• תה

מסעות לי והזמן 3 - הבר


הבר היה מואר בקושי רב. עשן סיגריות התאבך אל תוך חלל החדר. כמה אנשים משכו לעצמם חתיכה ממנו בידיהם, מסתתרים מאחורי האביך כך שחלילה לא יוכלו לראות את פניהם או לבם היטב, אם במקרה עיניו של המתבונן היו חדות דיו לחדור את האפלולית ששרתה.

השולחנות במקום היו עשויים עץ כהה וכבד, כמו גם דלפק הבר הארוך שיצר ריבוע במרכזו. בתוך הריבוע עמד הברמן בחלוק לבן, מתקן משקפיו במקומם ומסדר בקבוקיו הרבים. באחת מפינות הבר הייתה שעונה על הדלפק אישה צעירה, שרשרת דקה משתלשלת מכיס חולצתה הקדמי. בקצה השרשרת תלוי היה שעון-כיס עתיק שהצליח להיראות לא מרוצה בעליל.

"מה אנחנו עושים כאן, לי?" שאל השעון, מחוגיו הארוכים מתקתקים באי שביעות-רצון. "איני אוהב את הריח במקום הזה, וגם לא את צורת המבטים."

"אתה פשוט לא אוהב את האשמה, זמן," אמרה לי, מתבוננת סביבה בהרהור. "כל מי שיושב כאן כועס עליך מאיזושהי סיבה."

הברמן במרכז הבר קיבל פני לקוח חדש. הלקוח היה גבר מרופט שידו רעדה בלהיטות על טלפון נייד קטן שהחזיק בידו. הברמן האזין לו מספר דקות, רשם כמה הערות לעצמו בפנקס קטן ובחן את היד הרועדת. אז נאנח, מזג שתי כוסות נוזל שצבעו ענברי ואמר: "שתה שתיים מאלה הלילה ואל תתקשר אל אף אחד בבוקר. הימנע ממסרונים וממחשבות כדי למנוע מהמצב להחמיר."

הלקוח הודה לו ולגם נואשות. אט-אט החליקה ידו הלהוטה ממסך המגע ועיניו החלו מתערפלות. הוא הסתכל סביבו במבט ארוך מאוד.

"לא המבטים בי מטרידים אותי," מלמל הזמן חרש. הלקוח נעץ בלי את עיניו, רעב משונה מופיע בהן. "והכעס שלהם עליי הוא כאין וכאפס לעומת הכעס שלהם על עצמם."

לי לא שעתה לדבריו. היא השיבה מבט לעיניים הרעבות שננעצו בה. הלקוח היסס ואז מיהר ללגום עוד. היה ניתן לראות את המחשבות נמלטות מפני ההצפה המתרחשת בראשו. הן טיפסו החוצה במאמץ רב, מותירות את המשקה למלא את מקומן. על פניו צפו מספר רגשות, אשר עשו לעצמם סירות קטנות מזיכרונות ישנים.

"למה לדעתך הם באים לכאן?" שאלה לי את הזמן. "הרי מה שהם באמת מחפשים לא נמצא כאן לעולם."

"אולי מאותה סיבה שאת באת לכאן," השיב הזמן. מחוגיו המשיכו במרוצתם הנצחית. היה נדמה שהוא מהרהר, שלא כהרגלו. "אולי הם מקווים שלמישהו אחר יהיו תשובות. אולי הם סתם רוצים לעמעם את הכאב."

"אין בזה שום-דבר סתמי," השיב בחור אחד, שישב במרחק-מה מהם. הוא סובב גופו אל לי. פניו היו נאים, שיערו כהה. הוא חייך חיוך שלאות רבה בו, אך גם יופי. לא היה קל לומר מדוע היה כה יפה. היה זה חיוך שנותר מאחור, שריד לזמנים אחרים. כנתיב נחל שכבר יבש, הוא סיפר את הימים שחלפו על בעליו. הטובים ביותר כבר אינם כנראה, אבל התוואי שהשאירו היה מקסים בדרכו.

גופו של הגבר, אשר היה (כך שפטה לי) בין שנות העשרים המאוחרות של חייו לשנות השלושים המוקדמות, כוסה בשכבה אפורה ודקה של אבן. כפות ידיו במיוחד, נראו אטומות בהחלט. הוא התקרב מושב אחד, כך שישב עתה לצדה.

"נעים מאוד," אמר והרים משקה לעברם בברכה. "הייתי אומר לכם איך קוראים לי, אבל באופן כללי אני מעדיף שישכחו אותי ביום למחרת."

"היי," אמרה לי. היא חייכה חזרה אליו, עיניה הופכות פסים צרים כשפיה התעקל בשובבות. לרגע נפגשו חיוכיהם באוויר. הגבר הרים גבותיו והנהן לעצמו. לי המשיכה: "אני לי, וזה הזמן. ואישית אני אוהבת שזוכרים אותי."

"אה, הזמן," הציץ האיש אל השעון, שבחן אותו בסלידה ברורה במחוגיו. "למה אתה מסתכל עליי כך? אני זה שאמור לשנוא אותך."

"קל לשנוא אותי," אמר הזמן. "קל בהרבה מלשנוא את האדם שהיית אתמול, או האיש אליו הפכת היום. לא אני בחרתי בשבילך את המעשים שביצעת. לא אני בזבזתי את ההזדמנויות שלך. מדוע לך מגיעות יותר מלאחרים?"

"הוא מדבר הרבה," אמרה לי בהתנצלות. "מה אתה עושה כאן?"

"מחפש מגע," אמר הגבר והרים את ידיו המאובנות. "סוג של. באופן משונה, ככל שאני נוגע יותר, כך אני מרגיש אותו פחות. אבל אני ממשיך לנסות. אז ראיתי אותך וחשבתי: היא לא שייכת לכאן. אולי איתה המגע יהיה אחר."

"זו שכבה מגוננת," תקתק הזמן בשקט. "בתחילה ודאי הקיפה בעיקר את הלב. אבל ככל שנגעת יותר, כך התאמצה לבודד אותו. הגוף משתוקק להרגיש, אבל מפחד מכך פחד-מוות."

"ממה אתה מפחד?" שאלה לי. היא הניחה כף-ידה על ידו הקשה. "מוזר, לי היא מרגישה רגילה."

הגבר התבונן בידה המונחת על שלו. "אבל אני דווקא לא מרגיש כלום. ואני גם לא מפחד. פשוט יש דברים שעדיף לא לערבב ביניהם, כמו גוף ורגש. אפשר בכיף ליהנות בלי להיכנס לצרות."

הוא שלח ידו וליטף את ברכה של לי, מפשיל מעט את שמלתה. הזמן תקתק בקול רם, מטרטר באיפוק. לי הרימה גבה. "מרגיש משהו?"

"כלום," נאנח הגבר בצער והסיר את ידו.

"חבל," נשכה שפתה. "מאוד אפילו. למה אתה לא רוצה לערבב רגשות ומגע?"

"תראי, כמה אנשים יש בעולם, לדעתך, שיכולים להתאים לך כבני-זוג?" שאל הגבר המאובן. "זה עולם גדול, אבל עדיין, הם כל כך מעטים. לעומת זאת, עם כמה אנשים את יכולה לשכב? מאות אלפים, מיליונים! מה הטעם לגעת בכל אלה ולהתחיל להרגיש? מה הטעם בכאב הלב הזה?"

"למה שארצה לשכב עם מאות אלפים של אנשים?" שאלה לי. "רובם לא מעניינים אותי באופנים האלה."

"את לא חושבת שזה כיף פשוט?"

"מה פשוט בזה?" אמרה לי. "בכלל, למה כל כך כואב לך לערבב? למה לא יכול להיות שיהיה לך אכפת מאדם גם אם אתה חושק בו?"

"ניסיתי את זה פעם," אמר הגבר המאובן. "אבל אנשים עוזבים. זה היה קצת יותר מדי בשבילי."

"הם עוזבים בכל מקרה. אם תיגע ואם לא," אמרה לי. "אני מחפשת אחד שעזב בעצמי."

"מי שעוזב לא נוטה להגיע לכאן. אלא אם הוא מתחרט. כאן תמצאי רק אנשים מלאים חרטה," אמר.

"אני מניחה שהייתי צריכה להיות בטוחה," אמרה לי. "אבל לפחות יצא לי לפגוש אותך."

"אה," מלמל הגבר המאובן לעצמו. שכבה עדינה של טיח החלה מתקלפת מעליו. הוא ניער אותה והתבונן בסדקים שנוצרו בידיו. "אני לא רגיל לדבר כל כך הרבה."

"אתה לא רגיל לשיחות בעלות-משמעות," אמר הזמן. נדמה שקולו היה עדין מהרגיל. אף כי ודאי לא באמת, שכן מעולם לא רחם על איש.

לי הניחה כף-ידה בכף-ידו של האיש המאובן. הוא פער עיניו לתחושה. "יותר טוב?" שאלה.

פיו נפער מעט וחיוך של פליאה עלה על פניו. "כן. כן, כל כך יותר טוב. את חושבת שזה כי אני מחבב אותך?"

"גם אני מחבבת אותך," חייכה לי. היא לטפה את זרועו, והוא פלט נשיפה ארוכה.

"מה הסיכוי שהלילה הזה יגמר אצלי?"

לי נשקה לו בעדינות על לחיו. "לצערי, אני צריכה ללכת. יש לי איזה מישהו למצוא."

האיש המאובן נשם עמוקות והנהן. "קוראים לי ניר, אגב."

"לא אשכח," אמרה לי. אז קמה ממקומה, שחררה ידה מידו של ניר, ויצאה מהבר בהליכה אטית.

"בזבוז זמן," נשמע קולו של הזמן קלושות.

"מי כמוך יודע. אבל אני חושבת שדווקא טוב שבאנו."

ניר נותר לבדו. הברמן ניגש אליו ובחן היטב את ידיו המתפוררות. הוא צקצק בלשונו.

"עוד משקה? אתה נראה כאילו אתה צריך אחד."

ניר קימט מצחו, הציץ פעם לעבר היציאה ממנה פסעה לי ואז השיב: "לא, לא באמת. אבל תמזוג, אולי זה יעזור לי לשכוח מה אני כן צריך."

"שתה אחד מזה," אמר הברמן. "ולך לישון לבד. מחר תקום איש חדש, אז כדאי שתנצל את הלילה האחרון שלך כמי שהיית היום."

ניר הבחין באישה מתבוננת בו בעיניים עשנות מצדו האחר של הבר. הוא הרים את המשקה בידו ואז היסס. רק אנשים מלאי-חרטה באים לכאן, הרהר במילותיו שלו. מעניין אם ישוב לכאן מחר.

#ליוהזמן

33 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.