2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.

  • תה

מסעות לי והזמן 4 - השגרה


"שוב?" פלש קול לחמימות האופפת אותה.

לי סירבה להקשיב. היא הייתה מכורבלת עם אהוב, פניה קבורות בחזהו העולה ויורד בקצב אטי, זרועותיו כרוכות סביבה. ריחו היה עדין ומוכר, עירוב של גבריות ובושם קלוש ביותר. החזה בו קברה פניה היה שעיר, נעים למגע. היא פרשה את כף ידה מעל ללבו, מנסה להרגיש את פעימותיו מבעד לבשר.

"כמה זמן את מתכוונת להישאר שם?" חזר הקול הפולשני. הייתה בו עייפות מדודה, אחת שהרגיזה אותה כל כך. היא לא ענתה, אבל, כנגד רצונה, הרשתה לעצמה להציץ על החדר שבו שכבה.

פשוט, לבן, נקי מפרכוסים. הייתה בו מכתבה אחת כבדה, המיטה הרחבה בה שכבו ושעון-קיר שתקתק באופן עקבי. מחוגי השעון משו מתוכה כעס דוקר שלא הרשה לה ליהנות מהרוגע בו הייתה שרויה.

"קדימה לי, צאי משם," אמר שעון-הקיר.

"זמן?" פלטה לי כשזיהתה את קולו. "מה אתה עושה כאן?"

"אני בכל מקום," אמר הזמן, לאה מלהסביר. "גם כאן, בזיכרונך, בסצנה שנדמה לך שלעולם לא תדהה. הפרטים יחמקו מפנייך עם השנים, לי, התחושה תימוג ותישכח אם לא תחדשי את מקורה. כבר עתה, אמרי לי, האם את זוכרת את מראה פניו?"

הזרועות האופפות את לי הפכו שקופות. היא הרימה מבטה להביט בפני האהוב, אך תווי-פניו הפכו קלושים כשאר גופו. מה היה צבע עיניו המדויק? כיצד נהג לחייך? הבהלה מילאה אותה באחת, לי זינקה מהמיטה עירומה.

רגליה נחתו על שביל בטון. החדר התפזר כענן ערפל, מותיר אותה עומדת ברחוב. היא הייתה לבושה שוב. מכיס חולצתה הקדמית השתלשלה שרשרת דקה, שבסופה חובר שעון-כיס עתיק וקודר למראה. הזמן.

"איפה אנחנו?" שאלה, הבהלה עדיין לא התנדפה לחלוטין.

"במקום מסוכן," אמר הזמן ממקומו. "בו אורבים יצורים הניזונים מתחושות. זו הפעם השלישית שכמעט ונלכדת."

סביבם רחפו עננים כהים. צורתם לא הייתה קבועה, רגע לובשת דמות מטאטא, רגע אוטובוס, כרטיס-מגנטי או מסך-מחשב. כך מחליפה בין אלה ועוד בין רבות אחרות. נדמה היה שהעננים מביטים בלי ברעב יוקד.

"מה אלה?" שאלה. הם היו מוקפים.

"יצירי-השגרה," אמר הזמן. "הללו מקהים את המחשבה עד שהיא בורחת לזיכרון בחיפוש אחר נחמה. וכשאדם שוקע עמוק דיו בזיכרונותיו, מיד הם עטים עליו וגוזלים פיסה מחייו. כך אלה ממשיכים לשרוד, טפילים שהם."

גם ממרחק זה הרגישה לי את השפעתם המקהה. נמנום משונה הכביד על עפעפיה, רצון להניח למחשבותיה לסחוף אותה הרחק מהמציאות הנוכחית. היא ניערה ראשה והתמקדה בהווה. "מה לעשות, זמן?"

"אל חשש. הם אינם מסוכנים כל עוד תיוותרי מודעת לקיומם. הם אורבים בערים, בבתים ובתחבורה הציבורית, מצפים לרגע שבו יוכלו ליטול את חלקם. אך כל עוד אני לצדך, איני חושב שיעזו לקרב יותר."

לי נשמה עמוקות ונשפה לאט. "הם תמיד באים בחבורות כאלה?"

"לא, פה הם מצויים בריכוז יוצא-דופן. לקחת אותנו כל הדרך אל בנייני-המשרדים. השגרה חזקה כאן, זו ממלכתה. את זוכרת מדוע באנו?"

"כן," נזכרה לי. העננים משני-הצורה המשיכו לרחף במרחק, כאילו עמדו בקצה גבול בלתי-נראה. "כן, חשבתי שאולי הוא עבר כאן. חשבתי שאולי לכן נעלם."

"נצטרך למצוא מישהו מקומי אם אנחנו חפצים במידע," אמר הזמן. המספרים החקוקים בו זהרו קלושות באור-השמש. ענני-השגרה רעדו והתרחקו מפניו, פתח קטן נפער ביניהם.

לי הנהנה, נשמה פעם נוספת ופרצה בריצה. מחשבותיה הפכו עמומות כשחלפה קרוב ליצורים, אך נחישותה החזיקה אותן במקומן. היא חדרה מבעד לטבעת העננים לפני שהספיקו להתארגן מחדש.

"שם," העיר הזמן. בכניסה לאחד מהבניינים עמד אדם בחליפה, עיניו עצומות, ענן רעב בצורת ארוחת-צהריים אופף את גופו. לי זינקה, שולפת חיוך בוהק ומאלצת את הענן לסוג לאחור בתסכול.

"סליחה?" מצמץ האיש בחליפה. הוא נראה כאילו התעורר מחלום בהקיץ. "אמרת משהו?"

לי התנשמה מעט, אך החזיקה את חיוכה איתן. "היי, נעים מאוד. אני לי, וזה הזמן."

עדיין מבולבל, אך מוקסם מהחיוך שלפניו, השיב: "שלום לכם. אני יוני. הייתי בדיוק בדרך לארוחת-צהריים. תרצו להצטרף? אני פשוט קצת לחוץ בזמנים."

לי ירתה מבט זועף אל הזמן, אך הוא סירב להגיב. היא הביטה חזרה אל יוני והחיוך שב למקומו. "נשמח. גם אני די רעבה, ואולי אוכל לשאול אותך כמה שאלות?"

יוני לקח אותם למסעדה קטנה אך עמוסה. גברים ונשים ישבו בה, חלקם בחליפות, אחרים בבגדים רגילים יותר. רבים מהם היו מכוסים בעננים, אוכלים את ארוחת הצהריים במוכניות, מחליפים מילים ריקות. אך פה ושם היה ניתן למצוא חבורות או זוגות שיצרו סביבם מעגלי הגנה משיחה מרתקת.

"אפשר להזמין אותך?" הציע יוני.

"אוכל בחינם?" אמרה לי בעיניים זורחות. "זה האוכל הכי טעים."

"טכנית שגוי," מלמל הזמן. "ברגע זה לבדו יש מעל למאה מיליון ארוחות שיתחרו ואף יעלו על הארוחה הזו. בכדור הארץ בלבד. ואני אומר זאת מתוך ידיעה מוחלטת."

לי כיסתה אותו בידה כך שקולו הפך עמום.

"אשמח," אמרה, ויוני נראה מרוצה.

הם אכלו בשתיקה בתחילה. לא משום שלא היה מה לומר, אלא מפני שלי גוועה ברעב. אולם לאחר שהשביעה את רעבונה הראשוני, וכשהבחינה שיוני צופה בשעשוע בחיפזון בו זללה את המזון, האטה מעט את נגיסותיה הגדולות.

"אני אוהבת לאכול," אמרה, סמוקה קמעא.

"רואים," הסכים.

"רציתי לשאול אותך על גבר."

"אוה. חבר שלך?" שאל.

"היה חבר. יותר מחבר, אני מתכוונת. לפני שעזב," אמרה לי.

"אז הוא כבר לא יותר מחבר?" תהה יוני.

"הוא תמיד יהיה יותר," אמרה לי. "אבל אפשר גם להיות הרבה יותר מחבר ועדיין לא להיות חבר בכלל, מבין?"

"כן," אמר יוני והנהן. "אבל לכאן לא באים הרבה אנשים שאינם חייבים. כאן מולכת השגרה."

"למה אתם חייבים לבוא לפה?" שאלה לי.

"סחר-חליפין. השגרה אינה שליטה רעה. כל מי שנמצא כאן הסכים להעניק מחצית מחייו בשירותה. יש מי שביקש בתמורה הגנה מפניה בשאר חייו, יש מי שנמצא תחת הגנתה מדברים גרועים ממנה. כל אחד כאן מסיבותיו הוא."

"אז אין סיכוי שביקר כאן? או שאולי הוא עדיין בסביבה?"

"המ," הרהר יוני. "עכשיו כשאת שואלת, אני נזכר שהיה אחד שעבד כאן לזמן קצר, לפני תקופת-מה. סוג של חוזה נדיר בינו ובין השגרה, להגנה לטווח קצר בתמורה לכמה חודשי חיים."

"באמת?" אמרה לי, לבה רעד בקרבה בעצמה כה רבה, שהזמן התנדנד בקצה השרשרת אליה חובר. "לאן הלך?"

"אני לא יודע, לצערי," אמר יוני. "אולי השגרה יודעת."

"מסוכן יהיה לשאול אותה," אמר הזמן.

"אבל נלך בכל זאת," השיבה לי בנחישות. אז קמה ממקומה ונשקה ליוני על לחיו. "אתה נהדר. תודה לך כל כך."

גבותיו התרוממו, חיוך מטופש התפשט על פניו. "זה שום-דבר."

לי חבקה אותו וחייכה. "שמור על עצמך, יוני," אמרה לפני שעזבה.

הוא שיחק במזונו זמן-מה לאחר שהלכה. עננים כהים החלו סוגרים עליו לאטם. הוא לא התבונן בהם.

חיוך יפה היה לה, חשב כשהחלו אופפים אותו. מאוד יפה. יוני קם מהשולחן, שוקע בחולמניות בזיכרון עיניה של לי המביטות בשלו מקרוב. חבל שהיה לה מישהו אחר, הספיק עוד לחשוב. אז נשאו אותו רגליו חזרה אל המשרד בצעד כבד. השגרה תבעה אותו שוב לעצמה.

#ליוהזמן