• תה

מי שנותר מאחור


אלון הציץ שוב בחשבון הבנק שלו. המצב לא השתפר מאז הפעם האחרונה שבה עשה כן.

הוא נאנח בקול. באמת לא היה יכול להרשות לעצמו להזמין את הג'ינג'ית ההיא למשקה אתמול בלילה. או שלושה משקאות. הוא ידע את זה עוד לפני שהוציא את הארנק, ועדיין לא עמד בפיתוי. מה היא הייתה? אוסטרלית, חשב שאמרה. הוא לא היה טוב במבטאים.

נותרו לו קצת פחות מחמשת אלפים שקלים. כרטיס הטיסה הזול ביותר חזרה לישראל כמעט ירושש אותו. הוא היה בספק אם יוכל להרשות לעצמו יותר משבוע נוסף בטוקיו.

דווקא טוקיו. טיפש שכמותו. הרי אם היה נתקע בתאילנד או בהודו, היה יכול להמשיך עוד חודש-חודשיים לפחות. חודש בתאילנד היה שווה-ערך כלכלית לשבוע ביפן. אולי חודש וחצי, אפילו. בקרוב יאלץ לשוב הביתה.

הוא לא זכר מה היה השם של האוסטרלית. היא לא הייתה מאוד יפה, אבל היו לה עיניים מוכרות. תכולות בהירות, שהזכירו לו את נעמה. הוא לא הצליח להסיר מהן את המבט. אלא שהיא נישקה אחרת, נגעה אחרת. מזל שהיה בגילופין, כי אילו היה פיכח לא בטוח שהיה מצליח לשכב איתה.

לרגע התקשה לנשום. הוא עצם עיניו והכריח עצמו להירגע. כבר חלפה מעל לשנה וחצי. לא יכול להיות שזה עדיין כואב לו. עברו כל כך הרבה נשים מאז, כל כך הרבה ארצות וחוויות חדשות. אלה ודאי הצליחו לצבוע על הזיכרונות הישנים.

הכאב החד לא קהה ולא כהה, אך לבסוף הרפה. למרות כל מאמציו, עדיין חשב עליה. אבל המצב השתפר מעט. בהתחלה היה חושב עליה כל הזמן, עכשיו ירד המינון לפעם ביום. רגע צורב שבו היו הזיכרונות צפים ומביאים את הרגש עמם.

עוד שבוע. אולי שבועיים, אם ינהג בחסכנות. הוא הכיר אכסניה שבה מיטה לא תעלה לו יותר משישים שקלים ללילה. אם יקפיד לאכול בזול ולא להזמין נשים למשקאות, מי יודע, אולי אפילו שלושה שבועות.

היה לה בן זוג חדש. לפחות, זה מה שסיפרו לו חבריהם לפני שנסע. אם לדייק, קודם סיפרו לו ואז החליט לנסוע. אבל בעיניו החדשות בסך הכול זירזו את ההחלטה בנושא שבו הרהר כבר תקופה ארוכה.

מאז שנפרדו לא נכנס לפייסבוק שלה. הוא לא העז לחשוב מה יגלה אם יחטט בתמונותיה. רק המחשבה עליה מנשקת אחר גרמה לו להתקפל אל תוך עצמו.

אלון סגר את החלון בדפדפן. חשבון הבנק שלו לא עמד לתפוח מעצמו. אין ברירה, צריך לחפש כרטיס טיסה. הוא הכיר כמה ישראלים שמצאו עבודה בבסטות, אבל הוא לא היה טוב במכירות, ולא התחשק לו להסתכן. רוב מי שהכיר נתפס בסופו של דבר.

אולי נפרדה מהחדש כבר. לא שזה שינה משהו אם כן.

שנים שלא הייתה בזוגיות. אפילו את מה שהיה ביניהם סירבה להגדיר כך. לא, הוא תמיד היה החבר הטוב, תפקיד ששמח למלא, ואחרי זה המאהב הסודי. מעולם לא רצתה שחבריהם יידעו. הוא קיבל את זה, כי זו הייתה הדרך לקבל אותה.

ואז, חצי שנה אחרי שנפרדו (אם תסכים להחשיב זאת לפרידה), פתאום היה לה חבר. קשה היה שלא לכעוס.

כרטיסי הטיסה היו יקרים מכפי שציפה, גילה כשבדק. שבועיים במקרה הטוב ביותר, זה מה שנשאר לו. שבועיים לפני שהוא חוזר לתל אביב. פחות אם לא יזהר.

היא לא שלחה לו הודעה כשעזב. טכנית, לא הייתה אמורה לדעת שהוא נוסע. אבל הוא היה בטוח שידעה. גם ביום ההולדת שלו, לא-כלום. הוא לא היה קיים יותר מבחינתה. כבר שכחה אותו.

זה קומם אותו, מילא אותו בזעם. שנים היה שם. התחליף הזוגי, הפלרטוט, הידיד, המאהב. כשעזב, כבר לא חשבה עליו יותר, לא הבחינה אפילו. במקום לנסות להחזיר אותו, הלכה ומצאה לו תחליף. אף אחד לא ישכנע אותו אחרת.

הוא עדיין זכר את הרגע שבו סוף כל סוף נישק אותה. הם אכלו גלידה אותו יום. לא היה בזה שום-דבר מיוחד, לפעמים נפגשו בלי חברים אחרים. הוא תמיד נהנה מהזמן בחברתה. אך היא הניחה עליו יד כשעמד לחבק אותה בסוף הערב. המגע גרם לו להביט מטה.

היה רוצה לומר שעשה זאת מבלי להסס, שכלל לא חשש, אבל זה יהיה שקר גמור. הוא שקשק מבפנים. מעולם, אפילו לא בתור בתול, לא חש כמיהה כה עזה, מתובלת בכל כך הרבה פחד. הוא נאלץ ממש לכפות על עצמו להרכין את ראשו לעברה. חלק בו היה בטוח שזו טעות איומה, שהיא תסיט את פניה ותצחק במבוכה. רק אחרי שלשונו נגעה בלשונה החמימה איבד את כל עכבותיו, כי יכול היה לחוש אותה מנשקת חזרה. הוא זכר כיצד הצמיד אותה לדלת ביתה, איך מישש את גופה, עליו פנטז כל כך הרבה זמן. היא הובילה אותם אט-אט אל חדרה, והוא נענה בחפץ-לב, עדיין חושש מעט בתוכו שמשהו יעצור את החלום ההולך ומתגשם.

זה היה הסקס הטוב ביותר בחייו. עד עכשיו הלם לבו כשחשב על הרגעים הראשונים בהם חשפה את גופה בפניו. בהם נגעה בו. הוא זכר את ההתלהבות שבה ליטפה את שרירי החזה שלו, את האופן שבו סגרו זרועותיה על גבו. היא הייתה כל כך קטנה לעומתו. הוא ניסה להיות עדין, אבל התשוקה שלו בערה. זיכרון האנקות שלה היה כל מה שהזדקק לו בלילות בודדים במיוחד.

הפלרטוט שלה מעולם לא היה בוטה כמו שלו. כל כך מעודן עד שלא תמיד היה בטוח שהיא מפלרטטת. רק עיניה היו אומרות לו בדרכן שהיא מרוצה ממחמאותיו, ומעולם לא סמך לחלוטין על הרמזים הקלושים הללו. אך המגע חשף עד כמה נמשכה אליו באמת. התגלית הפכה אותו מאושר.

הוא לא ציפה שהיא לא תתקשר אחרי הריב.

אלון ניער ראשו. הוא מבזבז זמן. צריך להחליט מה לעשות עכשיו. זה לא נורא אם יכנס למינוס קטן, אבל הוא העדיף לחזור עם כמה שקלים בכיס. כדאי שיזמין לעצמו כרטיס טיסה ומלון, שהכול יהיה מתוכנן מראש.

אלא בעצם התקשרה, נזכר לפתע. הזיכרון התעקש להפריע לתכנוניו. שבוע אחר-כך, התקשרה ושלחה הודעה. אלון לא השיב, הוא כעס יותר מדי. גם חשב שאולי לשם שינוי הגיע הזמן שהיא זו שתרדוף אחריו קצת. אבל היא התקשרה. למה באמת לא ענה לה אז? עניין של גאווה מטופשת.

אולי בכל זאת יציץ בפייסבוק שלה. הוא נאבק בעצמו רגע ארוך. הכאב והכעס נאבקו בסקרנות ובגעגוע, אבל פתאום הכעס האדיר שאצר בתוכו כל הזמן הזה לא היה חזק דיו. הוא נכנע בפעם הראשונה מאז שעזב את הארץ, הקיש על הדפדפן ונכנס לחשבון הפייסבוק שלו. ידו רעדה.

אני התגברתי, התעקש כשחיפש את שמה. זה לא יפגע בי, שיקר.

היה לה שיער חום בהיר שרק הדגיש את עיניה התכולות, וגוף ששיגע אותו במשך שנים. ישבן קמור ומעוקל באופן נדיר לבחורה כה קטנה, תפוח להפליא ומהפנט את העין. "ועוד אשכנזייה! מילא אם היית תימנית," היה מעיר לה בחיוך זימתי לפעמים, שנייה לאחר שהיה מחייך. זה היה חלק מהפלרטוט הקבוע ביניהם. הפלרטוט של לפני ששכבו. הוא פלרטט עם אחרות במופגן במשך כל תקופת ההיכרות איתה, כן, אבל היא בטח ידעה שאתן הכול היה הצגה. גם היא יצאה לדייטים, התגונן בפני עצמו, ולמרות שקינא, מעולם לא דאג באמת. גם לה לא הייתה סיבה לקנא. הרי כשהייתה בחדר מעולם לא הצליח להוריד ממנה את העיניים. היה זה כאילו כל הצבעים דהו, ורק שלה הפכו חדים דיו לחקוק בו כל פרט ופרט מתווי פניה.

*קליק*. תמונת-פרופיל. מתבוננת למצלמה בעיניה הבהירות, השקטות, מלאות הרגש שמעולם לא הביעה. נשימתו נעתקה. האם הפכה יפה יותר בזמן שנעדר?

יש שיאמרו שמעולם לא הייתה יפה. אולם הוא לא הצליח להבין על מה הם מדברים. מהרגע הראשון מצאה-חן בעיניו. למרות שיש להודות שאז לא חשב שיתאהב בה. נעמה הייתה לכל היותר "חמודה, עם אחלה טוסיק" כשתיאר אותה לחבר. אינטליגנטית, אבל שתקנית מדי. פלרטוט ידידותי שלא היה אמור לצמוח לשום-מקום. למה דווקא היא מכל הנשים גרמה לו להרגיש כפי שהרגיש? כי לא שכב איתה? כי היו משוחחים בכל יום? כי גרמה לו להרגיש נחוץ? היו נשים אחרות עם כל המרכיבים האלה בחייו. לא רבות, יש להודות, אבל היו. למה היא? מה היה הרכיב הסודי שהבדיל אותה מהאחרות?

המתח המיני עם נעמה היה שונה, בלתי-אפשרי. הרצון שלו בחברתה לא ידע שובע. מעולם לא העניקה לו די מזמנה. גם אחרי שכבר החלו נפגשים בחשאי. לקח לו הרבה זמן לשכנע אותה להישאר לישון אצלו. היא ממש נלחמה ברעיון. אבל בסוף נכנעה, ואפילו נדמה היה לו שלפעמים הזמינה אותו אליה רק כדי שיוכלו לישון יחד. הוא היה בטוח שאם רק יתמיד כך, תסכים בסוף שיספרו לחברים שלהם שהם יחד.

באקט של מזוכיזם טהור, נכנס להסתכל בתמונות שלה. הוא שנא בכל מאודו את הגבר שראה לצדה. רוני, קראו לו. מבוגר ממנה בכמה שנים. מה כבר היה בגבר הזה שלא היה בו? הוא לא היה נאה יותר, חשק אלון שיניים. להפך. הוא נראה משעמם. יציב. זה מה שרצתה, יציבות? איזה בנקאי בינוני שייקח אותה למסעדה פעם בשבוע?

הם לא היו יציבים במיוחד, גם כשכבר היו יחד (בראשו התעקש על המינוח הזה. למרות שהיא עצמה לעולם לא הייתה מסכימה לו). אולי בכך הייתה חלק מההתרגשות. אי-אפשר היה לדעת כמה לילות יבלו במיטה, והאם יצליחו להסתיר את המיניות הפורחת ביניהם כשהיו בין אנשים. גם הוא נהנה מכך, בהתחלה. מהסוד. זה הפך את הפלרטוט איתה בציבור לסוג של עינוי, כי לא הרשתה לו לגעת בה בחברת אחרים. הדברים שהייתה עושה לו כדי למלאו בתסכול חרגו לתחום האומנות ממש. היא אהבה את האופן שבו פרק את התסכול הזה כשהצליח לתפוס אותה לבדה. לפעמים הרגיש כמו אידיוט על שאמר לה שהוא אוהב אותה.

רוני. זה היה שם הגבר שבתמונות. לפתע הבין שבזמנו, כשסיפרו לו שהיא בזוגיות, היה זה עם גבר אחר. בחור בשם אלעד, נזכר. עד כמה שרצה לשכוח את השם הזה, לא הצליח לחדול מלדמיין אותו איתה. כבר בנה לו ממש פנים שנואות ופרצוף זחוח ומרגיז. אז מי זה רוני הזה? היא כבר הספיקה להחליף כמה בני-זוג מאז? כמה גברים עברו במיטתה מאז שעזב?

תהיותיו נקטעו כשנתקל בתמונה של השניים מתנשקים. הוא רצה להקיא. קרביו התכווצו ואז התרחבו, כאילו בניסיון להימלט מהמראה. הוא הסיט מהר את העכבר כדי לצאת מהתמונה, והגיע בטעות אל המידע האישי שלה. מאורסת, היה כתוב בפרטי מערכת-יחסים. המילה פילחה את חזהו כפי שסכין חדה חודרת לאבוקדו בשל. מאורסת. הכאב התגבר עד לכדי עצמה בלתי-נסבלת. הוא סגר את הדפדפן בלחיצה רפלקסיבית, כפי שהיד מתרחקת מסיר רותח הרבה לפני שהראש מבין את המעשה.

לכמה שניות, או אולי היו אלה דקות, ישב מול המסך קפוא, ידו לחוצה אל החזה, עיניו עצומות בחזקה. הרי השאיר אותה מאחור, למה הוא מופתע. למה זה כואב. כי חשב שתתחרט, כי קיווה שיוכלו לנסות שוב כשיחזור?

לא משנה כמה פעמים אמר לה שהוא אוהב אותה, מעולם לא הצליחה לומר את המילים חזרה. בתחילה היה סבלני, למרות הכאב. הוא חשב שכמו כל הדברים שקרו ביניהם, היא תהיה אטית ממנו. אבל עם החודשים התסכול שבתוכו גבר. המילים לא באו וזה גמר אותו אט-אט, הרג אותו מבפנים. הוא התפרץ עליה לעתים קרובות, הפך עקשן. הוא ידע שהוא הורס הכול, אבל כבר הפך משוכנע שאם רק יתמיד זה יקרה. רק עכשיו, במבט לאחור, הבין שככל שלחץ יותר כך התרחקה ממנו יותר. הכעס הפך לאשמה. אם היה פועל אחרת, תהה, הייתה שלו, או שאולי מעולם לא היה לו סיכוי אמתי?

השאלות שדחק עמוק לתוכו המשיכו להתפרץ החוצה. שום-דבר לא השתנה. עוד שבועיים יחזור לארץ. כל הנשים ההן, כל הארצות, הברים, המשקאות, המראות שראה והחוויות שחווה. לא משנה כמה רחוק חשב שנסע, כמה ניסה. זה לא עבר. אחד מהם עזב, השני המתין. זה לא עזר, הוא עדיין לא הבין למה הדברים קרו כפי שקרו.

אלון הלט פניו בין ידיו, מרשה לעצמו לבכות בפעם הראשונה מזה שנה וחצי. רק עתה קיבל את העובדה שלא הייתה שלו באמת, וכנראה שגם לעולם לא תהא. שום דבר שיעשה לא ישנה זאת. החיים המשיכו ולקחו את כל מה שהיה ביניהם איתם. החיים שלה, לפחות. כי בתוכו עדיין פעמו כל הרגעים שחלקו, כל השנים שהמתין בתקווה סמויה. הוא עדיין חי אותם יום-יום, ממשיך לקוות שיום אחד זה ישתנה. אך היא כבר הייתה מאורסת לאחר.

אחד מהם המשיך הלאה. השני נותר מאחור.

כל הזמן הזה, פשוט לא הבין מי הוא מי.

#סיפור

230 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הספינה של מיכאל

בשל נסיבות שבהן העדיף שלא לדון, היה מיכאל האיש האחרון ביקום. האדם האחרון, טכנית, אבל האבחנה הייתה נראית לו קטנונית עתה. הספינה של מיכאל הייתה אדירת ממדים, גדולה כפלנטה קטנה. הוא קרא לה ספינה, אבל היא

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.