• תה

הדרכים שלא נבחרו


הדבר התרחש כשהתיישב דוד אל מכתבתו. הושיט ידו לאחד העטים, היסס לרגע בין השחור לכחול, ולפתע לא הצליח להבחין בין הצבעים השונים או לזכור שמם. מיד לאחר-מכן פסקה התחושה בצד גופו הימני, כאילו לא היה מחובר אליו עוד. הוא הביט באצבעותיו בפליאה כשאלה סירבו לציית לו. אז דהה העולם סביבו לחלוטין, הופך שקט ועמום.

לשנייה קצרה היה דוד מבוהל. החושך היה כהה מכל אפלה שהכיר. כה שחור, עד שהיה קשה לו להאמין שאי-פעם התקיים החדר שבו ישב. אולם בעודו אוזר בתוכו כוחות לקרוא לעזרה, החלה החשכה נסוגה. תאורה קלושה, לבנה, בקעה מתחת לרגליו. לפתע גילה שהוא מסוגל שוב לנוע. הוא הרים את גופו הלאה מכיסאו בהקלה. אף כי העולם סביבו עדיין נראה היה דהוי, שקוף כמעט.

הנוגה הבוקע מתחת לרגליו האיר נתיב, הבחין דוד. אחד שהוביל אל הדלת. הוא הלך בזהירות, אינו בטוח למה לצפות. האם כדאי שיתקשר לנתן, בנו? או אולי לדוקטור רפאלי? אבל הסקרנות שהתעוררה בו הפיגה את החשש. הוא יכול היה להרשות לעצמו לחקור את העניין עוד מעט.

הנתיב הוציאו מחדר-העבודה, מוביל אל המקרר במטבח. שם אכל ארוחת-בוקר לפני זמן קצר. הוא זכר שהתלבט בין ביצת-עין ובין דגני-בוקר. תחילה החליט כי מתחשקת לו ביצה, אך כששבר אותה ישירות למחבת, גילה אותה סרוחה.

דלת המקרר האירה חלושות, דוד פתח אותה. קרטון הביצים זהר מעט, לכן הציץ לתוכו. הביצים היו במקומן. גם הביצה הסרוחה ששבר לפני כשעה. הוא התבונן בה בתמיהה, בוחן את הקרטון בדקדקנות. אז הבחין כי קרטון החלב זוהר גם הוא, באור עמום יותר. פתאום שב הצבע לעולם, עיניו חשו טרוטות, כאילו זה עתה התעורר, והוא היה רעב כאילו כלל לא אכל.

משום שלא הצליח למצוא היגיון במצב אליו נקלע, הושיט ידו אל קרטון החלב. הרי כבר ידע שהביצה שישבור תהא סרוחה. או שבעצם רק דמיין שידע? הוא אכל את דגני-הבוקר שלו בבלבול, תוהה אם לא חלם את כל שהתרחש. אז הלך לחדר העבודה והתיישב אל מכתבתו. הוא הושיט ידו לבחור בין העט הכחול לשחור, והעולם שב וחשך.

מה לעזאזל קורה כאן?

שוב קם דוד ממקומו, פוסע בחוסר-אונים על הנתיב שהוביל אל המטבח. הפעם ראה כי הוא מוביל גם אל חדר השינה. הוא הסתכל פנימה. מיטתו הייתה במקומה, זוהרת קלות, אך במרכזה היה חור בצורת גופו. גזיר שחור שדמותו אדם.

דוד ניגש ונגע בחור בחשש. ידו נעלמה בתוכו, תחושתה אבדה. הוא משך זרועו בבהלה, והתחושה שבה. הוא התבונן באצבעותיו בהקלה.

לאן מוביל הפתח? תהה. אדם מבוגר כבר היה, ולא נהג לבצע החלטות פזיזות. אך סקרנות נעורים עדיין בערה בו. שבירת השגרה החזירה לו מידה של חיות שחסרה בו לאחרונה. הוא נשך שפתו התחתונה והציב גופו מעל החור, אז נשם עמוקות והניח לעצמו ליפול פנימה.

הוא פקח עיניו במצמוץ עייף. האם התעורר מחלום? הוא שכב במיטתו, מצעיו סתורים. לפני רגע היו סדורים. כשהרים עצמו ממקומו, ראה את הנתיב הקלוש מוביל אל המטבח. כשהלך עליו, גילה להפתעתו שהפעם מגירת הלחם היא שזוהרת, לא המקרר. הוא ניגש אליה והציץ פנימה. כיכר לחם פרוסה המתינה בתוכה, כאילו לא אכל שתי פרוסות ממנה אתמול בבוקר. ברגע שנגע במגירה, שב הצבע לעולם. דוד פלט אנקה מופתעת. רעיון משונה צץ במחשבותיו.

הרעיון שנצנץ במוחו לא היה סביר בשום קנה-מידה. דוד הניח שתי פרוסות במצנם - כפי שהיה נדמה לו שכבר עשה אתמול בבוקר - ויצא להביא את העיתון שהונח על מפתן דלתו. גם אתמול עשה כן, אך הפעם לא התעניין בתוכנו. כפי שחשד, הכותרות היו מוכרות לו, התאריך בפינת העיתון אישש את ניחושו.

הוא שב בזמן לאחור. אך מדוע, וכיצד? לא היה לו רצון לחיות את היום האחרון פעם נוספת. אשתו נפטרה לפני שנים, בנו בא לבקר מדי כמה ימים – לעתים לבד, לעתים עם הנכדים. הוא עצמו העביר את מרבית זמנו בקריאה, ומעת לעת, בכתיבה ביומנו אישי. מה הטעם במסע בזמן עבור גבר בגילו?

כשסיים לאכול את הצנימים שלו קם ממקומו. שוב הועם עולמו בבת-אחת. הוא לא נבהל, רק בחן את סביבתו בסקרנות. הנתיב הזוהר הוביל אל השירותים. כן, הוא יכול ללכת לשם ולהמשיך בשגרת יומו. תחת זאת הציץ חזרה אל חדר השינה. מיטתו הייתה שם, חור בצורתו במרכזה.

המ. דוד ליטף סנטרו, מהורהר.

כשפקח עיניו הפעם, לא טרח לקום מהמיטה ולבחון את סביבתו. הוא שב והתגלגל לתוך החור במיטתו. כך עשה שוב ושוב, בוקר אחר בוקר. אלפי פעמים. עד שיום אחד פקח עיניו, וכשהסב גופו להתגלגל הצדה, נתקל בגוף נוסף.

"דוד?" אמרה מיכל בנמנום, מתכרבלת קרוב יותר אליו. שיערה היה לבן, עיניה עצומות עדיין, וגופה רפה. כה קטנה הייתה. המחלה דרשה ממנה כוחות רבים, אך היא נותרה חזקה בנפשה עד יומה האחרון. דמעות עלו בעיניו של דוד. הוא לקח את ידה המגוידת בשלו.

"בוקר טוב, אהובה," מלמל.

"בוקר טוב," אמרה, חיוכה קלוש ונשימתה ארוכות. היא פלטה גניחה לא-רצונית. מתחת לעיניה העצומות עמדו צלליות שנבעו מכאב ארוך.

הוא לא היה בטוח שהוא מסוגל לעמוד בכך שוב. היום נפטרה. שניהם ידעו שיום זה הולך וקרב, אך לבו עדיין נשבר בקרבו כשבא. אם יקום עתה למטבח להכין להם ארוחת-בוקר, ימצא אותה חסרת רוח-חיים כשישוב.

העולם לא חשך סביבו, אך הוא היה יכול להבחין בקווי-מתאר קלושים ביותר, כמעט בלתי-נראים, המובילים אל המטבח. דוד חיבק את מיכל קרוב אליו, מפנה ראשו ממשקוף הדלת. הדמעות היו חמות תחת עפעפיו. הוא לא העז לפקוח עיניו.

"אני כל כך עייפה היום," שמע אותה ממלמלת. "דוד שלי. כשיהיה לי קצת יותר כוח נצא לטייל. אולי לגליל. אתה זוכר שרצינו לנסוע לגליל?"

"ברור אהובה," אמר דוד, שומר על קול יציב. "מחר. אולי מחר ניסע."

"זה יהיה נחמד," נאנחה מיכל. אז תש כוחה והיא שקעה בשינה עמוקה. קול נשימותיה הלך ונחלש עד שהפכו לחרחור חרישי. גם החרחור דהה לאטו. דוד לא הרפה ממנה גם לאחר שפסק.

לבסוף ניגב את עיניו, אף כי הדבר לא הועיל לסכור את בכיו השקט. כמה פעמים הצטער על שהחמיץ את רגעיה האחרונים, כמה שנים נשא בתוכו את הכאב הזה. הוא החל לקום מהמיטה, אך העולם שוב כהה. הטלפון נגה באור תכלכל. כן, עליו לצלצל אל בנו. לצלצל למגן-דוד. ומנגד – עדיין היה החור במיטה.

מחר כבר לא ייסעו לגליל. אבל מה לגבי אתמול?

כמובן שגם אתמול לא הרגישה די טוב. אבל הוא יכול לשוב לתקופה בה היו פני הדברים אחרת. דוד עצם עיניו ונשכב לצד מיכל הדוממת. הוא ליטף את גופה הצפוד פעם אחרונה, נשק לידה, והתגלגל אל תוך החור במיטה.

כמה שנים הייתה חולה? חמש? שש? הדבר לא שינה. דוד חלף מבוקר לבוקר, מתעכב רק לחבקה בעוז לרגע קצר לפני שהמשיך בדרכו אל העבר. אלפי בקרים חלפו, וגופו החל מרגיש קל יותר. כיצד התרגל בקלות כה רבה אל הזקנה. רק כשהחלה מרפה ממנו אחיזתה, הבין כמה כאבו ברכיו, כמה שנא את התחושה המציקה בגבו, כמה הפכו עיניו חלשות. בכל בוקר ששב לאחור דהו המיחושים הללו, נשימתו הפכה קלה יותר, ראייתו בהירה.

בוקר אחד פקח עיניו ולצדו שכבה, שעונה על ידה ומתבוננת בו בחיוך. מעט אפור של שיבה זרק בשיערה, אך רובו ככולו עדיין היה צבעו חום כהה. פניה היו עדשניות, כפי שהיו בעבר. כבר לא הייתה האישה השברירית והלאה שזכר מימיה האחרונים. דמתה בהרבה למיכל שהכיר אי-אז, בימי אונו. הוא לא ידע היכן חלף סף השנים, הקו שבו אנשים חדלים להיות דומים לעצמם. אך חצה אותו לבטח במסעו לאחור.

"אתה עומד לישון עוד הרבה?" שאלה מיכל. עיניה היו חפות מסבל, קמטוטי צחוק לצד עיניה וקו עדין בצד פיה היו הסימנים היחידים לשנים שעברו עליה. היא הייתה יפהפייה לעיניו של דוד.

הוא חייך. באיזו קלות נמתח עורו עתה. באיזו פשטות הפך ערני. ערני באמת. כי רק עכשיו הבין שכהה שכלו עם השנים. כעת שוב הצליח לחשוב בבהירות. "למה, אנחנו ממהרים לאינשהו?"

"אתה צריך להגיע לעבודה," אמרה מיכל. "ואני הבטחתי לנתן שאסיע אותו לרכבת. הוא סוגר סוף-שבוע בבסיס."

דוד לכד במבטו את המשכו של היום. האור הקלוש שסימן את צעדיו בעבר עדיין נראה לעיניו, למרות שלא זכר את היום המדויק הזה בעצמו. הוא התרומם במקומו.

"יש לי רעיון טוב יותר. עוד חצי שעה נעיר את נתן ונסיע אותו יחד לרכבת, ואז נמשיך לנסוע עד שנגיע לגליל. נבלה שם את סוף השבוע."

מיכל צחקה. "השתגעת?"

"כן. רוצה להיות משוגעת אתי?" שאל בחיוך והרים גבה.

היא החלה לצחוק, עיניה הופכות פסים צרים כשעטתה את חיוכה, זה שפעם היה דייר קבוע בחייהם. בסתר-לבו נאנח דוד מרוב כמיהה. אז התבוננה בו. "אתה רציני?"

"לחלוטין, אהובה."

היא היססה. דוד הכיר את כל סימניה הקטנים. הוא ידע שיש סיכוי לשכנעה.

"למה רק עוד חצי שעה?" שאלה.

"אה, כי אנחנו עומדים להיות עסוקים," אמר ומשך אותה לעברו. מיכל פלטה צחקוק חנוק בעיניים פעורות, והניחה למגעו לסחוף את שניהם הרחק מהרגע.

התשוקה הייתה כמעט זרה לדוד. אבל גופו הנוכחי עוד ידע אותה, ושביבי זיכרונותיו חברו יחדיו להשיב לו את הרעב שכבר אבד לו. אנקותיה הקטנות של מיכל, פניה הסמוקים באביונה, אלה היו טעמי נעוריו.

"וואו," מלמלה כששכבו לאחר מכן, מתנשמים ומזיעים. "וואו, הגליל? אני כבר לא צעירה, דוד. אני מקווה שאתה לא מצפה שאעמוד בזה שלושה ימים רצופים. למרות שוואו, זה היה טוב."

"את יפהפייה," התנשף דוד, והתכוון לכך. הוא לא היה בכושר. "וצעירה כל כך. אני כבר רוצה אותך שוב."

"חנפן," אמרה, אבל נראתה מרוצה. "אולי אני יכולה עוד סיבוב אח-"

"אמא?" נשמע קולו של נתן ממרחק, הלום-שינה.

"חייבים להתארגן," אמרה, סמוקה לפתע. "בוא נמהר."

מיכל קפצה החוצה מהמיטה ויצאה החוצה מהחדר. דוד חש נרגן במקצת. בעצם, הרהר, מדוע להיות בני ארבעים וחמש אם אפשר להיות בני שלושים? כשהיה נתן בן עשרים, בילה כל זמנו בצבא. היה עדיף בהרבה אם יוכל לבלות אתו יותר מזמנו.

הדרך בה פסע בעבר הפכה עמומה מכדי שיוכל לראותה, אך החור במיטה עוד היה במקומו. הוא הציץ פעם אחת אל הדלת, נשם עמוקות, והתגלגל אל האתמול.

בגיל שלושים הייתה נשימתו קלה וגופו כה חזק עד שחש כזר בתוכו. הוא הניח לעצמו רגע קט להתענג על המרגש טרם יפקח עיניו.

"אתה ישן, או סתם חולם?" קולה של מיכל, בהיר וצלול, גרם לעפעפיו להתרומם מעצמם. היא כבר הייתה ערה, מסרקת שיערה מול מראה קטנה שאבדה לפני שנים רבות. החדר היה אחר מזה שבו דרו בשנותיהם המאוחרות, המיטה הייתה שונה מזו שבה הלך לישון. חיוכו של דוד התרחב.

"חלמתי עלייך," אמר. מיכל חייכה לחלקות-לשונו. הוא ניצל את הרגע והוסיף: "רוצה להגשים לי חלום?"

"לך לצחצח שיניים ואני אשקול לחיוב," אמרה, עיניה שובבות.

דוד מיהר לעשות כדבריה. אך כששב לחדר גילה לדאבונו את בנו הקטן מדבר בהתלהבות עם מיכל.

"אני רוצה לאכול חביתת-עין היום," אמר בקול דקיק. "אמא, תכיני לי חביתת-עין. אבל בלי הצהוב באמצע כי הוא לא בריא."

"בסדר חמוד," אמרה מיכל וקצרה לדוד. כמו תמיד תכין לו ביצה מקושקשת. עד גיל תשע נתן כלל לא ידע מה ההבדל. "ושוקו?"

"כן," אמר נתן בפסקנות. "אבל הרבה שוקו. אולי... שש כוסות!"

"ברור. תשתה אחת, ואם תרצה אכין לך את השאר, טוב?"

"בסדר. בוקר טוב, אבא," אמר נתן וחיבק אותו.

אכזבתו של דוד נמוגה באחת. נתן היה ילד יפה, עם עיניים תמימות גדולות ושיער חלק ושחור. הוא אהב את הגבר אליו הפך בנו, אבל את קסם שנותיו הראשונות כבר כמעט ושכח. באיזו טבעיות ניגש וחיבק את אביו, מעשה שנתן הבוגר עשה תמיד בסרבול מסוים. כמה רכה הייתה לחיו כנגד לחיו של דוד.

"בוקר טוב, נתנצ'יק," אמר והרים אותו בזרועותיו בקלות. כוחו הפתיע אותו. "איך ישנת?"

"חלמתי הרבה חלומות ניראה לי. חלמתי שהיום לא הולכים לבית-ספר, ניראה לי. כן זה מה שחלמתי."

"אה, זה מה שחלמת?" שאל דוד. בזקנתו, לא הצליח לתקשר כך עם נכדיו. אבל זה היה בנו, ועם גופו הצעיר באה רוח משובה. "אתה חושב שזה חלום נבואי?"

"מה זה נבואי?"

"חלום שיתגשם," אמרה מיכל, שוזרת מכבנה בשיערה.

"כן, זה חלום נבואי," אמר נתן בהתלהבות. "אני חושב שגם נבואי שנלך ללונה-פארק. אני חושב שחלמתי נבואי ככה."

"טוב, אם זה נבואי," אמר דוד. מיכל קימטה גביניה לעברו.

"רק חבל שאבא ואמא צריכים ללכת לעבודה," אמרה, מדגישה את המילים.

כן, עבודה. דוד כרכם פניו בזעף. הוא עבד קשה בגיל שלושים. גם מיכל. היא הייתה מנהלת-חשבונות זוטרה, הוא עדיין עבד כשכיר במשרד האדריכלות. הוא לא יכול פשוט להודיע שאינו מגיע.

בזקנתו כבר היה אדם מבוסס למדי. ביתו היה בבעלותו, ולבנו הותיר שתי דירות, אחת למגורים ואחת להשכרה. אך הוא עבד קשה מדי לשם כך. לא נהנה די מהזמן שהיה להם יחד. אולם החור בצורת גופו עוד היה במקומו במיטה.

"כן, אמא צודקת," אמר לנתן והניח אותו על הרצפה. בנו נראה מאוכזב. "אולי זו הייתה נבואה ליום אחר. אני הולך להביא את העיתון, לכו אתם תכינו בינתיים ארוחת-בוקר, בסדר?"

הוא הלך להביא את העיתון. הקווים העמומים שעוד הצליח לראות סיפרו לו שכנראה עשה זאת גם אי-אז, כשחווה את היום הזה לראשונה. מוזר, האופן בו נשמט היומיום מהזיכרון. יתכן ונראה לו מעט מוכר, אך הוא לא הצליח להחליט אם היה זה משום שזכר את היום המסוים הזה, או מפני שחווה אלפי ימים כאלה יחד עם משפחתו.

דוד הרים את העיתון, אבל כלל לא התעניין בכותרות. הוא דפדף ישר למספרי הלוטו ושינן אותם היטב אל זיכרונו. הוא שמע את מיכל קוראת לו למטבח, אך המטלה הייתה חשובה מדי. עשר דקות תמימות השקיע בה, עד שהיה בטוח לחלוטין שחרת את המספרים היטב בראשו.

הוא מיהר אל המיטה וזינק אל החור בצורת גופו.

מיכל העירה אותו בנשיקה וליטוף ארוך. הוא פקח עיניו וראה את פניה סמוכים לשלו.

"שבת שלום, אהוב קטן," מלמלה. "אתה רוצה להמשיך לישון, או שאתה מרשה לי לעורר אותך קצת לפני שנתן יקום?"

דוד חייך. גופו היה צעיר ומלא-תשוקה. הוא לא היה זקוק לקווי-המתאר הקלושים של העבר כדי לדעת מה לעשות עתה. הם תינו אהבים עזים, משתדלים רק לרסן את קולותיהם בל יעירו את בנם הפעוט.

לאחר מכן התמתחה מיכל במיטתם, מדושנת מעונג. גופה פלא לעיניו. "אוי, אהוב, הלוואי וכל בוקר היה כזה אתך. חבל שצריך ללכת לעבודה מחר."

לא לזמן רב, חשב לעצמו דוד, מרוצה. עוד יהיו לנו אינספור בקרים כאלה, וטובים מאלה. הוא רעד בהתרגשות למחשבה.

אינספור בקרים? לפתע אחזה בלבו צינה. מה לעזאזל חשב לעצמו? למלא לוטו? האם כבר שכח את המחלה? את השנים שתגזול מהם יחד? כן, היו יותר מעשרים שנה לפניהם טרם תשקע במיכל את טפריה הקטלניים. אך כיצד יוכל לחיות את חייו עמה כשהידיעה הזו שוכנת בראשו? איך יוכל לסבול שוב את השנים הרבות בהן התגעגע אליה בכל נימי-נפשו?

אלא, הרהר, שאין זה חייב להיות כך. הוא ידע מה המחלה שתתקוף את אשתו, למשך מספר שנים קרא הכול אודותיה, נפגש עם רופאים והתעקש לשמוע כל שביב מידע בניסיון להתגבר על חוסר-האונים שאפף את לבו.

הוא לא היה רופא בעצמו. לא היה דבר שהיה יכול לעשות. אבל מה אם היו לו השנים לחקור, עם כל הידע שכבר צבא? למה שלא יהיה רופא, בעצם?

דוד הביט במיכל, עודנה מצויה בשלווה המתלווה למשכב. פניה היפים, המנומשים, שיום אחד יהפכו לאים ורפויים, היו שקטים. הגיע לה יותר זמן. הגיע לה זמן טוב יותר.

בחרטת-מה, התגלגל פעם נוספת אל העבר. שוב ושוב, הרחק עד שהיה עלם צעיר. אף לפני שהכירו. קצת לאחר שהשתחרר מהצבא. הוריו היו בין החיים, חייו היו חיי רווק. אבל הייתה לו מטרה. עליו להפוך לחוקר, לאדם המסוגל לרפא את מיכל.

היה זה היום שבו נרשם ללימודיו. הוא ידע זאת, מפני שעל מכתבתו המתין המכתב שעליו לשלוח לאוניברסיטה. השינוי הנחוץ היה קלוש. לבחור בעט ולסמן את הפקולטה לרפואה במקום אדריכלות. בנחישות סירב לקווי-המתאר של בחירתו הישנה, אשר עדיין ראה בעמימות מרובה, וניגש למשימה.

דוד התיישב אל מכתבתו והושיט יד לאחד העטים. לרגע היסס בין הכחול לשחור. התחושה הייתה מוכרת.

האם לא הכיר את מיכל במהלך לימודיו בעצם? איזה יום אחד שבו פסעה לבניין בו למד, וביקשה ממנו הנחיות לפקולטה למשפטים. מהרגע הראשון היה להוט אחריה, וליווה אותה בעצמו אל המקום. היא חייכה כשהתעקש על כך. כבר אז סימן חיוכה את בואם של ימיו הטובים. כיצד ייפגשו אם לא יהיה שם הפעם?

חיוכה הפך כה נדיר כשחלתה.

כרופא, יוכל להציל את חייה. מחשבותיו הפכו מטושטשות. זיכרונותיו החלו מתפוגגים.

כבר זכה בה פעם אחת ובילה עמה את חייו, הספיק לחשוב לפני שנעלם האיש שהיה. די בכך לכל אדם.

דוד נאנח אנחה גדולה ובחר בעט. העולם סביבו דהה.

#סיפור

177 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הספינה של מיכאל

בשל נסיבות שבהן העדיף שלא לדון, היה מיכאל האיש האחרון ביקום. האדם האחרון, טכנית, אבל האבחנה הייתה נראית לו קטנונית עתה. הספינה של מיכאל הייתה אדירת ממדים, גדולה כפלנטה קטנה. הוא קרא לה ספינה, אבל היא

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.