הזמן. אך כששאלתי אותו על כך, רק שינה נושא בלחיים סמוקות).

על כל פנים, אותה פעם שוחחנו בגילופין, וחלד גילה באוזני שביקומים נורמליים יותר, ככל שאתה מאכזב אנשים יותר, כך הציפיות שלהם ממך גדלות. שיטה זו הרבה יותר הגיונית, הסביר, אם ברצונך ללמד אנשים לקח. הרי מדוע שדווקא אלה אשר הגשימו את הציפיות שלך מהם, יקבלו ציפיות נוספות לשאת בהן? ידוע שציפיות הן מעמסה כבדה ביותר, ועל כן, ביקומים אלה, כולם משתדלים במיוחד אחד עבור האחר, ולו רק כדי שלא יצפו מהם לדבר.

מצאתי את טיעוניו של חלד משכנעים ביותר (אך הייתי מטושטש למדי בשלב זה), וביקשתי ממנו לספר לי עוד סיפורים רבים. לבסוף פלט כבדרך אגב: מה חבל שאצלכם כל הרגשות נמצאים עכשיו בפנים.

צחקתי להערה הזו ושאלתי מה כוונתו. אז גמגם חלד מעט והשתתק לחלוטין. הברמן, אל ותיק אחד שידע תמיד מתי להפסיק למזוג, גיחך לשתיקתו. הבטתי בו בסקרנות, והוא חייך ואמר:

"כשהיקום היה צעיר ובני האדם בדיוק נוצרו - יש מי שיאמר שמתוך איזה רפש טרום-בריאתי שלמד ללכת על רגליו ואז לחשוב על עניין ההליכה לעומק, יש מי שיטען שמתוך איזו כוונה אלוהית לא מדויקת - העולם היה מלא וגדוש רגשות פראיים וחופשיים.

בתקופה זו בא חלד לבקר מיקום אחר. בגלל שלא רצה להסב את תשומת לבם של אלים אחרים, שלא היו מרוצים ממנו במיוחד בשל מעללים מסוימים שבצע בעבר, החליט להתהלך מעט על כדור הארץ בגפו.

לרוע המזל, ברגע שנחת על האדמה זינקו על חלד הרגשות סקרנות וחשש. בקושי רב הצליח לגרש את הרגשות הזרים, אבל מאמציו רק משכו אליו סקרנויות נוספות, ואפילו קצת פחד שבמקרה תעה בסביבה. לכן מיהר לברוח מכל ההמולה, וברגע בו נעלם משדה הראייה של הרגש, הפך עצמו לעץ כדי להסתתר.

חלד לא היה רגיל לאווירה הסואנת ששררה על הארץ. הוא בדיוק חזר מטיול ביקומים שוממים באופן מופלא, ואי-הסדר צרם לעיניו האנינות. בעת שהמתין בצורת עץ, ראה אנשים ורגשות מסתובבים ותועים, מסתבכים, ואף טועים. היה זה בלאגן, תוהו-ובוהו של ממש, אם לא אפילו בגדר בוקה-ומבלוקה. כל העניין נראה לו בלתי-נסבל.

כדי להתחמק מן הרגשות והאנשים, הפך חלד לבלתי-נראה. אך בכל פינות העולם העגול, מצא אך ורק עוד בעיות. במקום אחד, הסתובבו להן עדר אהבות וחיפשו מושא-תשוקה להיצמד אליו. ובאזור אחר, גילה להקת אכזבות קורעת אומלל אחד לגזרים. וכשאלה מצאו דרכן אל האהבות, או-הו! היה העניין הופך לטבח רציני, לולא במקרה חלפה במקום תקווה אדירת-ממדים וזינקה על האכזבות, טורפת אותן אחת-אחר-השנייה.

חלד התרחק במהירות ממקומות אלה לפני שבחילה תאחז בו. כנראה איכשהו הצליחה להריחו, על אף שהיה בלתי-נראה, והוא חשש שזו תסגיר אותו לרגשות הסוררים.

על אף שכבר החל מאמין שהעולם כולו נתון לשליטתו של הרגש, גילה חלד שפה-ושם הצליחו אנשים לביית אותו. הוא מצא רועה אחד מוביל עדר של שמחות קטנות, מוגנות על ידי תשוקה מייללת. ובכפר אחד, הבחין, היה בכל משק בית לפחות אושר אחד שניזון מעונג זעיר שהיו זורקים לו מפעם לפעם. ואפילו, היו מי שגידלו להם עצב מחמד, לא גדול מדי, אבל מספיק גדול כדי להפחיד אהבות רעבות שהעזו להתקרב יתר-על-המידה.

חלד נענע בראשו. המצב נראה לו חמור. הוא התיישב מחוץ לכפר, מבריח קבוצה של חששות קטנטנים מבלי-משים. הנה, עוד הוא מתבונן, ראה שלהק אימתני של געגועים מתנפל על הכפר, גונב את האושר שחלק מן התושבים השתדלו כל כך לשמר. המחזה היה נורא בעיניו, והוא החליט שלא יוכל לעמוד בצד מבלי לעשות דבר.

יש לעשות משהו כדי לבלום את הרגשות, הרהר, אבל מה? הוא חשב לנסות לגדר את כולם במקום אחד, וכך לשמור אנשים מפניהם. אבל, היו רגשות שהיו זקוקים אחד לשני כדי לשרוד, והיו רגשות שהיה מסוכן להחזיק אחד ליד האחר. מה גם שיתכן ובני האדם יצטרכו להם איזה רגש או שניים מעת לעת, ואי אפשר לחלוטין להפרידם.

שעה ארוכה ישב וחשב, עד שעלה בדעתו רעיון מופלא. יוזמה זו עוד לא נראתה ביקום זה או אחר, והוא היה משוכנע שתעלה יפה. בהיקש אחד של אצבעותיו, אסף את כל הרגשות בעולם כולו, ופיזר אותם בין האנשים. המכלאה הטובה ביותר, החליט, היא הלב! יש בו די חדרים ומחיצות להפריד בין הרגשות השונים, ודי מקום להכיל את כולם.

בן-רגע, נמלאו לבבות האדם ברגש פראי, רגש מבוית, רגש רעב, רגש מקפץ ורגש עייף. ובתחילה היה נדמה שאכן המצב השתפר באופן ניכר, כי לכל אחד הייתה אמורה להיות שליטה מלאה ברגשותיו, והעולם באמת הפך מקום בטוח יותר למטיילים.

אך אז התברר שלא כך הוא. בעוד חלד מסתובב בעולם השקט באופן משונה, גילה לפתע שלא רק שהרגשות סירבו לציית לאנשים בתוכם שכנו, אלא שגם לא הייתה עוד דרך להראות לאחרים כיצד אתה מרגיש. פעם, כשהיה רוצה בן-אדם לחזר אחר בת-אדם, היה מגדל עבורה אהבה לתפארת, ומגיש לה אותה יום אחד, עטופה בשמחות ומונחת על מגש של תקווה. אך עתה, כיצד תוכל לדעת מה גודל האהבה שגידל עבורה? איך יגיש לה אותה, ועל מה?

זאת ועוד, הרגשות בעטו ונשכו את האנשים מבפנים, פוצעים ופוגעים בהם. הגעגוע כרסם, והכעס הצמית, האהבה צרבה והתקווה דקרה, וכולם היו מאוד מבולבלים לגבי איזה רגש עושה מה, כי איש לא היה בטוח כיצד הוא מרגיש (ואיך יידעו, כשאינם יודעים מה צורתו?)

חלד המבוהל החליט להפוך את מעשה ידיו, ומיד ניסה להוציא את כל הרגשות מן הלבבות בהם כלא אותם. אלא שבני אדם היו מוכשרים מאוד בבניית דברים, וכל לב הפך מבצר מוקף חומות, הנועד לבלום את הרגש מלהיכנס או לצאת.

בלית ברירה, קרא חלד לאלים מנוסים ממנו שיעזרו לטכס עצה. אלה הגיעו במהרה ובחנו את מעשה ידיו בתדהמה. נדמה שלא הייתה דרך לחלץ את הרגשות מתוך המבצרים הקשים שנוצרו בתוך בני האנוש. אל אחד, אשר חירף נפשו וניסה זאת, נלכד ונכלא משך שנים בלבו של אדם אטום במיוחד ונאלץ להקשיב לו מדבר על אמונה. רק לאחר מאמץ כביר ביותר, עלה בידי האלים האחרים לשחררו.

האלים מצאו עצמם אובדי עצות, בעוד בני האדם הפכו קשים ומתוסכלים יותר ויותר מאי-היכולת להביע עצמם. לבסוף נשף אל אחד ובאמת קשיש נשיפה עמוקה, ומתוך רחמים לבריות האומללות זימן רעיון חדש. אומנם, אמר, אי אפשר לחלץ את הרגשות מתוך האנשים, אבל אולי אם רק נהפוך את העיניים לחלונות, יוכל איזה רגש להציץ החוצה מפעם לפעם. ואומנם, אנחנו איננו יכולים לעזור, אבל בני האדם יכולים לפתוח את המבצרים שבתוכם אם רק ירצו. ניתן להם איזה כלי - נקרא לו חיוך - בעזרתו יוכלו להודיע לסובבים אותם שהם מוכנים לחילופי רגשות.

וכך העלה האל מספר רעיונות באמת מבריקים, אם כי לא תמיד היגייניים (חלד התנגד בתוקף לנשיקות לזמן מה, אבל כשדרשו ממנו במפגיע להביא רעיון חלופי, דמם כליל). והאנשים גילו שעל אף שהשיטות החדשות היו הרבה פחות יעילות מאשר האופן בו היו פשוט מעבירים רגשות ביניהם בעבר, הן אפשרו לסחור בהם מעט על גשרים של אמון.

וזה הסיפור על האופן בו חלד אשם בכך שרגשות כבר אינם מסתובבים חופשיים בעולם, ועל איך הומצאו הנשיקה, החיוך, החיבוק והמבט".

הברמן סיים לדבר וחזר למרק כוסות יין, מציץ בנו מזווית עינו.

נתתי בחלד מבט מרוכז ככל שאפשר לי מצבי. הוא הסתכל בי חזרה בזהירות בעודו ממולל מדבקת נייר שקלף מבקבוק הבירה שלו, קורע בה חתכים קטנים. חייכתי. הוא השיב חיוך קלוש.

"סליחה בתמורה לאשמה?"

"סיפור בתמורה למשקה".

#מעשיה

0 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.