• תה

מסעו הארוך של חלד


יום אחד, שלא כשאר הימים, בא אליי האל חלד בבקשה לעזרה. בעיניו היה ניצוץ מבהיל שזיהיתי צורתו מיד, ועל פניו נסוך חיוך מרגיז בטיפשותו. ידעתי כבר שצרה-צרורה נכונה לי, אך לא דמיינתי עדיין את גודלה.

"תה," עט עליי קולו של חלד בסערה ברגע שהופיע בפניי מן האין. "אתה תקוותי האחרונה."

"אתה בטוח שמדובר בתקווה?" שאלתי בפקפוק.

מילותיי נפלו על אוזניים ערלות. חלד כלל לא האזין וכבר החל שופך לבו באין מפריע.

"האמת היא, תה, שאני מאוהב. התאהבתי באלה המופלאה מכולן. יופייה לא רק היה מכה בן-תמותה בעיוורון, אלא גם בחיוורון ובשיגרון. אלא שלמרבה המזל, מיד לאחר מכן היה צליל קולה מרפא את כל התחלואות הללו. שמה תבל, ואני אוהב אותה יותר מאת החיים עצמם. כה גדולה אהבתי, שכבר שלושה יקומים היא השמידה בפרץ של התרגשות. אבל זה עניין של מה בכך, כי באותה נשימה בראה לעצמה שלושים ושניים יקומים נוספים, והזרוע עוד נטויה. כשנדמה לי שאין לאהבה סיכוי להתממש, תכף היא מתחילה לקרוע עולמות לגזרים בכאבה. וכשלרגע אני חושב שאולי בכל זאת אזכה בתבל, כליל השלמות, הו, אז מרוב אהבה אני מצית שמשות חדשות ובורא גלקסיות בהן כל חלום סופו להתרחש. בכנות, מעולם לא הרגשתי כך."

הנהנתי בזהירות לשטף דיבורו של חלד. כי אהבתו של אל היא דבר נורא באמת ובתמים, וחששתי שלמשמע המילה הלא נכונה יהרוס אף את היקום שלנו בכאבו.

"ומה הבעיה?" שאלתי.

"תה," קרא חלד, עיניו דומעות. כל דמעה חרכה את האדמה במגעה, ומן התלמים שחרשו צמחו פרחים כחולים, יפים ועצובים למראה. "הבעיה היא שאף איש, או אל, אינו יכול לקרב אל תבל.

לפני שנים רבות, כנצח אחד בספירת הזמן שלך, נתנה את לבה לאל אחד, שמו גלמוד. אבל גלמוד נתמלא כזו פליאה למראה לבה המרהיב, עד שהרגיש, בצדק, כי לבו שלו לא יהיה גמול ראוי למתנתה. בבושתו, החליט לקחת את לבה של תבל לעצמו ולברוח, ומאז נעלמו עקבותיו. תבל, שנותרה ללא לב משלה, נאלצת עתה לגנוב את לבם של אחרים כדי לשרוד. אבל לבבות, כידוע, אינם מחזיקים זמן רב בשבי. סופם תמיד להישבר ולגווע. לכן מזה נצח ארוך שתבל מחליפה תכופות את הלב שבחזה, וכל לב כזה כמש ומת. חוששני שאם אעז להביע בפניה את רגשותיי, תגנוב גם את זה שלי. את כל שיחותיי עמה אני מנהל ממרחק שלוש גלקסיות, כשברצוני בכלל להיות קרוב אליה מרחק פחות מזה של שלושה אטומים."

"איזו תסבוכת," מלמלתי. "ואני מניח שלא תשקול לוותר על האהבה המסוכנת הזו? לא, אין צורך להשיב, לא חשבתי כך לרגע. אבל מה אתה מצפה שאוכל לעשות עבורך, חלד? אני אך אדם, ולא הטוב שביניהם. איך אוכל להועיל היכן שאל לא יצלח?"

"איני יודע," אמר חלד. וכשהתקווה בחזהו רעדה, רעד גם העולם וכמעט ניתץ. "אך האם אינך המומחה לאהבה? מי יידע טוב ממך את רגשותיי?"

"מומחה זו מילה גדולה," מלמלתי. אבל בשקט, כי ידעתי שחלד עשוי, באכזבתו, לרסק את העולם כולו. "ואני מעולם לא הבנתי את רגשותיהם של אחרים, רק את אלה שלי. ועדיין, כשמדובר באהבה... אין ברירה."

"יש לך רעיון, תה?"

"לי? אני חסר-תועלת בעניינים שכאלה. אך יש ממציא אחד, טריליון שמו, שאולי יוכל לעזור לנו. חידות מסוג זה תמיד עניינו אותו."

עיניו של חלד ניצתו בשנית והאדמה חדלה מרעדה. האל נקש באצבעותיו, ואנו עמדנו אל מול ביתו של טריליון ללא-שהיות. היה זה בית רב ממדים, לפחות שישה-עשר מהם היו לו, אם לא יותר. מאה מכונות שונות עיטרו את קירותיו מבחוץ, מתקנות כל בלאי ברגע הופעתו. וכדרכו של הממציא לפרטים, כל אחת מהן הציעה לאורחים עוגה ממין שונה. נכנסנו מבלי לדפוק.

"תה," אמר טריליון, מבלי להתייחס לכניסתנו הפתאומית. "המצאתי את ארוחת הבוקר."

"אני חושש שההמצאה כבר קיימת, טריליון," אמרתי בנימוס. חלד כרסם את העוגה שבידו.

"ודאי," נחר הממציא, "הרי גם את מכונת הזמן המצאתי. העקרונות לשתי ההמצאות דומים להפליא. את שתיהן פיתחתי במחשבה כי ליום יש התחלה וסוף. ואם ליום אחד יש נקודות ציון כאלה, הרהרתי, מדוע לא לזמן? ואם לזמן יש בוקר, ודאי אני הייתי הראשון להמציא את הארוחה החשובה ביותר ביום.

מובן שאלפי ממציאים אחרים חשבו להקדים אותי, כי חקיינים זולים תוכל למצוא בכל פינה. אם תיסע לראשית היקום, תה, תראה מאות ממציאים במכונות-זמן מאולתרות, פזורים בין המאיות הראשונות של הזמן ומטגנים אפיפיות. השוטים.

אך אני התחכמתי להם, ונסעתי לסוף הזמן לטרוף ביצים לחביתיות. שם היקום על סף גוויעה ולידה מחדש. הקדמתי את הכול, בנסעי לשעות הקטנות של הלילה האחרון, אלה הבאות לקראת היום הבא. שם, הכנתי את ארוחת הבוקר הראשונה, שתמתין מוכנה אל היקום החדש שעוד יבוא. כך ודאי עשה ממציא אחר, טרם זמננו, ביקום הקודם."

"מבריק," אמר חלד בהשתאות ומחא כף משסיים את העוגה. התרשמותו ניכרה בו. "אתה אכן מבריק כפי שסיפר עליך תה, טריליון הממציא. אולי אתה תוכל לעזור לי בקושי אליו נקלעתי?"

"מי זה, תה?" אמר טריליון. "הוא חד-אבחנה."

"זהו האל חלד והוא חולה חשוך-מרפא," אמרתי. מיהרתי להסביר את מצבו של חלד לטריליון. עשיתי זאת בקול נמוך ושקט, כפי שמדברים על אדם הנוטה למות, ומעת לעת נאנחתי ארוכות ונדתי בראשי בעצב. כי באהבה ראשונה, רצוי לנהוג בצער הראוי לה.

טריליון האזין בקשב-רב, רושם לעצמו הערות בפנקסו ושואל שאלות מעת-לעת. אז שקע במחשבה והדממה אפפה את כולנו למספר דקות. לבסוף פצה פיו ואמר:

"הפתרון ברור לעין," החל. "כי כל כסיל יכול לראות שאל זה מאוהב ואף מילה לא תסיט אותו מדרך החתחתים שבחר לעצמו. ואין זה משנה כמה מטופשת והרת-אסון היא. לכן לא נבזבז את זמננו בניסיון לרפאו. לא, ראשית דבר עלינו להשיב לתבל אהובתו את לבה שלה."

"אבל איך נמצא אותו?" שאל חלד. "גלמוד איננו, והלב אתו."

"חלד יקירי," אמר טריליון, "אל חשש. במסעותיי בזמן, נתקלתי גם בגלמוד הזה שלך. לא למצוא אותו זו הבעיה, כי אם להגיע אליו."

"כוונתך?"

"גלמוד הפקיע לעצמו כוכבון-לכת אי-אז לקראת תחילת הזמן. למשמר החל לגדל חיית-מחמד ושמה בדידות. אך על אף היותו אל, לא השכיל לעשות. בסוף הזמן, היכן שכבר לא נותר מהיקום דבר, ראיתי עדיין את כוכבו של גלמוד, תלוי לבדו בשממה. הבדידות הפכה ענקית, מקיפה אותו עשרות-מונים בגודלה. נדמה שאפילו האל אינו יכול לעזוב את העולם בו הוא דר עתה. ואם מישהו ינסה להתקרב אל החיה... ובכן..."

"מה יקרה?" שאלתי.

"אוה, אז יהיה גורלו מר, תה. הבדידות מאכלת כל דבר בו היא נוגעת. אך לפני שהיא תכרסם אתכם מבפנים, היא תידבק אליהם כטפיל. וכל אדם שיבוא עמכם במגע, יהפוך גם הוא לחלק מארוחתה הבאה. גלמוד ודאי שרד עד כה רק בשל היותו אל."

"כיצד ניתן לגבור עליה?" שאל חלד.

"לכך," הכריז טריליון, "נחוצה לנו מכונה."

מיד התיישב הממציא הדגול והחל בעבודה. את מאה המכונות שכיסו ביתו פירק לגורמים והרכיבן מחדש. מהן קמו מאה אבירים זוהרים, חמושים בעוגות ואור שמש. בהיקש אצבעותיו של חלד, נשלחו כולן להיאבק בבדידות המגנה על עולמו של גלמוד. צפינו בקרב ממרחק-מה, בספינתו של טריליון.

הבדידות הייתה כבירה בגודלה. ראשה מפלצתי, גופה ארוך, שחור ונחשי. היא הייתה כצל, כענן חשוך ומרובה עיניים בוהקות. היא הייתה מכוסה קשקשים, ואולי נוצות. היו לה כנפיים או עשרות רגליים. באמת שאיני מצליח להיזכר. אך היא הייתה נוראית למראה.

מחצית ממאה המכונות של טריליון נבלעו ברגע שפערה פיה, על אור-שמשותיהם ועוגותיהם. אך זו הייתה רק פעולת-הסחה שתוכננה בקפידה ואפשרה למחצית השנייה להסתער. למרבה הצער, ברגע שהכו בבדידות, התנפצו המכונות כמעט כולן לרסיסים. רק שש מהן שרדו, ואלה עברו לגור בתל-אביב.

טריליון קילל ונשף, והדבר היחיד שיצא מכל העניין הוא פתק קטן שהגיע בדואר מהיר ועליו רשום: תודה על העוגה.

"בכוח לא נצליח להביס אותה," אמר טריליון וקיפל את הפתק בקפידה. "הבה ננסה במוח."

מיד התיישב שוב הממציא ובנה שלוש מכונות. אחת רבועה וכסופה החדה חידות, השנייה זהובה ועגולה המספקת תשובות, והשלישית ארוכת רגליים. הרגליים, הבטיח טריליון, הן לרושם בלבד.

ראשית ניגשה המכונה הראשונה אל הבדידות. זו הביטה במכונה בסקרנות, לשונותיה הרבים ממתינים לדבריה. המכונה מתחה מעט את צורתה הריבועית באומץ ואז חדה לה:

"בדידות, בדידות, מה הדבר היחיד ביקום ההופך כבד יותר כשהוא מתרוקן?"

חשבה הבדידות רגע ועיניה הבזיקו.

"הלב," לחש קולה של הבדידות. עורי הפך חידודין-חידודין למשמעו, ואז נצמד אליי ביתר-שאת, כמפחד שאעזוב.

"יפה!" קראה המכונה. "ומה הדבר שבונה חומות גבוהות ככל הניתן, רק בתקווה שמישהו יבקיע אותן?"

"הלב," חזרה הבדידות בלחישתה, ואני התעטפתי במעיל עבה מפני הכפור הנורא.

"נכון מאוד," אמרה המכונה. "שאלה אחרונה, בדידותי. מה הדבר שמרגע שתחלוק אותו, יאבד לך?"

הבדידות היססה לרגע ואז הציעה: "הלב?"

"לא ולא!" אמרה המכונה. טריליון חייך בעליונות להתפתחות זו והסביר לחלד ולי, שעמדו משתאים, כי שתי השאלות הראשונות נועדו לקבע את מחשבתה של הבדידות, ועתה היא מצויה בצרה של ממש.

"אהבה?" ניסתה שוב הבדידות. אבל המכונה רק לעגה לניסיונה. שעה ארוכה ניסתה הבדידות תשובות שונות ומשונות, והמכונה הפכה עזת-מצח יותר ויותר בעלבונותיה. לבסוף פגה סבלנותה והיא דרשה לדעת מה התשובה.

"איני יודעת," אמרה המכונה הכסופה. "לשם כך עלייך לשאול את אחותי."

הבדידות שאגה בתסכול ובלעה את המכונה הכסופה החוצפנית. אז הביטה סביבה, כי סקרנותה לא עמדה בחוסר-הידיעה. מרחוק הבחינה במכונה הזהובה, רכובה על המכונה ארוכת הרגליים. בלא-היסוס, החלה במרדף אחר השתיים. בכל היקום הריק הובילו אותה, והמכונה הזהובה מתגרה ממרחק:

"אילו רק היית יודעת מה התשובה. הו, איזו תשובה מעניינת. שאספר לך מה היא, שאספר? לא! תיאלצי לגלות לבדך, בדידות מטופשת."

טריליון חייך חיוך רחב להצלחת תכניתו.

"כעת," קרא. "עלינו לפעול. מהר, אל כוכבו של גלמוד."

חלד ואני צהלנו והזדרזנו לעשות כדבריו. אבל הקדמנו לשמוח. על אף שהבדידות יצאה בעקבות מכונותיו של טריליון, כשהגענו לכוכבו של גלמוד המתינה לנו בדידות נוספת, גדולה בדיוק כמו קודמתה.

"איני מבין," אמר טריליון ופכר ידיים. "בדידות יש רק אחת, זו כל מהותה."

"וגם אם תסיח דעתה," אמרה הבדידות ולשונה סגרה עלינו את נתיב הבריחה, "תמיד תשוב למקומה. אני הבדידות, ולעולם איני עוזבת מקום בו השתכנתי, גם כשנדמה שכן."

"בדידות," הפצרתי בה, "הניחי לנו לעבור."

"ראשית, אני רוצה לדעת מה התשובה לחידה ששאלתני," אמרה הבדידות. "אחרי זה אחשוב על כך."

"מה הדבר שאם תחלוק אותו, יאבד לך?" שאלתי את טריליון.

"טריוויאלי," אמר טריליון. "הבדידות כמובן. מרגע שנתת את חלקה לאחר, איש מכם כבר אינו בודד. אך הייתי מקבל גם את התשובות סוד, ארטיק או הצלחה אקדמאית."

"זו תשובה איומה," התמרמרה הבדידות. "איני מרוצה. לא אניח לכם לעבור."

"בבקשה, בדידות."

"ולמה לי?" שאלה הבדידות. "האם זה עניין של חיים ומוות?"

"גרוע מכך," אמרתי. "זה עניין של חיים בלבד. עניין של אהבה."

"מה היא אהבה?" הסתקרנה הבדידות.

"אהבה," התפרץ חלד לשיחה, "היא הרגש הנפלא ביותר ביקום, זה או אחר."

"לפרקים," תיקנתי במלמול.

"אהבה מרוממת אותך לפסגות אליהן לא ידעת שאפשר להגיע," המשיך חלד.

"ולשפלים מסוג דומה," הוספתי במלמול.

"אהבה היא הכוח החזק ביותר שניתן להעלות על הדעת."

"אבל כוחה לפעמים אין בו די," מלמלתי.

"אהבה היא הנותנת סיבה לחיים."

"וסיבה למות."

"אהבה היא הרגש הכי חסר-אנוכיות שקיים," אמר חלד.

"והאנוכי ביותר."

"ספר לי עוד," ביקשה הבדידות.

"אספר לך על אהבה שלי," אמר חלד. ואכן סיפר. הוא דיבר על תבל, על רגשותיו אליה, על האופן בו הוא מתגעגע לחיוך שעל שפתיה – לא, לסיכוי שהיא תחייך – לצורה בה הייתה אומרת את שמו – כי את שמו של כל אחד אפשר לומר באלפי דרכים שונות, ואת זו שלה הוא זכר בדקדקנות – ולריחה כשהייתה מתהלכת בין יקומים.

חלד דיבר ודיבר, והבדידות האזינה. וראו איזה פלא! עוד הוא מדבר, והיא הולכת ומצטמקת. ככל שהתארכה השיחה, הפכה קטנה יותר, עד שגודלה היה כגדול אגרוף קפוץ. לאחר שעות מרובות, התגנב טריליון מאחוריה וסגר אותה בבת-אחת בקופסא.

"זה הטוב ביותר לו נוכל לשאוף," אמר. "כי למגר אותה, אי-אפשר. רק להכיל, עד שתצמח כאן בשנית."

"מעט ריחמתי עליה," אמר חלד. "היא רק רצתה בשיחה."

"הבדידות תמיד רעבה לשיחה," אמר טריליון. "אבל אם השיחה אינה לטעמה, היא רק תגדל. זו הסכנה הגדולה בכל האנשים הבודדים."

"וכעת?" שאלתי.

"וכעת אל לבה של תבל," אמר חלד. בכוח רצונו נחתנו על כוכב הלכת הקטן, שם מצאנו את מבצרו של האל גלמוד.

וכיצד חילצנו אז את לבה של האלה תבל מבין ידיו? הו, זאת אספר לכם בפרק הבא.

#

בקושי רב ולאחר אי-אילו הרפתקאות התגברנו על הבדידות השומרת על גלמוד ונחתנו בכוכב הלכת שלו, שם המתין לנו ארמון עטור הוד ופאר, צריחיו נישאים ושעריו האיתנים חסומים. אך חלד, שהיה להוט אל לבה של אהובתו, רק נופף בידו ושערי הארמון נפוצו כאילו היו עשויים אבק. מבלי להסס, הוביל אותנו האל המאוהב אל מבצר האויב.

מבפנים, לא היה הארמון כה מרשים, אף כי נותר כביר בגודלו. קירותיו היו מוזנחים, מכוסים רסיסים קטנים מחומר לא מזוהה. הרצפה הייתה מלאה שברי-חפצים ישנים שהרעישו בכל צעד. היה נדמה כי איש לא גר בו כבר שנים רבות. אפילו קורי-עכביש לא מצאנו, כי גם העכבישים חששו בוודאי מן הבדידות. היצורים היחידים שהתרוצצו על הרצפה האבקה היו אנחות קטנות של עצב, שלבשו לעצמן צורה לאחר תקופה כה ארוכה לבדן.

"היכן גלמוד?" תהה חלד בקול, בניסיון להפר את הדממה.

"איני יודע," אמר טריליון, "אבל חושבני כי לא תמצא-חן בעינינו כלל התשובה."

המשכנו במסדרון, רגלינו דורכות ומפצפצות שברי-מרצפות ישנים. לבסוף הגענו לאולם רחב-ידיים, ובלבו כס גבוה. על הכס ישבה דמות מצומקת ועלובה, ומיד זיהינו את צורתו של האל גלמוד. עיניו ניבטו לחלל החדר, בידו האחת החזיק משקה, ובשנייה טלפון סלולרי עם הודעה אחת שלא נשלחה.

"הוא נמק מן הבדידות!" אמר חלד כשקרבנו. "איזה סוף נורא."

"נדמה שלא התירה לו אפילו לקרוא לעזרה," אמרתי בבחינה מדוקדקת. "ראה, הלב שלו מרוקן לחלוטין, כאילו נאכל מבפנים. אין עליו סימני אלימות, אבל כל גופו מכוסה סימני-געגוע."

"איפה לדעתך שמר את לבה של תבל?" שאל חלד, מחפש סביב לגווייתו העצובה של גלמוד. אך בטרם יכולתי להשיב, פלט טריליון נשיפה חדה.

"הכס," אמר הממציא, "הביטו בכס מקרוב."

עשינו כדבריו. כשני הרהורים נמשך הזמן שנדרש לנו להבין במה אנו מביטים. כסו של גלמוד היה עשוי בליטות משונות וצבען שני דהוי. חלד הקדים אותי באומרו:

"הוא עשוי כולו לבבות!"

"שבורים כולם," ציין טריליון. "אף לא אחד שלם. והביטו, הביטו, המסדרונות מכוסים גם הם ברסיסי לבבות שהתרסקו, והרצפה שברים קטנים. שודד אמתי היה גלמוד זה. אך באוצרות שצבר לא השכיל לעשות שימוש."

"שמעתי שהיה מניף את חיוכו כנשק," סיפר חלד. "ואיש לא יכול לו בקרב מילים חדות. פעם כבש בשיחה שלושה עולמות גדולים ואף חייך את דרכו אל לבה של גלקסיה. אלף שנה המשיכה לרדוף אחריו בשל זיכרון חיוכו לבדו, מטילה את היקום כולו לאי-סדר מוחלט. מאה טריליון יצורים תבוניים נהרגו בתהליך. לבסוף גם הגלקסיה עצמה גוועה, והיא משוועת לשמוע את צחוקו פעם אחת אחרונה. איזה בזבוז של כישרונותיו."

"זה גורלם של אלה שכל עניינם הוא הגניבה. כי לא האוצר עניין את גלמוד, אלא הריגוש," אמר טריליון.

"אבל," אמר חלד בייאוש, "איך נמצא את לבה של תבל בין כל אלה?"

"זו אכן צרה חמורה," מלמל טריליון. "כי גם אם נצליח למצוא את כל חלקיו בין רבבות הרסיסים, מי שאינו יודע מה צורתו של לב שלם, איך יוכל להרכיבו מן השברים?"

מיד הפשלתי שרווליי חולצתי לאחור, שינסתי מותניי ופקקתי פרקי אצבעותיי להראות שאני מוכן למשימה.

"אל דאגה," אמרתי בחיוך עדין ופצחתי בסיפור, "שכן אני בנעוריי למדתי את השפה הסודית של הלב. ואף כי מעולם לא הייתי טוב בשום-דבר במיוחד, לזו היה לי אי-איזה כשרון-מה משום שבסביבתי נהגו לדבר בה תכופות, בתקווה שלא אבין. ג'נטלמן קשיש אחד המומחה לעניינים שכאלה זיהה בי את הפוטנציאל הלשוני, והחליט להיות לי למורה.

'ראשית', אמר לי, 'צא לרחובות העמוסים ואז חזור וספר לי מה שמעת.'

עשיתי כדברי מורי, וכששבתי סיפרתי לו ששמעתי את שיחותיהם של אנשים, את המילים נרקמות יחד לכדי שיחה, את השיחות הנשזרות אלה-באלה למערכות יחסים, ואת מערכות היחסים ההופכות לאהבה.

אבל הג'נטלמן הקשיש נראה לא מרוצה מתשובתי, הוא כרכם פניו ונאנח ארוכות. 'לך,' אמר לי, 'צא ולך אל הפארקים, שם יושבים האוהבים, ואז חזור וספר לי מה שמעת.'

עשיתי כדברי מורי, וכששבתי סיפרתי לו ששמעתי את הפטפוטים הבטלים החולפים בין אנשים כשהמילים לא משנות, רק הנוכחות של האחר. שמעתי את הלחישות הראשונות של אהבה, ואת צליל פעימות הלב המתרגשות למבט רך.

אבל הג'נטלמן שוב לא התרשם. הוא הביט בי וצקצק בלשונו. 'לך,' אמר לי, 'לך הרחק מכאן אל ארצות המזרח, אל המנזרים. לך וטייל בין המדברות שבאפריקה, בקר בקטבי הארץ, צלול בימים ובאוקיאנוסים, ואז חזור וספר לי מה שמעת.'

עשיתי כדברי מורי. מסעותיי ארכו שנים רבות. ביקרתי במנזרים, במדברות, בקטבים ובאוקיאנוסים, ובכל המקומות הללו, חרף כל מאמציי, לא יכולתי לשמוע ולו מילה אחת. האזנתי בקשב-רב, אך השתיקה שרתה בכל חבלי הארץ אליהם שלח אותי. לבסוף אזרתי אומץ ושבתי אל מורי בבושת פנים.

'מה שמעת, תה?' שאל אותי הג'נטלמן.

בראש מורכן נאלצתי להודות שלא שמעתי דבר פרט לדממה שקטה. ציפיתי לראות את האכזבה בפניו, אך מורי חייך והנהן.

'וזה השיעור הראשון שלך, תה. כי שפת הלב, מורכבת כול-כולה משתיקות. אם תלמד להאזין לדממה שבין המילים, תוכל להבין את הדברים שהיו צריכים להיאמר. ואם תתאמץ מאוד, אולי תוכל יום אחד לא רק להאזין לה, כי גם לדבר בה.'

את שיעור זה הפנמתי היטב ושקדתי על ההקשבה עד שיכולתי לשמוע את השתיקות טוב מכפי שאני שומע את המילים. מאז, בכל פעם בה עולה בי רגש אהבה, מיד אני שותק אותו בכל מאודי. מה צר ומה חבל, שאת השפה הסודית של הלב, יודעים כה מעטים, ואיש אינו שומע כשאני משורר מילותיה."

פניו של חלד אורו. הוא אחז בכתפיי בידיו וביקש, "שאל את הלבבות, תה, אנא ממך, ומצא את חלקי הלב של תבל, כי בלעדיו אני אבוד."

החוויתי בידי לטריליון ולחלד כי ידומו. עצמתי עיניי והקשבתי. מיד שמעתי את השתיקה הרועמת בארמון, מתנפלת עליי מכל עבר, צובאת עליי ברעשה. כה רבים הלבבות השבורים, וכולם ביקשו אוזן קשבת להביע בפניה את כאבם. אפילו לבו החלול של גלמוד שתק לעברי. בתגובה שתקתי גם אני, ואט-אט, האזנתי לכל סיפוריהם.

על העלמה עפרונית, בת המלך שקד, שהתאהבה באל לפני מאות שבשנים, ולילה אחד ברח אליו לבה כשדמיינה את חיוכו בחיות רבה מדי. על הנסיך אדישון, שנתיניו האמינו כי לעולם לא יתחתן, אך כשנתן מבט אחד באל גלמוד פרח לבו מחזהו וזינק אל בין ידיו. על שלושת האחיות, כמיהה, תרצה וערגה, שבשיחה אחת פרק אותן האל מכל נשקיהן ולקח את לבבותיהן כשלל לעצמו. ועוד ועוד, סיפרו לי הלבבות כיצד נשבו בקסמיו של האל. ואני לא הפרעתי את שטף שתיקתם.

לבסוף הנחתי ללבו של גלמוד לספר את סיפורו. כיצד עוד בנעוריו למד את כוח חיוכו והפך מכור למרדף אחר לבבות חדשים לארמונו, אותו הפקיד בידי בדידות-מחמד שרכש לעצמו בצעירותו.

אך עם השנים נדמה כי הריגוש שחש פחת מלב ללב, והוא נאלץ להגביר את קצב כיבושיו, תחילה ללב אחד בחודש, אז ללב ביום, ואז לאחד בשעה. בסופו של דבר, כבר לא היה מסוגל להרגיש דבר, לא משנה בכמה לבבות זכה. והלבבות הרבים, היפים, שעטרו את קירות ארמונו, החלו נתצים אחד אחר השני, כי מרגע שהשיג לעצמו לב, הזניח אותו גלמוד והניח לשנים להלום בו עד חורבן. והבדידות שמנה ותפחה, ניזונה מן הרגשות שפרחו מהלבבות השבורים, גדלה בכל יום מעט, מקיפה את הארמון ואז את העולם כולו.

כה גדולה הייתה הבדידות בסופו של דבר, שלא הניחה לגלמוד לעזוב את הארמון בלעדיה. אבל מכיוון שתמיד הייתה עמו, היו נסים האנשים מפניו. והוא, שרק נכסף להרגיש, הלך וגווע.

בין השברים והעצב הרב, ביקש לו גלמוד לקרוא לעזרה. אבל כשכתב את הודעתו האחרונה, לא ידע למי יעז לשלוח אותה. היה בו חשש כי האדם או האל שיקבלה, יבקש את לבו שלו בתמורה. משום, הרהר, שלבו של גנב-לבבות ודאי שווה בערכו לסכום כל לב-ולב שגנב. עם הרהור זה גווע לאטו, אצבעו על כפתור השליחה, והיצור היחיד המארח לו לחברה היא הבדידות.

בתמורה להקשבתי, הסכימו הלבבות לספר לי היכן מצויים חלקי לבה של תבל. כי זו תקוותם השקטה מאז ומתמיד, למצוא אדם שרק יסכים להאזין מבלי לשבור את השיחה במילים.

לבו של גלמוד סיפר לי מה היה צורת לבה של תבל לפני שהתרסק, ובהנחייתי אסף חלד את השברים וטריליון הלחים אותם מחדש. לפני שחיבר את החתיכות, הקפיד הממציא למלא את הלב ברגשות, כי טעות נפוצה זו להרכיב לב מחדש אבל להותירו ריק מבפנים. כך אחר עבודה נחושה מצד שלושתנו, אחז חלד בידו את לבה השלם של אהובתו.

אך ראו איזו צרה! רק אחז בו לרגע האל, וכבר זינק הלב הרחק מפניו, מקפץ לקצהו האחר של האולם.

"חזור לכאן!" קרא אחריו חלד. "בבקשה, אני רק רוצה לעזור."

אבל הלב סירב, מזנק אנה ואנה, אינו עוצר לרגע. משום שמרגע שלב שרוסק הופך שלם, לומד הוא לחשוש מכל מגע, אפילו העדין ביותר. ומילותיו של חלד, תחת שירגיעוהו, הרחיקו את הלב עוד. על איש לא סמך, ולא עניינוהו מנוחה או עזרה. רק לתור ביקום, ביקש, מבלי להיות שייך לאף אחד. ובמיוחד לא לחלד או לתבל.

שלושתנו זינקנו בעקבותיו, מקווים ללכוד את הלב הסורר. אבל הוא חמק מבין ידינו, קפץ מבעד לחלון פתוח וניתר אל השמיים. אנו נותרנו מביטים אחריו בעיניים רחבות ובפיות פעורים.

וכיצד לכדנו את הלב העיקש? זאת, אספר לכם בפרק הבא.

#

ראשית הלך וחג לו הלב בין מספר שמשות שונות בגלקסיה ספירלית אחת, קטנה אבל נאה מאוד בצורתה. אלה הבחינו בעצם הקטן והמואר הזה מסתובב ללא חוקיות פיסיקלית והחלו תוהות על קנקנו.

אולי זו שמש קטנה שאיבדה את דרכה? הציעו חלקן. אולי חלקיק סופרנובה שהתגנב לכאן מאיזו גלקסיה אחרת, פחות מסודרת? אולי אפילו מחשבה של שלוש בלילה, שהחליטה לצאת לטיול? אבל הלב צחק למשמע ההצעות, צחוק מתגלגל וארוך שנשמע מבעד לריק. היה זה צחוק מקסים ונעים, שגרם לכוכבי-לכת להציץ בכיוונו הכללי ולחור שחור מופתע לפלוט קריאת השתאות.

סקרנותן של השמשות בערה בהן. ואף כי זה עשוי להישמע לכם עניין שולי, לא כך הוא. מעצם הבערה החזקה נשרפו שני מינים תבוניים ואחד שלישי שהיה לא נבון במיוחד אבל יפה מאוד למראה. אך השמשות לא הבחינו בדבר כלל. הן רכזו את תשומת לבן בלב העולץ, ומשום כך קפאו למוות עוד שישה כוכבים מאוכלסים, כי חום השמשות הופנה עתה בכיוון אחד בלבד.

הלב התעלם מכל האסונות הללו, מבזיק חיוכו לכל עבר ומפזז בשמחה. היה ניכר שהוא נהנה מאוד מהעניין לו הוא זוכה, כי הפך רעב במשך השנים שחלפו עליו בבדידות. רגע אחד פלרטט עם שמש קרובה, רגע התרחק לפלרטט עם אחרת. בין לבין, סיפר באופן חלקי על שנותיו הרבות שבילה לבדו, שבור. השמשות התמוגגו למסתוריותו הרבה, נאנחות לרומנטיקה שבדבריו.

הו, מלמל הלב, לכאורה לעצמו, כמה חלמתי אז על שמש שתראה אותי ותרצה לעשותי שלם. כמה נוראה הייתה בדידותי, כמה קשים געגועיי לפינה חמה לנוח בה. והשמשות ששמעו מילותיו החלו סובבות סביבו, מביטות זו-בזו בעוינות ומתחרות מי מבינן תזכה בלב הבודד. הן המתינו בכיליון עיניים לכל דבריו, מקוות לשבריר מתשומת-לבו.

אולם בעוד הן סובבות את הלב, כוכבי-הלכת שלהן נתקלו אלה באלה, התרסקו, נשברו, התנפצו והתרוצצו. והגלקסיה המסודרת, הנאה, בה פעם חיו, הייתה שרויה בתוהו-ובוהו מוחלט.

בכל זאת חזינו אנו כשהגענו למקום. בחיפושינו אחר הלב הסורר הבחנו מיד במהומה ומיהרנו לבוא. השמשות ביקשו למנוע מאתנו לעבור, כי היו קנאיות ללב אותו סבבו עתה, אך חלד יצא באומץ כנגדן.

"אין כאן מקום לעוד תחרות," אמרו השמשות. "צפוף פה די והותר, ואין מקום לעוד מחזר."

"אבל שמשות יקרות," ביקש חלד, "מדובר במקרה חירום של אהבה."

"אכן," השיבו השמשות. "כי כולנו אוהבות את הלב, ולא ניתן אותו לאיש."

"זו אינה אהבה," אמר חלד בכעס. "מה אתן כבר יודעות עליו, מחוץ לחיוכו הנאה ולסיפור חייו הבודד? מי מכן מבינה את צפונותיו? מי מכן מכירה אותו מחוץ למעט שסיפר?"

אבל השמשות לא שעו לדבריו של האל הצעיר. הן הפנו אליו את גבן והצטופפו כך שלא נוכל לחלוף על פניהן. חלד הזועם כבר עמד למחות את קיומן בידו, אבל טריליון המעשי עצר אותו.

"אל תמהר כל כך להרוס אחרים, חלד," אמר הממציא. "כי זו נטייה טבעית של מאוהבים, להשמיד את כל מה שעומד בדרכם. אבל קל יותר להרוס מלבנות מחדש, ועוד תמצא שאתה מתחרט על הדברים שאינך יכול להשיב מרגע שאבדו לך."

"אבל הן כה טיפשות," אמר חלד, אף כי נרגע מעט. "אינן מבינות שאני זקוק ללבה של תבל? שאהבתי חשובה לאין-ערוך מזו הקטנונית שלהן? תה, אמור לו."

"אני מנוע מלהגיב," השבתי בזהירות. "ובלאו הכי איני מאמין באהבה מחוץ לזו שלי."

"די, די," הרגיע שוב טריליון. "יש לי רעיון שיפתור את הבעיה תכף ומיד. אתם רק הביטו."

וכך עשינו. טריליון התיישב והחל מתכנן. מה נחוץ לנו? מלמל. כן, כן, ניקח מעט מסתורין, נערבב באיזו כמות של רגישות – לא יותר מדי, שלא יהיה רך מדי – אבל נקיף אותו חומה ארוכה. עם בקע קטן, כזה מתוכו ניתן להציץ אך לא להיכנס. נזליף בו איזו כמות נדיבה של עצב, אבל נתבל בחיוך מפתיע, מהסוג שגורם לאדם למעוד ברחוב. האלגוריתם חשוב, כן. שיהיה מלנכולי רוב הזמן, אבל לפרקים תגיח ממנו עליצות שתגרום לסובבים אותו להתרגש. שתקן, אבל מלא רגש בדיבורו. והנה לנו!

קליק-קלאק, סיבוב מהיר של אצבעותיו ובידו של טריליון, ישב לב מכאני-קלישאתי לתפארת. שהרי לממציא היה תואר שלישי בקליאשתנות מודרנית, תחום אותו המציא בעצמו לפני תקופה. במגע אחרון פיזר על הלב המכאני כמה פרורים של תקווה, ושלח אותו החוצה לכיוון השמשות.

תחילה לא הבחינו בו כלל. אך אז פלט אנחה ארוכה ומלאת עצב, ושתיים מהשמשות הסבו לעברו את פניהן. הלב לא אמר דבר, רק נתן מבט, חייך מעט, ולגם משקה שטריליון סיפק לו בטרם-עת. השמועה על הלב המסתורי החדש חלפה מהר מפה-לאוזן, מאטום מימן לוהט אחד לאחר. ובזמן קצר חלק מהשמשות החלו מקיפות את הלב המכאני, נאנחות למבטיו העצובים ולחיוכיו הנדירים.

"עוד לא סיימנו," אמר טריליון ושפשף ידיו. "עכשיו ניגש באמת למלאכה."

בזריזות אופיינית בנה הממציא עוד מספר לבבות. כל אחד מעט קלישאתי יותר מן האחר. וככל שגילו פחות מעצמם, כך משכו יותר את השמשות. והלב של תבל, שהיה בעבר מרכז העניינים, הפך לסתם לב אחד מני רבים. חדשנותו פגה, ואט-אט פנו ממנו כולן, מותירות אותו לבדו.

כשהבין זאת, דעך בוהק חיוכו ונצנץ פעם אחרונה. והיה נדמה שהוא הופך קשה יותר. אך אז ניגש אליו חלד, עיניו רכות, מגעו מלטף. והלב, שכבר חשב ששוב ננטש, הניח לו לגעת בו בעדנה. קליפתו הקשיחה התרככה, והוא נצמד לחלד, מניח לו לאמצו אל חקו.

"זה מה שהיה דרוש כאן," אמר טריליון בסיפוק. "כאלה הם שבורי-הלבב כשהם מחלימים, מחפשים לזכות בהכרה בערכם ומסרבים להתחייב. כל שהיה נחוץ הוא להראות ללב הזה כמה שטחי הוא העניין שהפגינו בו, ומה אמתי ענייננו שלנו."

"וכעת לאן?" שאלתי.

"עכשיו," אמר חלד, הלב צמוד לחזהו, "נשוב לתבל, אהובתי!"

חיש-קל לקח אותנו אל ביתה של תבל. הוא שכן על כוכב קטן ומטופח, מוקף פרחים דקים ובהירים ודרך עפר דחוס מובילה אליו. העפר נדחס מכוח רגליים מחזרות, אי-אז לפני שנים, אבל עתה היה מכוסה שכבה דקה של חול, להראות שאיש לא דרך כאן לאחרונה. תבל עצמה ישבה על ספסל עץ שמוקם כך שישקיף על העוברים-ושבים, כשעוד היו כאלה.

מתיאוריו של חלד ציפיתי כי האלה תהא מרהיבה ביופייה, מרשימה דיה להעתיק את הנשימה. לא כך היה, אף כי הייתה נאה בהחלט. לא ראיתי בה את ההוד והדר עליהם דיבר. רק עיניה, שהיו מוקפות צחוק, הפכו את ההתבוננות בה למטלה רבת-חשיבות. ניתן היה ללמוד אותן לאורך שעות, ועדיין לא לשבוע. אף שניכר היה כי זמן רב לא צחקה באמת, וכי מדובר בשריד מן העבר. פרט זה הקנה לה קסם נוסף, טמיר, משום שמיד ביקשת לראות אם תצליח לגרום לה לצחוק בשנית.

כשהגענו, לבשה את תשומת-לבו המלאה של חלד. אנו כאילו נשכחנו כשנח עליה מבטו. היא הסתכלה בו חזרה, חיוך קלוש וצר על שפתיה.

"חלד, חלד, חזרת למרות אזהרתי," אמרה. קולה היה צלצול שקט. נקישת מתכת על קריסטל. "תכננתי לקמול כאן, להפסיק לגזול את לבבותיהם של אחרים, ועכשיו אהיה חייבת לקחת את זה שלך."

"לא," אמר חלד בניצחון. הוא הניף את לבה באוויר. "אינך חייבת כלל."

"מה זה?" אמרה תבל באדישות.

"זה הלב שלך, שגלמוד גנב לפני שנים," הסביר חלד.

"הו, גלמוד," קראה, ועיניה הוצפו דמעות. "אינך יכול להשיב לי את לבי, חלד, רק גלמוד. לא אסכים לקבל אותו מאף אחד אחר."

"צרה-צרורה עומדת בפנינו," מלמלתי לעצמי.

"תבל, אל תדחי אותי מעלייך. הלב הזה הוא כל שדרוש לך."

"לא," פסקה תבל. "ועכשיו לך. איני רוצה לראות איש. הלב הזה הוא לא שלי. וגם אם כן, איני רוצה בו. הוא קשה ומכאיב, וכבד כל-כך. לא רציתי בו גם אז. אני מעדיפה לגווע מן הלבד. לך מכאן חלד, אני לא צריכה אותך."

חלד מאן להאזין. בכוח ניסה להידחף ולהניח את הלב בידה של תבל, אך משהו עצר בעדו, חומר ארוג בצפיפות מרובה שנמתח-ונמתח, מונע ממנו להתקרב. לבסוף הושלך האל לאחור ופגע באדמה בכוח.

"מה זה היה?" תהה האל השכוב על גבו.

טריליון בחן את החומר שהקיף את תבל. "זו מסננת, אני חושב. למנוע מכל אחד שאינו האדם הנכון לקרב אליה. אבל כידוע, מרגע שמסננת הופכת צפופה מדי, אין הבדל אמתי בינה ובין חומה."

"אבל הלב שלה בידיי," אמר חלד והתרומם על רגליו.

"דומני שאפילו גלמוד לא היה מסוגל להשיב לו אותו עתה. עלינו לחשוב על איזו תחבולה."

וכיצד הצלחנו להשיב לתבל את לבה?

זאת, אספר לכם בפרק הבא.

#

הממציא טריליון ואנוכי התלווינו למסעו של אל אחד, חלד, בניסיונו למצוא את לבה האבוד של האלה תבל. אך למרות שהצלחנו במשימתנו, סירבה האלה לקבל את הלב חזרה, והקיפה עצמה רשת צפופה שנועדה לסנן את האנשים שיוכלו להתקרב אליה.

חלד הכה את הרשת שוב ושוב, אך תבל רק הפנתה לו את גבה ושקעה בשתיקה קודרת. תחילה עוד יכולנו לראותה ממקומנו, אך ככל שהתמיד חלד בניסיונותיו הלכה המסננת סביבה מתקשה ונאטמת, הופכת חומה של ממש, עד שכבר לא היה ניתן להביט בעדה כלל. למרות זאת, לא חדל חלד ממעשיו. בכל מהלומה, החלה החומה להתרחב, דוחקת אותנו לאחור עוד ועוד. לבסוף עמדנו מרחק קילומטרים מספר מן המקום בו ישבה האלה, ואני זעקתי לחלד להפסיק.

"די, די!" ביקשתי. "אינך רואה שאתה רק מחמיר את המצב? אינך יודע שחומות אנשים, שלא כמו חומות ערים, חסינות לחלוטין לחדירה בכוח?"

חלד התנשף והתנשם ועצר בהיסוס. "אז מה עליי לעשות?"

"זו בעיה סבוכה ביותר," אמר טריליון. "כדי לרדת לשורשה, אני מציע לבנות מודל תיאורטי של תבל ושל חלד. כי לטעות באהבה מותר רק פעם אחת, אבל בתיאוריה מותר לטעות כמה פעמים שרק נרצה, כל עוד נגיע בסוף לתשובה הנכונה."

"אתה מסוגל לבנות מודל כזה?" שאלתי.

"ודאי," אמר טריליון. "איש אינו מורכב מדי עבורי. במעבדתי הייתי יכול לבנות שלוש תבל, חמישה חלדים ומאה תה אילו הייתי חפץ בכך. אם רק היה חלד מסכים, הייתי מכין לו תבל חדשה לחלוטין שהייתה הרבה פחות בעייתית מזו הנוכחית..." למראה מבטו הזועף של חלד, כחכח טריליון בגרונו והמשיך, "אבל נדמה שיש לו איזו חיבה מיוחדת לבעיות. מילא. עיקר דבר הוא שאין זה אתגר עבורי כלל."

"אי-פעם עשית זאת?" שאלתי בסקרנות.

"הו, פעם בניתי לי תה אחד במעבדה, רק כדי לבחון את התיאוריה. לא היית יכול להבדיל כלל בינו ובינך. ודאי אם הייתי מחליף ביניכם, איש לא היה מבחין לעולם. אבל כה מדכדכת הייתה נוכחותו, שפירקתי אותו כמעט באותו היום."

"פירקת אותי?" שאלתי בפה פעור.

"לא אותך, דגם שלך," אמר טריליון.

"אבל כרגע אמרת-"

"לא משנה מה אמרתי, תה," אמר טריליון ונופף בידו בקוצר-רוח. "אתה מחמיץ את הנקודה של הסיפור, והיא שעליך לתת יותר אמון בכישוריי. כעת, עלינו לגשת למלאכה."

"אבל איני רוצה שיסתובבו מאה דגמים שלי ושל תבל ביקום," אמר חלד, עדיין זועף.

"חלילה," אמר טריליון. "מאה אלים העושים את כל טעויות האהבה האפשריות? יהיה זה אסון. לנו נחוצה רק התיאוריה המתמטית. את כל העניין נעשה בצורה היפותטית לחלוטין. ובכל מקרה, קל יותר להדגים מלבקש רשות, אני אומר."

וכך עשה. שלף הממציא דף ועפרון והחל כותב במרץ רב משוואה. בצד אחד של הדף רשם לו את נעלמיו של חלד והלב, בצדו השני את נעלמיה של תבל. בדרך זו או אחרת, קיווה להביא אותם לאותו הצד.

הוא ניסה להפגיש את השניים לשיחה. כאן צמצם אגפים, שם העביר את הלב מצד-לצד. אך במקום שייפגשו יצא בטעות שהשניים התנגשו, והמשוואה כולה התפרקה לגורמים ראשוניים. לא נורא, מלמל הממציא, דברים כאלה קורים. הוא ניגש לעבודה, ניסה להחסיר את הלב, ניסה להוסיף, ניסה להפוך את חלד על ראשו, להלבישו בחליפה ובחיוך, ניסה ללמדו כמה צעדי ריקוד, אולי אף קצת הבנה ביינות. וכבר היה נדמה שהושגה מעט התקדמות, כשלפתע התחוור לו שחלד נעלם מהמשוואה והתחלף באיזה בחור בשם ז'אק ששכח את ארנקו בדירה ובאמת ישמח אם תבל תשלם על ארוחת הערב הפעם.

חוד עפרונו של הממציא נשבר. הוא קילל, קרע את הדף וניסה בשלישית. הוא ניסה להפוך את חלד לחולדה, ואת תבל לציפור-שיר, הוא שינה את שמם לרומיאו ויוליה, לצפריר וטוביה, הוא הפגיש ביניהם לפני מיליון שנה, הוא הפגיש אותם בתמונה ישנה, הוא חישב שלושים משפטים ראשונים בהם חלד היה יכול להשתמש ואלף תגובות אפשריות לברכה 'בוקר-טוב', הוא בילה לילה שלם בתרגיל מסובך במיוחד בו ניסה למצוא את המבט הנכון לשאלה 'מה שלומך?', ועוד שלושה ימים ישב עם סרגל לחשב את הזווית האידיאלית בה האור צריך לפגוע בפניו של חלד.

כל ניסיונותיו של טריליון היו לשווא. בשום מצב לא הצליח למצוא משוואה אחת בה חלד, תבל והלב נמצאו באותו הצד. הוא דרש דפי נייר לרוב וכילה אלף עפרונות ושבע מאות שלושים ושישה עטים. פעם אחת התרומם בצעקת גיל כשנדמה היה לו שמצא את הפתרון, אבל אז התברר שבכלל חישב את הדרך בה אני אוכל להתאהב בחלד ולהפך. כשהבין את טעותו, מרוב תסכול כבר הגיע הממציא לכדי דמעות.

"די, די, זה בלתי-אפשרי!" קרא. "כדאי שתוותר, חלד יקירי. אתה ותבל לא נועדתם להיות יחד. ואני אומר זאת לאחר שבדקתי את העניין באמצעים מתמטיים בתכלית. אין אפילו שבריר של סיכוי, אחוזון קלוש של אפשרות שתצליח להגיע אליה."

חלד הזדעזע עד עמקי-נשמתו האלוהית למשמע הדברים והחל מתייפח. התקשיתי מאוד לראות את האל במצב כה ירוד, ועל כן הצעתי בעדינות:

"ומה לגבי מילים?"

"אילו מילים, תה?" שאל טריליון. "אינך מבין שחישבתי את כל השיחות שהיו יכולים לנהל מתחילת הזמן ועד סופו? ולא רק זאת, אלא גם הוספתי לכך את כל נימות הקול והמגע האפשריים, רק כדי להיות בטוח בדבר."

"בגאונותך איני מפקפק," אמרתי לממציא בענווה. "אבל כשאדם הופך מוגן בחומה, לעתים עדיף לדבר אל החומה, ולא אל האיש מאחוריה - כי הוא אינו יכול לשמוע את הדברים שברצונך לומר לו באמת. לכן טיפין-טיפין, יום-אחר-יום, אתה משוחח אל הקליפה הקשה בה עטף את עצמו. הוא אינו שומע, אבל החומה מקשיב. עליך להמשך ללטפה במילים הנכונות, עד שהיא מתרככת. אין זה תהליך פשוט, אך במקרים נדירים, עם הרבה סבלנות, הדבר אפשרי. בסופו של דבר, אולי מי שמאחוריה יוכל לשמוע קולך."

הממציא בהה בי, עפרונו נופל מידו. חלד התאושש למשמע הרעיון החדש, ולאחר שקיבל הנהון מעודד מטריליון, החל בניסיון.

בשבוע הראשון רק ישב לצד החומה האדירה וסיפר לה על יומו. החומה הגיבה באדישות. בחודש שלאחר מכן שיתף אותה בסיפורים ששמע מן האלים האחרים ובהתרחשויות משונות להן היה עד ביקומים בהם ביקר. החומה הייתה שקטה.

האל לא נרתע. את החודשים הבאים בילה בהמצאת בדיחות אישיות עם החומה, במשחקי קופסא ובשיחה על פילוסופיה. החומה נראתה קשה כתמיד, אבל לאוזניי המיומנות בשתיקה, ניכר היה כי גם אם עשתה עצמה כמתעלמת, בעצם הייתה קשובה מאוד לדבריו של חלד.

אז החל מביא לחומה סוגי מזכרות שונות וממתקים קטנים שמצא במקומות מעניינים בהם טייל. החומה לא נגעה באלה כלל, אבל יום אחד, כשאיחר מעט להגיע עם מתנה, ראיתי אותה מביטה אל האופק בדאגה. כשבא לבסוף עם מאכל נדיר במיוחד, השימה עצמה החומה כלא-רואה. אך אני משוכנע שראיתיה מגניבה איזו אנחת רווחה באחד מחלקיה המרוחקים.

עם הזמן התרגל חלד לשתיקתה של החומה, ואת שיחותיו היה מנהל באופן חד-צדדי, ממלא את החלל החסר בתשובות שהייתה עשויה להשיב לו. אך ערב שקט מסוים שאל את החומה שאלה תמימה כלשהי, והחומה, להפתעת כולם ובמיוחד להפתעתה שלה עצמה, פלטה תשובה.

לרגע השתרר שקט נבוך, והחומה הסמיקה קמעא. אז נרעדה מעט, כאילו בחוסר-נוחות, וסדק קטנטן הופיע בה. וחלד חייך, לא אמר דבר, ורק השעין עליה ראשו והמהם ספק-מנגינה ספק-מילה מרגיעה. גם הוא גם היא, עצמו עיניים לאותו לילה.

הדבר נמשך תקופה ארוכה. ארוכה בהרבה מתקופת חיי, זאת אוכל לומר לכם. אך אני וטריליון לא המשכנו במסלול הלינארי של הזמן, אלא זינקנו משנה לשנה, מבקרים את האל ואת החומה בקפיצות ארוכות בין ביקור לביקור.

כמה תקופות חיים בילה חלד לבדו עם חומתה של תבל, איני יודע. אך באחד מאותם ביקורים מצאנו לפתע שהאל נעלם. היכן שתמיד ישב נותרה גומחה קטנה בצורת גופו, והנקודה בחומה עליה נהג להישען הייתה סדוקה ושבורה, מאפשרת כניסה דחוקה ביותר.

עוד אנו מביטים, החלה נסגרת הכניסה. כי מרגע שאדם מצליח להיכנס, תמיד תנסה החומה להשאירו בפנים ואת כל שאר האנשים בחוץ. טריליון ואני מיהרנו להשתחל פנימה לפני שהפתח ייסגר מאחורי גבנו.

נאלצנו לזחול על גחוננו שעה ארוכה בנתיב הצר שהוביל אל תבל. כשהגענו לסופו, מצאנו את חלד עומד בפני האלה, גבה מופנה אליו. הוא דיבר על הא ועל דא, על מזג האוויר, על ימים שחלפו ועל מעשי שטות שעשה כשישב מחוץ לחומתה הבלתי-חדירה. הוא צחק והזכיר איזו בדיחה שנהג לספר לחומה, אך שגם תבל הכירה, כי שמעה אותו כל אותן שנים ממקומה. היא רעדה כשחשה בצעדיו, יודעת שכל אחד מהם מקרב אותו אליה מעט יותר.

"ראה כמה היא חלשה," לחש לי טריליון. "בלי לבה, היא על סף גוויעה."

"די חלד," לחשה בסוף האלה. "הנח לי. אינך יכול לאהוב אותי."

"לא?" שאל חלד בשקט. צעד נוסף.

"לא, לא. איש אינו יכול. אני שבורה," מלמלה תבל.

"לא כל כך שבורה."

"אני פגומה, הרוסה. אני כבר לא יכולה לאהוב חזרה כפי שיכולתי בעבר," לחש קולה של תבל בזרם דקיק ועצוב.

"כל פגם סיבה נוספת להישאר, כל שריטה נקודת-חן. די לי בכל דרך בה תהיי מסוגלת לאהוב." וחלד צעד שני צעדים נוספים.

"לא מגיע לי להיות מאושרת, פגעתי בכל הרבה."

"לא תתקני דברים בכך שתענישי את עצמך. לא תוכלי לשכנע אותי שאינך רוצה באושר," אמר חלד. עתה עמד קרוב, מרחק נגיעה מגבה. שם עצר והמתין, ובידו הלב.

תבל נאנחה ארוכות. באוויר יכולתי לחוש בגעגוע חריף. ריחו הזכיר את ריח החורף, וצלילו את הגשם הפוגע בחלון אוטובוס בדרכו ליעד לא ידוע. היא הסתובבה לאחור, זרועותיה דקות, פניה עייפים.

"אני לא רוצה את הלב שלי, חלד. לא את הכאב שהוא יביא, לא את השמחה. בחרתי לחיות בלעדיו, אני חיה בלעדיו כבר שנים, בבקשה."

חלד הגיש את הלב לעברה. "זה לא הלב שלך."

תבל התבוננה בו ארוכות, עיניה אוצרות שאלה. "ומה תעשה בלעדיו?"

"מה עוד אעשה אתו?" תהה חלד. אז חייך, רכן קדימה ברוך, ונתן לתבל את לבו.

#מעשיה

74 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.