2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.

  • תה

מסעות לי והזמן 8 – הבדידות


הגשם המשיך לטפטף אל תוך שיערה של לי, מספיג אותו כליל. היללות דעכו במרחק. היא עצרה להפוגה קצרה, משעינה יד אחת על הקיר הקר. שעון-כיס קטן וקודר למראה התנדנד על שרשרת דקה אשר השתלשלה מכיס חולצתה המכופתרת. הוא נע בקצב נשימותיה המתערפלות באוויר, מטלטל מצד לצד בחוסר שביעות-רצון ברור.

"מדוע עצרת?" שאל שעון-הכיס, הזמן. "הם ידביקו את הפער אם לא נמשיך."

לי נאנחה בעייפות. כבר ימים רבים שהיא נמלטה מאוכלי-הנבלות, יצורים הנוהים אחר ניחוח פרידה ברעב שאין דומה לו. לעולם אינם תוקפים מטרות המסוגלות להתנגד, רק את אלה שכבר מייחלים להישכב לצד הדרך, שכוחם תש מהמאבק. לי לא הקלה עליהם את המרדף, אך היא לא הייתה בקו הבריאות.

"אני לא יודעת אם אני מסוגלת, זמן," אמרה. מחלה איומה איכלה אותה מבפנים. היא ידעה זאת כבר זמן-מה, אף כי לא הודתה בכך בקול רם. היא נדבקה בבדידות. הייתה יכולה לחוש בה, ריקנות נוראה שהלכה והתגברה עם השעות. וככל שהתעצמה הבדידות, כך הלכו דפנות גופה ונחלשו, מאיימות לקרוס אל תוך עצמה.

"את מסוגלת," התעקש הזמן, מחוגיו מתקתקים בנוקשות. "כפי שאני מסוגל בכל יום לשאת את העולם קדימה, על אף משקלו הכבד ותלונות אינספור, כך גם את יכולה להמשיך. זכרי, יש לך אהוב למצוא."

לי גנחה ארוכות, אך התיישרה והמשיכה ללכת. עבור עצמה ודאי לא הייתה מסוגלת לעשות כן, אולם עבור אהוב שאולי היה זקוק לה מצאה את הכוחות לצעוד. שוב התחדשו היללות, קולות גבוהים ונואשים שכוונתם אחת בלבד.

"אני לא מבינה מה הם רוצים," מלמלה לי בעייפות, גוררת רגליה הלאה. גרביה היו ספוגים מים. הם חלחלו מבעד למעיל הארוך שלבשה, מספיגים גם את חולצתה ואת בגדיה התחתונים.

"אותך." אמר הזמן. "אוכלי-הנבלות גם הם היו אנשים פעם. אך כשחלו בבדידות, במקום להתפרק החלו מחפשים את גופם של אחרים, להתחמם בו מפני הצינה שפשתה בלבם, לכסות על הסדקים. לעולם אינם מצליחים להפיגה לאורך זמן, תמיד נחוץ להם גוף חדש במיטתם כדי שלא יסיימו חייהם כשאר האנשים הבודדים."

"איך מרחיקים אותם?" שאלה. השיחה עזרה להסיח את תשומת-לבה מהתשישות ומהקור.

"אילו חשבו שאין להם סיכוי, היו עוזבים. חבר קרוב היה יכול להדפם מעלייך. למרבה הצער, הם מריחים את חולשתך ויודעים שאת פגיעה."

"אתה לא יכול לעזור?" אמרה לי.

"הם אינם רואים אותי. הזמן עבורם הוא אך ורק הזמן שחלף מאז הגוף האחרון שלכדו, וזה שיחלוף עד הגוף הבא. כלל אינם רואים עתיד או עבר פרט לכך. כוחי מוגבל."

היללות נשמעו קרובות יותר עתה. היה ניתן לראות את רודפיהם מבעד לגשם, דוהרים על ארבע רגליים משונות, עיניהם מלאות תאווה, לשונם מתנופפת באוויר. כאנשים שנמהלו בחיות בתערובת לא-אחידה.

"מהר יותר," החיש הזמן את צעדיה. אך רק ההתקדמות לבדה גזלה את כל כוחה של לי. היא לא הייתה מסוגלת ליותר מכך.

"לי, את מוכרחה למהר," אמר הזמן. הוא לא שינה קולו, אבל הזכוכית המכסה את מחוגיו הצליחה לבהוק בדאגה מבעד לטיפות שזלגו עליה.

"אני לא יכולה," אמרה לי. הבדידות הייתה כבדה בתוכה. היא חשה כמיהה להיכנע ולהניח לעצמה להילכד. ערגה נואשת לא להיות לבדה.

"עד המחסה," ביקש הזמן. "אני רואה אותו במרחק. אולי שם יימצא האהוב שלך?"

לי צמצמה עיניה. אכן, באופק ראתה גגון קטן, כנראה של חנות שרחבתה נותרה מחופה. לפחות תוכל להימלט מהגשם. רק עד הגגון. אז אולי ירשה לה סוף כל סוף להיכנע. היא הכריחה עצמה להמשיך ללכת.

כשהגיעה אליו, נאנחה בהכרת-תודה. עדיין הייתה רטובה עד לשד-עצמותיה, אבל לפחות הגשם הפסיק להלום בה. היא שקעה לאטה אל המדרכה. זהו, מכאן כבר לא תוכל לברוח.

הגגון אכן כיסה על חנות קטנה, שהייתה סגורה כרגע. לי חייכה קצת לעצמה, על אף היללות ההולכות וקרבות. היא נזכרה. תחת גגון דומה פגשה את האהוב בפעם הראשונה. גם אז ירד גשם-זלעפות. שניהם בחרו באותו מחסה, ונאלצו לבלות רבע שעה בשתיקה נבוכה. עד שהוא לכד את מבטה וחייך. חיוך שעם הזמן הפך לסימן-ההיכר שלו בעיניה. פיתול של השפתיים שחשף את שיניו הצחורות ואת גומת החן האחת בה היה כה גאה. צדי עיניו היו נחרשים קמטוטים זעירים, כי היה מבוגר ממנה בכמה שנים, וקו ארוך הנובע משימושים אינספור נחרת מצד אפו לשפתו. כה עמוק, עד שכמעט והיה לפגם, לולא היה כה מקסים.

"לי, עורי, עורי," ניסה הזמן לדחוק בה בדחיפות. אך היא הייתה רחוקה מהמקום הזה. מהקור, מהבדידות. היא הייתה שקועה בחיוכו של אהוב, סופרת את הקמטוטים לצד עיניו, את החריצים שהותירו ימים טובים יותר. הגעגוע מילא אותה, מוחשי וקשה, צורתו מוארכת, דוחקת את הבדידות הצדה.

"לי!" קרא הזמן. קול דהרה מתקרבת נשמע מאחורי גבה. כמה יפה היה כשחייך, הרהרה לעצמה, כמה שקט כשדיבר.

צל גדול כיסה אותה, מסתיר את האור שהטילו פנסי-הרחוב. הזמן צעק דבר-מה שלא הבינה. אין זה משנה, היא לא כאן בכלל. היא תחת גגון אחר, לפני שנים רבות. לי עצמה עיניה.

#ליוהזמן