• תה

מסעות לי והזמן 2 - נשיקה ברחוב


"הלוואי שהרגע הזה לא יחלוף לעולם."

המילים שריחפו באוויר עצרו את לי במקומה. היא כרעה על ברך אחת והעמידה פנים שהיא קושרת נעליה. בפינת הרחוב עמד זוג צללים, מוסתר מאור מנורת-הרחוב. שפתותיהם נצמדו לנשיקה, גופם חבוק כך שלא ניתן היה לדעת היכן האחד מתחיל והאחר נגמר. היא הציצה לעברם בזווית עינה.

"כמה הם יפים," מלמלה. אך לא לעצמה, כי אם לשעון-כיס חבוט למראה שהשתלשל מכיסה חולצתה הקדמי. שרשרת דקה חיברה אותו למקומו בחזקה, עמוק בתוך חזה של לי. "הם לא יפים, זמן?"

"כל הרגעים החולפים יפים," אמר הזמן, מחוגיו מתקתקים בקדרות.

"זה כמעט פואטי מצדך."

"הארעיות מייפה אותם, הזיכרון מעניק להם מגע אחרון של איפור עבה. אם היו כאן לנצח, הייתה נוקעת נפשך ממראם."

"כן, חשבתי שזה יותר מדי נחמד בשבילך," אמרה לי. "אם אתה כל כך בטוח שזה המצב, אולי תעזור להם? הם רק רוצים להישאר כך."

"ואם להם, מדוע לא לכל האחרים?" אמר הזמן. מחוגיו המשיכו בתקתוקם הקצוב. בדרך זו או אחרת, הצליח התקתוק להישמע כבד ועייף. "אלה הנוטים למות ומתפללים לרגע אחד נוסף, אלה המארחים להם חברה? ובעצם, למה רק להם? מה בנוגע למי שממתין שהרגע כבר יחלוף, שאהובתו תשוב, או שהלב יפסיק מלכאוב?"

"זמן, למה אתה תמיד מסבך הכול?" נאנחה לי.

"מוטב שתשאלי מדוע הכול תמיד כל כך מסובך," אמר הזמן. "ובכל מקרה, להם כבר אין אפשרות לעזור. הביטי מקרוב. אין שם איש."

לי הישירה מבטה. עתה כשהתבוננה בהם, הבינה שלא סתם נראו לה השניים כצללים. צללים הם אכן היו. גזירות כהות של דמויות-אדם בשיאה של נשיקה. ללא תווי-פנים או עומק. כשהקיפה אותם נראו תמיד כאילו צדודיתם פונה אליה.

"מה זה?" שאלה את הזמן.

"נשיקה שחלפה," השיב. "והותירה רישומה מאחור. כנראה הייתה אדירה באמת."

"מה קרה לאנשים עצמם?"

"המשיכו הלאה. זו דרכם של אנשים". קולו הפך נוזף, "של מרבית האנשים."

"אנחנו לא מדברים עליי עכשיו," אמרה לי. "ואני לא משחררת אותך. מה יקרה לנשיקה הזו בסוף?"

"כל לילה תשוב באותה השעה, ובכל בוקר תדהה. אולי יום אחד תיעלם, אך הדבר יקרה הרבה לאחר שתיעלם העיר. אולי לאחר שיעלם העולם כולו."

ממקומה המשיכה לי לצפות בנשיקה המתרחשת. יד מטפסת במעלה גוו זקוף, מתמזגת בגוף. שפתי צל מושכות בעדינות שפתי צל. לשון חודרת מפה אחד לשני. היא כבר לא הייתה בטוחה לחלוטין מי נישק את האחר ואיזו יד הייתה שייכת למי.

"זה עדיין מאוד יפה. אבל עצוב."

"גם העצב חולף," אמר הזמן.

"כן," אמרה לי. היא ליטפה את פני השעון שלו, משתתקת קצרות. אז הוסיפה: "זה חלק ממה שעצוב. בוא נלך מכאן."

היא הסתובבה והמשיכה בדרכה לסוף הרחוב, מותירה את הנשיקה ההולכת ודוהה מאחורי גבה. השעה כבר הייתה מאוחרת, והלילה מעט קריר, אך על אחד הספסלים ישב זוג אחר: גבר ואישה. בחשיכה נראו לה בשנות השלושים המאוחרות של חייהם. האישה הניחה ראשה על כתפו של הגבר.

"את יודעת," שמעה אותו לי אומר. "לא רחוק מכאן קרתה הנשיקה הראשונה שלי, אני חושב."

"עם מי היא הייתה?" שאלה האישה. קולה היה שקט ונעים, ממלא את הלילה חמימות. לא נשמע היה כי היא מקנאת.

"החברה הכי טובה שלי. הייתי מאוהב בה כל כך הרבה שנים שלא האמנתי כשזה סוף סוף קרה."

"ואז מה קרה?" שאלה. ידה החליקה אל תוך ידו בביטחון עדין.

"הרבה דברים. הרבה מאוד. בסוף זה לא הסתדר. לקח לי זמן להתגבר," הגבר שקע בשרעפים. האישה חייכה – ואף כי חשוך היה, נשמע חיוכה היטב למרחק – וכל שרעפיו התפזרו כענן ערפל.

"זה לא תמיד מסתדר," אמרה חרש.

"לא תמיד, לא," אמר הגבר. הוא הסב אליה מבטו ברחש שקט. "לפעמים זה בסדר."

"לפעמים."

אז השתתקו השניים. ולזמן-מה נשמע רק קול נשימותיהם בעת שהתבוננו בשמים השחורים.

"גם זה יחלוף," אמר הזמן ללי כשהתרחקו מטווח שמיעתם.

"אני חושבת שגם זה בסדר," אמרה לי. היא נרעדה מעט מהקור. "כל עוד זה יחלוף עליהם יחד."

הזמן פלט תקתוק ארוך, אך לא העיר לה על האופן בו שינתה דעתה כה מהר. לי ליטפה אותו בעדינות.

"עדיין לא ויתרתי עליו, זמן. אל תתחיל לקוות."

"אולי מחר," הציע הזמן.

לי לא השיבה. במרחק-מה משניהם, החלו נוצרים שני צללים על ספסל רחוב, מתבוננים בדממה בשמי-הלילה.

#ליוהזמן

49 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

לי והזמן – שכחה

על ראש המצוק עמדה אישה צעירה שפניה מהורהרים. היו אלה פנים שניכר עליהן כי בקלות היו יכולות להפוך עולצות, גם אם לא היו כאלה ממש ברגע זה. רוח נשבה בעוז סביבה, אך לא היה נראה שהקור או הגובה הטרידו את הצעי

לרדוף אחר הזמן 1

"אתה הופך כבד יותר עם השנים," העירה לי. היא דיברה אל שעון-כיס קטן שהיה תלוי בשרשרת כסופה ודקה מכיס חולצתה. מבט קרוב היה מגלה כי השרשרת מחוברת ישירות לחזה. "או שאולי תמיד היית כבד, ורק לאחרונה שמתי-לב?

לרדוף אחר הזמן 2 - זמנים אחרים

לי הלכה לבדה ברחוב החשוך. שרשרת כסף עדינה השתרבבה מכיס חולצתה המכופתרת, ששרווליה היו מקופלים עד למרפקיה. ניכר היה שבקצה השרשרת היה מחובר פעם דבר-מה. אולי נשברה בה חוליה, אולי נקרע התופס המחבר שבסופה.

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.