• תה

שובו של ארנסט הופמן


בין מכריי היה אדריכל אחד המשתמש בחלומות כאבני-בניין, ארנסט הופמן שמו. מכיוון שחלומות פורחים בקלות באוויר ומומחים פחותים ממנו טענו שמדובר בחומר שביר מדי לבנייה יציבה, נאלץ ארנסט לחדול מעבודתו באופן כמעט מוחלט. יש החושבים כי נעלם מהעולם זמן קצר לאחר מכן, אך האמת היא שהחל בונה מגדליו בתוך אנשים במקום מחוץ להם. שם, כידוע, התקנות רופפות בהרבה.

לקוחותיו של ארנסט היו מעטים, במיוחד בתחילה. מרביתם צעירים שאינם חוששים לנסות דבר-מה חדש. שעותיו היו מוזרות ותמוהות בעיני רבים. הוא מגיע לעבוד לאור ירח, או במקרים נדירים, ברגע של היסח-דעת במהלך היום. צעדו שקול ואטי, כשל אדם מהורהר העסוק במחשבות כבדות-משקל. אולי הוא חושש שאם יזרז פסיעותיו, תיפול אחת מראשו ותנתץ על הקרקע.

כניסתו כמעט אינה מורגשת. השקט הכרחי לו בהחלט, והוא אינו נוהג להפרו במילים מיותרות. הוא מניח דלי לצד דלת הכניסה, פושט מעילו ומפשיל שרווליו מיד. בידו סרגל ארוך ובכיס חולצתו, התחובה במכנסיו, עט סימון. לעצמו מהמהם חרש, ומבטו סוקר את האתר שהוקצה לו לבנייה.

לעולם אין השטח ריק לחלוטין כשהוא מגיע. בידו הפנויה הוא נוקש על חומה ישנה שנבנתה מאכזבה ומעקם פניו. אלה עמידות מאוד, וכעורות למראה. ודאי הייתה חלק ממבצר גדול בהרבה בעבר. אך לאדריכל ברמתו אין זה מכשול. עוד ינצל אותה למטרותיו.

פה ושם הוא אוסף חתיכות תקווה שהתפזרה, מעט ייאוש שהתקשה, ומטאטא את האדמה כך שיוכל להעריכה כראוי. הוא מגלה שהיא לחה מעט מהלילה הקודם. וויסקי, הוא מסיק מהריח, ומחליט להמתין שתתייבש. אין להחליט החלטות משמעותיות שהכול ספוג בו כך. כשמסתיימות ההכנות תוקע ארנסט יתדות בקרקע, קושר להן חבל ארוך, ומתחיל לעבוד. אין מה לעשות בעניין האכזבה, הוא מהרהר, ומחליט לשלבה בעיצוב.

עבודתו מהירה, ידיו מיומנות. אין לו צוותי בנייה או קבלנים, רק חומר גלם משובח ושאיפה להעמידו לשימוש מיטבי. את התקוות הפזורות הוא שוזר לכבל חזק – היתדות שתקע, הוא יודע, לא יחזיקו מעמד באדמה הרכה בליל השתייה הבא. הן ישמשו אך לעת עתה – את הכבל הוא מלפף סביב לייאוש הקשיח, אותו הוא מחדד היטב ואז נועץ במרכז חומת האכזבה.

אז מתחילה מלאכתו האמתית. אין לו צורך במלט וברגים. הוא שולה חלום קטן מהדלי שהניח מוקדם יותר. וזה, בהיחשפו לשטח הפתוח מתחיל לתפוח מעצמו. ארנסט מעצבו כקדר האוחז בחתיכת חמר. אצבעותיו מלטפות, הופכות קצוות חדים גימורים מלוטשים, מרדדות רעיונות לא ברורים עד שהם הופכים דקים ושקופים. הוא מקים מגדל, כולו עשוי מקשה אחת, חלום אחד. אולי זהו חלום על משפחה, או על המצאה מבריקה. אולי זו קריירה, או מטרה נעלה. ארנסט מחייך כשידיו עובדות, מדמיין את האפשרויות.

לקראת סיום, המגדל מתחיל לפרוח באוויר, שולף את היתדות אליהן הוא מחובר החוצה מהאדמה הרכה. ארנסט מזדרז וקושר את הכבל ששזר מתקוות ישנות, זה הנעוץ בקצהו לחומת אכזבה. אז הוא מניח לחלום לעזוב את ידיו, משחרר אותו לדרכו. זה נותר במקומו, מרחף מעל פני הקרקע.

הוא בוחן את חוזק החבל במשיכה הגונה, מרוצה. שוטף ידיו בזהירות, אוסף את כלי מלאכתו, ויוצא החוצה מהאדם בתוכו עמל הלילה.

מחר בבוקר יתעורר האיש ויגלה את חלומו החדש. אם במקרה היה זה אחד מכם, זכרו להודות לארנסט הופמן. הוא יעריך זאת. אני יודע, הלא כבר שנים שאני מודה לו מקרב לב.

#מעשיה

0 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.