2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.

  • תה

דלת


הדלת הופיעה באמצע השיחה. גדולה דיו למעבר איש אחד, מרחפת באוויר ביניהם ללא מסגרת, אך עם צירים שרמזו כי תוכל להיפתח אם רק תמשוך בידית. אלמוג הסיטה אותה הצדה במבוכת-מה, כפי שהייתה מסיטה קצוות-שיער סוררת מעינה.

היה זה דייט, לגבר קראו צבי. בשנות השלושים לחייו, מעט מקריח, אבל עדיין עם מספיק שיער על ראשו בכדי שיכול להתחמק מלגלח אותו מבלי להיראות מגוחך. כתפיו מתחת לחולצה המכופתרת רמזו על גוף שנותר בנוי היטב, על אף שבבירור כבר לא היה רזה כבנעוריו, ואולי היה מצוי בסכנה לגדל כרס קטנה אם לא ישמר. היו לו עיניים ירוקות יפות ומבט רציני, והאופן שבו גרם לה לצחוק כשהכירו הייתה הסיבה הראשית לכך שאלמוג נפגשה עמו עתה. הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים.

בין מילה אחת למשנהה, צצה הדלת. שנייה אחת דיבר צבי על לימודיו לפני שנים, ושנייה אחר כך הייתה שם, ממתינה כאילו הייתה הדבר הטבעי ביותר בעולם. לרגע קצר אלמוג פשוט בהתה בתופעה המשונה. אז, משום שלא ידעה מה עוד לעשות, הזיזה אותה בידה בתנועה אגבית.

תחילה היה נדמה שצבי כלל אינה מודע לקיומה. הוא עדיין חייך, חיוך שחשף את קמטיו החבויים, אלה שבגילו הוסיפו חן לכל הבעה, אולם שבעוד שנים מספר לא ימתינו עוד לתנועת פניו כדי להיגלות. אלמוג חשבה שאולי הוא מחייך כי היא נבוכה, אך אז הבינה שהוא קפא על מקומו.

היא התבוננה סביבה ליתר בטחון, לוודא ששאר האנשים עדים למצב אליו נקלעה. למרבה הפתעתה, העולם סביבה המשיך להתנהל כמנהגו, מתעלם במופגן מהדלת המרחפת ומצבי הקפוא בחיוך מקסים.

"צבי?" שאלה אלמוג. היא טפחה על שולחן העץ העתיק ליתר בטחון. הדלת הפכה שקופה, כמעט ונעלמת לחלוטין. רק משום שראתה אותה מופיעה לפני רגע קט הייתה יכולה עדיין לראות את קווי המתאר שלה מרחפים באוויר. לפתע תהתה אם הייתה שם כל העת ופשוט לא הבחינה בכך.

"כן?" שאל צבי, חוזר לעצמו.

"אה," נתקעה. "חלמתי לרגע. אני מצטערת, תחזור על מה שאמרת?"

שוב חייך. "דיברתי על הלימודים שלי, כשהייתי בגילך."

"אני יודעת. פשוט האופן שבו דיברת עליהם," אלמוג הרהרה לרגע. "אתה נשמע כאילו אתה חוזר על עצמך לעתים קרובות."

הוא רכן קדימה ונגע בידה. "אני משעמם אותך?"

"לא, ממש לא," אמרה אלמוג. היא נעצה מבט בידו הנוגעת בידה. המגע היה נעים, אך היא משכה אותה לאחור בכל זאת. "אבל אני מקבלת את התחושה שאתה לא באמת מדבר על עצמך."

"אולי נדבר קצת עלייך?" הציע. "את מאוד יפה הערב, אגב."

היא חייכה, כמעט מצליחה לשכוח את הדלת ההולכת ומתפוגגת אל מול עיניה. "זה נדוש."

"אני נדוש. אני מביא פרחים, אני אוהב נשיקות ספונטניות, אני נהנה מלהחזיק ידיים ומהליכות ארוכות על חוף הים. אני כמו פרופיל פיקטיבי באתר דייטינג."

"אתה שוב מתחמק," חייכה.

"את שוב יפה?" הציע.

אלמוג כמעט צחקה, אך צחוקה גווע בגרונה כשהדלת הופיעה מן האין. היא הציצה אל צבי, ששוב קפא.

"רבאק, את הורסת לי את הדייט," פלטה אל הדלת. אז, נבוכה, הסתכלה סביבה לוודא שאף אחד לא שמע אותה.

היא קמה, דוחפת את כיסאה לאחור בכוח, והניחה ידה על הידית העגולה. הייתה זו דלת חדשה מאוד למראה, מבהיקה מחוסר-שימוש.

לרגע נאנחה. אוח. עד שאני חולמת על גבר, החלום מוכרח לעשות לי את המוות? אבל, הוסיפה במחשבה שנייה, אם זה חלום, הרי זה חלום אמתי מאוד.

אלמוג נשמה עמוקות. האנשים בשולחנות לצדם המשיכו לשוחח כאילו דבר לא אירע. המלצרית לא הבחינה שקמה כלל. צבי עדיין ישב קפוא. היא סובבה את הידית, הדלת נפתחה מבלי לחרוק. הרחוב נראה לה זהה מצדה השני.

כשפסעה קדימה מצאה עצמה באותו בית-הקפה בדיוק. ואולי לא בדיוק, בעצם. היא הברישה קצוות שיער חום מעיניה ומצמצה. האנשים שישבו בשולחנות מסביב היו אחרים מאלה שזכרה. המלצרית הייתה מלצר. צבי ישב במקומו, אך מולו ישבה אישה אחרת. בערך בת-גילה, אולי מבוגרת בשנה-שנתיים. ג'ינג'ית עם שיער יפהפה וחזה מרשים למראה.

"אני נדוש. אני מביא פרחים, אני אוהב נשיקות ספונטניות, אני נהנה מלהחזיק ידיים ומהליכות ארוכות על חוף הים. אני כמו פרופיל פיקטיבי באתר דייטינג." חזר צבי על המילים שאמר לה לפני דקה.

הג'ינג'ית צחקה. היו לה עיניים כחולות בהירות, והיא גרמה לאלמוג לחוש חיוורת בהשוואה.

"אתה כזה מצחיק," אמרה.

הוא הושיט ידו ונגע בה. אלמוג חשה מדקרת קנאה. אף אחד מהשניים לא הבחין בה משום-מה.

"את כזו יפה," אמר צבי.

"באמת נדוש," אמרה הג'ינג'ית המחויכת, אבל מבטה הפך רך. עיניהם ננעלו.

אלמוג ניגשה אליהם בזעף. "היי!" ניסתה להסב את תשומת לבם אליה.

"אני מאוד שמח שנפגשנו היום," אמר צבי, כמתעלם ממנה.

"כן? אתה תמיד עושה כזה רושם שקט במשרד. חשבתי שאולי כבר יש לך חברה. או אישה."

במשרד? תהתה אלמוג. היא ניסתה להיזכר במה צבי עוסק. מנהל כוח-אדם, אולי. היא עצמה פגשה אותו בריקודי סלסה. הוא היה אחד הגברים היחידים שהיו מגיעים באופן קבוע, וגם פרטנר מצוין לריקוד.

"אני? מה פתאום. קצת ביישן זה הכול."

בסלסה לא היה ביישן במיוחד. שקט, כן. אבל לא ביישן בכלל. הרי הוא זה שהציע לאלמוג לרקוד עמו.

"לא ביישן מדי, אני שמה לב," אמרה הג'ינג'ית ושלחה מבט בגבה מורמת לידו המלטפת את ידה.

"שאהיה ביישן יותר?"

היא צחקקה. כנראה הייתה לה נטייה לכך, כי אלמוג לא ראתה שום דבר משעשע במצב הנוכחי.

"אתה ביישן בדיוק במידה הנכונה."

חיוכו של צבי העמיק. אלמוג עמדה לטפוח בידה בכוח על השולחן. אז הבחינה בדלת. לא זו שדרכה נכנסה, שעדיין רחפה פתוחה בנקודה ממנה הגיעה, אלא אחת אחרת, עומדת שקופה בין הזוג. איש מהם לא הבחין בכך. וכשהושיטה ידה קדימה, גילתה שגם אותה אין השניים רואים.

הדלת השקופה הפכה מוצקה כשנגעה בה. אלמוג קימטה מצחה במחשבה. אז הגיעה להחלטה, סובבה את הידית, עלתה על השולחן בעוד כולם מתעלמים ממעשיה, ונכנסה בפתח.

היא מעדה שוב לתוך בית-הקפה. גם הפעם השתנו האנשים בשולחנות המקיפים אותם. זוג התחלף במשפחה, חבורת גברים בשלוש נשים. המלצר חזר להיות המלצרית מהערב שלה עם צבי, אבל הפעם בבגדים אחרים, קצרים. מוזר, כשנפגשו היה חורף. עכשיו היה חמים, והלילה היה בהיר.

צבי עדיין ישב בצדו של השולחן, חולצתו המכופתרת הכחולה התחלפה באחת אדומה דקה. מולו ישבה בחורה כהה, שיערה מעט מתולתל, עיניה שחורות מאוד. היא עיינה בתפריט.

"אתה בא לכאן הרבה?" שאלה. היה לה קול שקט, נוקב מאוד.

הוא היסס רק לרגע. "כן."

האישה הנהנה לעצמה, מאשרת איזו נקודה שבה כנראה הבחינה. אלמוג כבר הספיקה לראות דלת שקופה נוספת בין הזוג, אך החליטה להישאר ולהאזין לעוד מספר דקות.

"על מה אתה ממליץ?" שאלה.

"את לא צמחונית, נכון? אז הטוסטונים ופטה האווז מאוד טובים."

"הבנתי. אז זה מה שאקח. ואולי כוס יין."

המלצרית הגיעה, והשניים הזמינו. היה נדמה שצבי מהרהר בדבר-מה.

"אתה שקט היום," אמרה האישה.

"את יפה היום," אמר צבי, וחייך מעט.

"אל תהיה נדוש."

"אבל אני נדוש. אני אפילו אוהב הליכות ארוכות על חוף הים."

"ואתה בטח מביא פרחים, נהנה מנשיקות ספונטניות ואוהב להחזיק ידיים. אתה ממש פרופיל פיקטיבי לאתר דייטינג, צבי," אמרה האישה ולגמה מהיין.

"כן. כן, זה תיאור מוצלח." אמר צבי. "אם את חושבת ככה, למה הסכמת לצאת אתי?"

האישה הטתה ראשה במחשבה. לרגע הדלת השקופה כמעט והופיעה. אלמוג הייתה יכולה לראות אותה מהבהבת באוויר, על סף התממשות.

"כי היה נדמה לי שיש בך יותר מהנראה לעין. שקט כלשהו מתחת לכל הפוזות שאתה עושה בסמינר. כמו עכשיו. זה מוצא-חן בעיניי."

"שקט, הא?" אמר צבי.

"ואולי גם עיניים יפות."

הוא נראה מופתע. אך אז התעשת, רכן קדימה, נגע בידה, ואמר חרש. "ואני רציתי אותך, גיל, כי היית כל כך מבריקה. אבל את גם באמת יפה הערב."

היא לא הזיזה ידו ממקומה. הדלת איבדה את קווי-המתאר שלה והפכה שקופה מבלי שהבחינה.

יש כאן דפוס, חשבה אלמוג. היא משכה את הדלת אליה, בטוחה שהשניים לא יבחינו בה כלל, ופתחה אותה. שוב השתנו האנשים, אך בית-הקפה וצבי נותרו במקומם. גם הדלת השקופה עמדה במקומה. הפעם לבש את אותם הבגדים שלבש בדייט שלו עם אלמוג. האם דמיינה, או שקו השיער שלו היה מעט פחות דליל?

האישה מולו הייתה בהירה עם שיער שחור ועיניים חומות נעימות. היא לבשה שמלה ירוקה בהירה שחשפה את רגליה החיוורות.

"את נראית נהדר היום, יקירה," אמר צבי וקרץ. "אם הייתי זאב ולא צבי, הייתי טורף אותך."

היא צחקה. "אחת הגרועות שלך, צבי."

"גבר צריך שיהיו לו כמה גרועות כדי שיזהו את הטובות שלו. זה נכון לגבי בדיחות וזה נכון לגבי נשים," אמר.

"אתה ממש אוהב לזיין את השכל."

"גם את השכל, כן."

היא עיוותה פניה, חצי בשעשוע, חצי בסלידה. "סליזבג."

"טו מאץ'?"

"קצת. אתה יודע, דייט ראשון."

"סליחה, אמתן את עצמי. אני פשוט מבסוט מזה שהסכמת להיפגש," אמר צבי.

"טוב, אתה חמוד. ואתה נראה רציני יחסית. לא כמו שאר הגברים באתר."

"מה לא רציני בהם?" שאל.

"לדוגמא, בדרך כלל הם יציעו להיפגש בבר. שזה כבר סימן. אבל הפרופיל שלך הרבה יותר מלא. למרות שפה ושם קצת נדוש. הליכות ארוכות על חוף הים, באמת?"

"מה לעשות שאני אוהב את הים. את כתבת 'שניצל' במאכלים אהובים, זה לא הופך אותך לשקרנית."

"היי, עד השניצל."

שניהם צחקו, ואף החזיקו ידיים. אלמוג נחרה בשאט-נפש ופתחה את הדלת. היא עברה לדייט נוסף בבית-הקפה. וכשמצאה אותו משעמם עברה לעוד אחד, ועוד אחד. צבי החליף בין כמה תלבושות. מזג האוויר היה קיצי ואז חורפי. היא לא טעתה, שיערו התמלא בכל מעבר שלה. קמטיו הפכו נסתרים יותר. ואז, בפעם הרביעית, מצאה עצמה לפתע במקום אחר.

לקח לה רגע להתמצא סביבה. לא היה זה בית-הקפה, אלא פאב כלשהו. בפינת הבר ישב צבי לצד בחורה גבוהה ששיערה מתולתל. הם היו סמוכים מאוד זה לזו. הוא בלא-ספק היה צעיר יותר משהיה כשפגשה אותו לראשונה, שיערו מלא, פניו מכוסות זיפים קשים. שניהם עישנו, דבר שצבי סיפר לה בתוקף שהוא שונא. עדיין, מעל ראשם ריחפה דלת שקופה, עשן הסיגריות מצייר דמותה בחשכה.

"לימודי מנהל?" שאלה המתולתלת. אלמוג הבינה שהיא נכנסה באמצע השיחה.

"כן, לפני שנה," הוא חייך אליה, מכווץ את עיניו הירוקות. "אבל זה לא הכי מעניין בעולם."

"למה לא? אתה יודע, אלה היו כמה שנים מהחיים שלך. הגיוני שתדבר עליהן קצת, שתחלוק. זה לא משהו שסתם קרה לך, זה משהו שבחרת."

"הבנתי." צבי השתתק במחשבה. השתיקה התארכה.

"מתי הייתה מערכת היחסים האחרונה שלך?" שאלה.

"את לא יודעת שזה הכי לא סקסי לדבר על אקסיות בדייט?" שלח שוב צבי את חיוכו. הוא הניח יד על גבה.

"אה, זה דייט?"

"היה ספק?"

המתולתלת לא נרתעה ממגעו. היא התקרבה מעט לצבי. "צבי, מתישהו תצטרך להפסיק לקחת נשים לברים. שנינו יודעים לאן זה הולך. זה נחמד, זה ימשך בין פעם אחת לחודשיים-שלושה. אבל זה לא מה שהייתי מגדירה דייט.

"וואלה," מלמל.

"וואלה."

צבי נישק אותה. היא לא התנגדה כלל.

אלמוג נאנחה ומשכה את הדלת מהאוויר, חולפת דרכה.

היא הייתה בבר שוב. הפעם ישב צבי ליד בחורה כהה מאוד, אתיופית כנראה, ששיניה הבריקו באפלולית. הייתה לה מותן צרה עד להתקנא ותווי פנים חדים ויפים. רק הסיגריה שבידה פגמה ביופייה בעיניה של אלמוג.

"סיגריה?" שאלה.

"אני לא מעשן," אמר צבי. אבל הבזיק מחיוכו כדי ליטול מכך נימה של ביקורת.

"אולי כדאי שתתחיל. זה יעשה את השתיקות שלך פחות מביכות," אמרה האתיופית וליטפה אותו. בקולה לא היה שמץ של מבטא.

"אולי באמת."

היכן הדלת? תהתה אלמוג. היא ראתה רק את זו ממנה נכנסה.

"אז מה, מסיימים ללמוד?"

"מסיימים."

"פייר, אני די סבלתי מהתואר," אמרה האתיופית. "הרבה חפירות."

"כן," אמר צבי, שוב מחייך. "הרבה."

"החיוך שלך קצת עצוב, אתה יודע?"

"אה, יש לי משהו עצוב בעיניים?"

"פחח, נייס. אז יש לך חוש הומור."

"תודה, לפעמים מתפלק לי," אמר צבי.

"קצת שתקן, אבל כשאתה פותח את הפה זה לא רע," אמרה האתיופית. "ודווקא יותר נדיר למצוא גבר שיודע מתי לשתוק."

"מתי לשתוק?" שאל צבי.

"עכשיו יהיה זמן טוב."

"אה."

אלמוג גלגלה עיניה. פלרטוטי הברים תמיד נשמעים טוב יותר למפלרטטים עצמם. בדרך כלל הם עסוקים מדי בתוצאה, ולא באמת טורחים להקשיב למה שיוצא להם מהפה. אך כשצבי רכן קדימה לנשיקה ראתה סוף כל סוף את הדלת, מסתתרת מאחורי גבו. היא נראתה פחות חדשה מהראשונה דרכה עברה. צבעה החל מתקלף, הידית חרקה כשאחזה בה.

הבר הפעם היה אחר. קצת פחות אפלולי, מעט פחות מדכא. צבי ישב עם בלונדינית ששיערה אסוף על עורפה בשולחן צדי. הבלונדינית עישנה סיגריה ארוכה.

"אז מה לומד?" שאלה הבלונדינית.

"מסיים שנה הבאה תואר שני במנהל. בכלל התחלתי עם תואר ראשון בהנדסה. שם הכרתי את האקסית," אמר צבי.

"זה לא כל כך סקסי לדבר על האקסית בדייט ראשון, צבי," אמרה הבלונדינית והפריחה אליו ענן עשן.

"אז מה כן סקסי, לעשן?"

"לשתוק ולהיות יפה. אבל בזה אתה טוב. או לצחוק קצת. אתה צריך לחייך יותר, יש לך חיוך מקסים."

צבי חייך למחמאה והבלונדינית ליטפה את לחיו מכוסת הזיפים מעבר לשולחן.

"כזה רציני תמיד. אבל אם כבר, אז תדבר פחות על שטויות. לפחות אנשים יחשבו שאתה יודע להקשיב."

אלמוג רצתה להכות אותה. אותה ואת כל הנשים שעברה בדרכה לכאן. כל אחת עם העצות בגרוש שלה. מדוע הדחף הראשוני של כולן היה לשנות אותו? היא פתחה את הדלת הבאה ועברה גם בה. גם הדייט הזה התנהל בבר. היא לא המתינה כלל לשמוע את השיחה ומיהרה לדייט הבא. ואז עוד אחד, ועוד אחד. עד שסוף כל סוף מצאה אותו במקום שונה בתכלית.

לפתע היה כמעט בגילה. צעיר ונבוך, כפי שגברים יודעים להיות לפני שהם עוברים את אמצע שנות העשרים. כולו תנועות מיותרות ומבטים גלויים. כל הקווים שהיו חרותים בפניו כשהכירה אותו הפכו דהויים, אם לא נעלמו ממש. מוזר, לא הייתה חושבת לומר שעורו נראה מבוגר כשפגשה אותו, אבל עתה הבינה כמה מתוח וזוהר היה בצעירותו.

הוא ישב על ספה חומה ארוכה. לצדו ישבה בחורה בת-גילו, שיערה בצבע בהיר, כמעט שטני. היא הייתה גבוהה כמותו, בעלת רגליים ארוכות מאוד וגוף דקיק, שטוח מעט. עיניה היו תכלת שמיים. ברי היה שמבטה נהג להתמלא עליצות בדרך כלל, אולם עתה היה מאוד רציני ושקט.

"אני מצטערת," אמרה חרש.

הוא נשען קדימה, מסרב להביט בה. "אני לא מבין מה לא בסדר."

"זה פשוט לא זה. צבי, בבקשה. אני עדיין אוהבת אותך, אתה נהדר. אבל זה לא מתאים לי יותר."

"אבל מה לא מתאים?" התעקש צבי. "מה לא בסדר? רק תגידי לי, אני אשתנה אם צריך."

"אנשים לא משתנים, צבי," לאטה הבחורה ברוך.

"בטח שכן. אנשים משתנים כל הזמן. אנחנו פשוט לא שמים לב, כי אנחנו נמצאים לידם. כדי להבחין בשינוי צריך להכיר מישהו שנים אחרי שניתקתם קשר."

"אוקי, אני לא אתווכח אתך על זה. אתה חושב על זה כמו מהנדס, תמיד רוצה לתקן הכול. אבל בני-אדם לא עובדים ככה. אי-אפשר פשוט לומר להם מה לשנות והם יעשו את זה."

"אפשר," מעט כעס חדר לקולו. "אפשר, אם רק אומרים בדיוק מה הבעיה."

"צבי..."

"טלי, אל תלכי."

"אני חייבת."

אלמוג חשה את עיניה נמלאות דמעות. הדלת הופיעה בין השניים. עתה כבר נראתה עתיקה מאוד, מוכתמת מהשנים. דלת עץ פשוטה שכבר מזמן פשה בה הזמן. איש מהם לא ראה אותה. היא ניגשה, מרגישה שהיא מוכרחה לדעת לאן תוביל זו הפעם.

היה זה בית-הקפה. תחילתו של חורף, לפי ריח הגשם באוויר. השולחנות נראו חדשים, העיצוב מעט אחר מזה שזכרה. צבי ישב במקומו הקבוע, חלק פנים וחיוך מרוח על פניו. היה זה חיוך אחר בתכלית מזה שחייך אליה, מאיר את עיניו בתמימותו. טלי ישבה מולו, מסתכלת בתפריט בעיון.

"מה נזמין?" שאלה.

"לא יודע. מה את חושבת?"

"טוסטונים עם פטה אווז?" הציעה. "אתה לא צמחוני, נכון?"

"לא. זה טעים? לא יצא לי לאכול פטה מעולם."

"באמת?" התפלאה. "איזה חמוד. אז בוא נזמין, אני אהיה הראשונה שלך."

הוא צחק. "את מביכה אותי."

"כי זה כל כך קל!"

"זה נחמד לפגוש אותך מחוץ לאוניברסיטה," מיהר לשנות נושא.

"טוב, זה לא בזכותך. עד שאתה היית מזמין אותי לדייט היינו שנינו כבר מסיימים דוקטורט."

"דייט?" אמר צבי. "זה דייט?"

"יו, שמעתי שמהנדסים הם קצת אוטיסטים, אבל זה שיא חדש," אמרה טלי. "אנחנו בדייט, צבי. אתה מוצא-חן בעיניי. אתה באמת לא מבין כלום באנשים, הא?"

"אני מצטער," גמגם.

"אל תצטער, זה קצת מקסים."

"אבל באמת לא הבנתי. הייתי צריך להביא פרחים?"

"אתה גם אוהב להחזיק ידיים והליכות ארוכות על חוף הים?" לגלגה.

"כן."

"אוי, צבי, צבי," היא לקחה ידיו בידה מעבר לשולחן. "אמרת שאתה דתל"ש, נכון?"

"זה כל כך ניכר?"

"כן, מקסים אחד. לא פלא שכל כך כיף להציק לך."

עיניה הבהירות חייכו אל שלו. צבי נראה ממוסמר לחלוטין, המום ממזלו הטוב. אלמוג נשענה על קיר בית-הקפה. לא היו עוד דלתות באוויר. היא נשכה את שפתה, לא מסוגלת לצפות באהבה בתחילת דרכה כשהיא יודעת כיצד תסתיים, ויצאה מהדלת דרכה נכנסה.

היא עמדה לצדו של צבי, שישב עתה לבדו על הספה החומה. התחשק לה ללטף אותו, אך היה ברור לה שהיא לא מסוגלת לכך.

לא כאן, על פנים, הבינה.

היא התבוננה בעלם הצעיר והעצוב הזה, מהרהרת מעט בגבר אליו יהפוך. אלמוג קימטה מצחה, משחקת בשיערה החום. אז ניגשה אל הדלת המוכתמת שהובילה לפגישתו הראשונה עם טלי, תפסה והפכה אותה לאורכה. כעת כשהיא אוחזת בה מתחת לשכמה, יצאה חזרה לבר, גוררת אותה עמה. אך לא שם עצרה, אלא המשיכה לפגישה הבאה, ולבר הבא, לוקחת את הדלת מבלונדינית למתולתלת, מאתיופית מעשנת לכהת-עור חמורת-סבר. אישה לאישה, מבר לבית-קפה. עד שלבסוף יצאה החוצה מהדלת הראשונה דרכה פסעה.

היא התיישבה במקומה והשליכה את הדלת שנשאה עמה. זו הכתה בשולחן בכוח, נסדקת מעצמת המכה, ואם לא מהמכה, מהשנים. צבי התעורר מהקיפאון שאחז בו.

"סליחה?" שאל. "אמרת משהו? הפעם אני חלמתי קצת."

גבר נדוש הוא לא דבר שמוצאים כל יום, חשבה לעצמה. במיוחד לא אחד עם חיוך כל כך יפה. בטח שלא בגיל הזה. אולי הוא טעה. אולי יש דברים שלא משתנים.

אלמוג השעינה סנטרה על ידיה. "אמרתי: בוא נדבר על אהבה ראשונה."

#סיפור

227 צפיות