• תה

מסעות לי והזמן 10 – אהוב


האהוב שלה הלך והתפרק. לי ידעה זאת, היא מצאה חתיכות שלו לאורך הדרך הארוכה שעשתה. גם היא החלה מתפוררת. הגעגועים שבתוכה, שהרחיקו את הבדידות, התדפקו על גופה מבפנים, מבקשים לפרוץ החוצה. לפרקים היה נדמה שכל איבר בגופה מתגעגע ברגע אחר, פעם היד למגע מוכר, פעם העיניים למראה אהוב, פעם האף לריח נושן. כל מהלומה איימה לסדוק אותה יותר, לשבור עוד פיסה ממנה. היא תפסה את אלה בכוח והדביקה אותן למקומן. הנחישות החזיקה אותה. בקושי.

"אנו קרובים," העיר הזמן. הוא היה תלוי, בדמות שעון-כיס קטן, על שרשרת דקה שהשתלשלה מלבה. מחוגיו נראו מהורהרים אף יותר מהרגיל היום. "לי, חשבת מה תעשי אם תמצאי אותו?"

"מה זאת אומרת?" שאלה לי מבעד לשיניים חשוקות. הגעגוע הקשה את הדיבור. "הוא צריך אותי. אלך אתו לאן שהוא צריך ללכת."

"המ." תקתק הזמן המהום קצר. "את מניחה שיש מקום מסוים אליו הוא הולך."

"או משהו שהוא מחפש. ברור. חייב להיות משהו. אחרת, למה עזב אותי?"

"כן, באמת למה," השיב הזמן חרש. אך לי, שלא כהרגלה, לא שמעה אותו. הגעגוע שאג באוזניה, מעמעם את קולו של הזמן, להוט אחר צליל שאי-אז ידע.

"הדרך הזו נראית מוכרת," העיר הזמן, משנה נושא. "למרות שכל הדרכים נראות לי מוכרות. תמיד היה כבר מישהו שהלך בהן, מישהו שסלל אותן, או מישהו שכשל בעודו מנסה ללכת בעקבות אדם אחר."

"יש משהו שלא גורם לך להיות כל כך כבד, זמן?" שאלה לי, "או שכל העולם מעייף אותך כל כך?"

"אני מבטיח לך, לי, אין דבר מעייף יותר מלראות אנשים שבים וחוזרים על אותן טעויות שוב ושוב. היקום הולך ומשתנה, אך נדמה שעל כל שינוי אחד באות מיד מיליארד חזרות חסרות-טעם. יותר משבני-אדם מעתיקים הצלחות, הם נוטים להעתיק כישלונות. ורובם אף לא מפוארים במיוחד. כמה פעמים צפיתי בהם מכתתים רגליהם לשווא? כמה פעמים סירבו ללמוד מקודמיהם? הו, הם נוטים לחשוב שכך משיגים התקדמות כלשהי, בכך שכל אחד מנסה את אותו הדבר שכשל, אבל משנה מעט מהנסיבות. עד שלבסוף מושגות הנסיבות בהן הצלחה אפשרית. אולם אין זה כך כלל. על כל אדם שתרם לשינוי, יש מיליון שפשוט שגו באותו האופן בדיוק, מבלי להבין בכלל את שגיאתם. וכולם באים אליי בטענות לאחר מכן, לבקש הזדמנות שנייה. כאילו יעשו בה משהו טוב יותר מאשר שעשו בהזדמנות הראשונה שלהם."

"אוף, זמן," אמרה לי. "למה אתה לא יכול לשמוח על זה שיש דברים שדווקא כן משתנים במקום להתייאש ממה שלא?"

"אולי כי יש כל כך מעט מהסוג הראשון לעומת הכמויות הבלתי-נדלות מן האחר," השיב הזמן קודרנית. אז הוסיף בהרהור: "אף כי, פה ושם, גם אני מוצא עצמי מופתע. לעתים נדירות."

לי ליטפה את פניו, מחייכת מבעד לגעגוע. "רואה, זה לא היה כל כך קשה."

היא הביטה סביבה. "אבל אתה צודק, הדרך הזו מוכרת גם לי. יכול להיות שחזרנו על עקבותינו?"

"אני לעולם לא חוזר על עקבותיי," ציין הזמן.

"חכמולוג. זו לא הדרך לספרייה? לכאן נהגתי לבוא כדי לחפש אותו."

"אמת," אמר הזמן. "מעניין מדוע שב לכאן."

"אתה אמרת לי שהוא לעולם לא ישוב," אמרה לי. "שאם הוא מחפש ספר, זה לא מסוג הספרים שנמצאים בספריות."

"לא טעיתי," אמר הזמן מבלי להתגונן. "אם שב לכאן עתה, הרי שמשהו קרה."

הגעגוע פעם בתוך לי ביתר-שאת עתה, כשהייתה כה קרובה. מעת לעת עצרה רק כדי ללקט פיסה מהאהוב שכנראה הפיל בחפזנו. היא ניסתה להחיש צעדיה, אך גופה לא היה מסוגל לעמוד בכך.

הם חלפו על פני תחנת אוטובוס מוכרת. היא הייתה ריקה, אבל שתי צלליות נותרו בה, מביטות זו בפני זו, מחזיקות ידיים בביישנות. לי חייכה לעצמה. הזמן טעה, היו גם סיפורים עם סוף טוב. וגם אם הם חזרו על אותן שגיאות ואותן ההצלחות ככל שאר האנשים, הייתה זו הפעם הראשונה שחוו אותן בעצמם. יש דברים שאינך לומד מבלי לחוות. יש טעויות ששווה לעשות.

הרהור זה הסיח דעתה מהכאב הפועם בתוכה לשעה קצרה. אך אז התגבר בעצמה, ולי חישבה כי היא עומדת להתפקע. במרחק הופיע תוואי המתאר של בניין הספרייה. עדיין רחוק מדי. היא המשיכה. הנה המדרגות הארוכות המובילות לכניסה. ושם, האם משהו נע עליהן?

דמות זעירה, זוחלת במעלה המדרגות, מותירה שברים רבים אחריה. לי ניסתה בכל מאוד לרוץ.

"לי, האטי," הפציר הזמן. "לא תעמדי בכך."

לי לא שעתה אליו. היא הצליחה להחיש צעדיה, אך שילמה על כך מחיר כבד. הגעגוע פרץ מתוכה, סדקים ארוכים הופיעו בכל גופה. "הוא שם," התנשמה. "זמן הנה הוא!"

היא הייתה כה קרובה. הדמות הזוחלת במעלה המדרגות הפכה ברורה. נותרה לו זרוע אחת, כל חזהו הרחב ומרבית פניו. אהוב עצר מזחילתו, מתבונן מעלה בייאוש. ההבנה כי לעולם לא יגיע לסוף גרם המדרגות הזה נגהה עליו. הוא הניח לחיו על אחת המדרגות בהשלמה, נכנע לגורלו. מה שנותר מגופו החל מתפרק.

כבר הייתה בתחתית גרם-המדרגות. הוא לא יכול לוותר עכשיו.

לי צעקה את שמו. הוא הרים פניו המתפרקות לכיוונה. שפתיו מבטאות צורת שמה בשאלה.

"לי?"

הגעגוע התפוצץ בתוכה באחת, כאילו חיכה רק לשעת-כושר זו. היא לא תגיע אליו לעולם, הבינה בכאב כשראתה את ידיה השלוחות מתפוררות לנגד עיניה. היא חשה את רגליה קורסות. היה זה מאוחר מדי. לשניהם.

"איני מרשה יוצאי-דופן," שמעה את הזמן. אולי אמר את הדברים עתה, אולי רק בזיכרונה. "איני עוצר לעולם, או שב לאחור. אין זה עולם להזדמנויות שניות."

היא החלה נופלת, ובכל זאת הצליחה לחייך, אף כי דמעה. ניסיתי, זמן, רצתה לומר. אך פיה לא זע. באמת שניסיתי. סליחה שאכזבתי אותך.

העולם קפא. האהוב המתפרק, אור השמש העולה, אפילו הגעגוע הבוקע מתוכה. לי מצמצה, היא הייתה תלויה באוויר, בחצי נפילה. הזמן תלה משרשרתו הדקה.

"עשר שניות," אמר הזמן בשקט. "זו כמות הזמן שנותרה לך להגיע אליו. קחי אותן."

"אבל-"

"תשע."

לי התיישרה ורצה את שארית הדרך בחיפזון. היא כרעה לצדו של אהוב, מערסלת ראשו בין ידיה.

"היי," אמרה, מצליחה לחייך.

"היי," השיב בקול סדוק. "מה נשמע?"

"לא רע. התגעגעתי קצת."

הוא חייך, חושף את גומתו האחת. "קצת?"

"אולי טיפה יותר מקצת."

"האין זה משונה," מלמל הזמן. "שני אוהבים ותיקים נפגשים, והזמן עוצר. ועדיין, משום-מה הם מצליחים לבזבז את ההזדמנות לומר משהו בעל-משמעות."

לי ליטפה את השעון בעדינות. "ההזדמנות לא תחלוף. עכשיו שנינו נהיה בסדר. נכון?"

אהוב גנח. הוא הושיט את אצבעות ידו הנותרת לפניה של לי. "אני מצטער. לי, אני באמת מצטער."

"למה? אני סולחת לך. אני יודעת שהייתה לך סיבה טובה לעזוב. בטוח הייתה."

"הייתה. ולא הייתה. הרגשתי בודד. אפילו כשהיית אתי, הרגשתי את הבדידות בפנים, מכרסמת. פחדתי שאם אשאר אדביק אותך בבדידות שלי, אז הלכתי. אבל הייתי יכול לומר משהו. הייתי יכול להגיד לך לא לבוא אחריי. פשוט לא רציתי שככה תזכרי אותי. רציתי שאוכל לשוב אם אתחרט."

הדמעות זלגו במורד לחייה של לי. "והתחרטת? בגלל זה אתה כאן, לא?"

"בספריות, הזמן עובר לאט יותר, זה הכול. קודם ניסיתי להטביע את הבדידות בשגרה, אבל היא מעכבת אותה, לא מרפאת. רק חיפשתי תרופה, לא התכוונתי לראות אותך שוב," מלמל אהוב. הזמן שב לנוע, והוא חזר להתפרק. " אם הייתי נשאר, היא רק הייתה מתגברת בתוכי מהר יותר. היא אכלה אותי מבפנים, ומה שהיה לנו לא הספיק עבורי. סלחי לי. לא תמיד אפשר לאהוב כמו שאוהבים אותך."

פניו היו האחרונות להיעלם. הוא הספיק ללחוש: "אולי האיש שיום אחד יקום מהשברים, יוכל לאהוב אותך כמו שמגיע לך. אם כן, אשמח לדעת שבזכותי הוא קיים. אך אל תחכי לו."

לי התבוננה בשברים שנותרו בידה. האהוב היה כלא היה. שקט שרר באוויר.

"את עדיין כאן," העיר הזמן אחר שהות ארוכה.

לי ניגבה את עיניה וקינחה אפה. "מה? אוה, כן."

"וגם אני."

"סליחה?"

"הגעגוע שמחזיק אותי קשור אלייך היה אמור להיעלם," אמר הזמן בסבלנות. "אבל זה לא קרה. וגם לא התפוררת, כפי שכמעט עשית לפני שעה קלה."

"זה כי אני עדיין מתגעגעת. כל כך מתגעגעת," אמרה לי, היא בכתה, אך הצליחה להרחיק את הבכי מקולה. "זה פשוט געגוע אחר עכשיו."

"אה," אמר הזמן בהזדהות. "כן."

"חשבתי שאין אצלך יוצאי-דופן."

"אכן," אמר. אז נאלץ להוסיף, "אלא שעלה בדעתי, שאם אשנה את החוקים באופן גורף, זו לא תיחשב חריגה."

"מה זאת אומרת?"

"מעתה בכל פגישה בין אוהבים ותיקים, אעצור לרגע. אתן להם הזדמנות."

"זמן!" הזדעזעה לי. "שינית העולם בגללי?"

"בשבילך. ואולי בשביל כולם. אולי אין זה כה צודק, שלעולם איני משתהה עבור איש."

היא הרימה אותו אל פניה. דמעותיה פסקו לעת-עתה. "זמן, אתה רוצה שאתן לך ללכת?"

הזמן המהם, רק קול מחוגיו מפר הדממה באוויר. לבסוף דיבר.

"אולי בעתיד, שכן אין לדעת מה יביא עמו. אבל לעת-עתה, הייתי שמח לראות אילו שגיאות חדשות לחלוטין את עומדת לבצע."

לי צחקה, צחוקה מתערבב בבכי. היא ערמה את פיסותיו של האהוב בפינה אחת, ושמרה לעצמה רק חתיכה קטנטנה. "שיבוא לחפש אותי, יום אחד," הסבירה לזמן השופט.

אז ירדה במורד המדרגות, שרשרת דקה משתלשלת מכיס חולצתה. והזמן, שתמיד היה נדמה כה מכביד ממקומו, לפתע הפך משקל מנחם על לבה. אין לדעת. אולי עוד יביא עמו ימים טובים יותר.

#ליוהזמן

83 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.