• תה

לרדוף אחר הזמן 3 – שבר עבר


האנשים בבית-הקפה היו מוכרים למראה, כמעט. בכל מבט היה נדמה ללי שהיא מזהה אחד מהם. כאן אהוב ותיק, שם חבר שלא ראתה מזה שנים. אבל הסתכלות קרובה יותר הנחילה לה מפח-נפש בכל פעם מחדש. כולם היו זרים בסופו של דבר.

היא הייתה אישה בשלה בחולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים עד למפרקיה. בתוך כיס החולצה הקדמי שכבה שרשרת כסף קטנה, מחוברת בקצה האחד ללבה. פעם, היה מחובר דבר-מה לקצה השני. עיניה הרגילות לחייך עטו הבעה מעט עייפה הבוקר, אבל כל מתבונן היה מבין מיד שאין זו נטייתן הטבעית, וודאי היה עולה בו חשק עז לגרום להן לצחוק, אם רק יוכל.

הבזק כסוף משך את עינה. לי סובבה ראשה במהירות. שעון-כיס קטן וקודר למראה השתלשל מכיס לא מוכר. היא פתחה פיה לקרוא בשמחה. אך ברגע שהתייצב מבטה, הבינה שאין זה הזמן. סתם שעון עתיק. קריאת השמחה שלה הפכה לאכזבה.

בעל-השעון, גבר כבן-גילה שצדעיו מאפירים, הבחין בכך והשפיל מבטו אל השעון. נדמה היה שהוא מחייך קלושות, כאילו העולם משעשע אותו מאוד, או שהוא בדיוק שמע בדיחה מוצלחת שהותירה על פניו חותמה. "ציפית למשהו אחר?"

"חשבתי שזה חבר ותיק," מלמלה לי, עדיין מתמודדת עם אכזבתה.

"אפשר להצטרף?" שאל בעל-השעון לאחר שסקר אותה קצרות, ומשך כיסא לעצמו. לי לא התנגדה. "לי קוראים דניאל. את לא יודעת איפה את נמצאת, נכון?"

"מה זאת אומרת?" שאלה לי.

"את נמצאת בתוך שבר עבר," אמר הגבר. חיוכו הקלוש התרחב קמעא, אבל נותר מרומז. "מקום מפורסם. הוא מופיע בכל מני מיקומים במפתיע. לפעמים הוא מכסה רגע קצר ברחוב, לפעמים נקודה מסוימת בבר. בזווית העין אדם נראה פתאום כמו מישהו שאת מכירה, ולשנייה את מרגישה בדיוק כמו שהרגשת פעם, עד שאת מגלה שזה סתם זר דומה. כך יודעים שזה שבר עבר. היום הוא בית-קפה."

"אני הזכרתי לך מישהי?" שאלה לי בסקרנות.

"כן," הודה דניאל, ולא הרחיב. לרגע השתפלו קצוות שפתיו, אך במהרה פיתל אותן חזרה לשעשוע קל. "מישהי."

הוא הרים את שעון-הכיס המשתלשל מכיסו. עתה, במבט קרוב, ראתה לי שהוא שונה למדי מחברה הוותיק. מחוגיו היו פשוטים, לא קודרים דיים, ותקתוקו היה קצוב ונעים, לא כבד כלל. "מי חשבת שזה?"

"הזמן," אמרה לי. היא שיחקה בשרשרת הכסופה שבכיס חולצתה. "פעם היינו קרובים מאוד."

"החזקת בזמן?" התפעל דניאל. "אז מה קרה לו?"

"אני באמת לא יודעת בדיוק איך זה קרה, אבל איבדתי אותו. מישהי לקחה אותו ממני. היינו כל כך הרבה שנים יחד שקשה לי עדיין לעכל את זה."

"הזמן היה מחובר אלייך בשרשרת במשך שנים?" אמר דניאל, קולו הופך נמוך. "ומה עשית אתו?"

"מה זאת אומרת?" שאלה לי בבלבול. "יצאנו יחד להרבה הרפתקאות. למדתי ממנו המון. אולי אפילו לימדתי אותו קצת לחייך."

"תני לי לשאול אותך משהו," אמר דניאל. חיוכו המשועשע מש מפניו לחלוטין. "כמה אנשים מוכרים ראית בבית-הקפה הזה?"

"כולם כאן נראים לי מוכרים," אמרה לי. באינסטינקט, חשה בסכנה ונרתעה ממנו מעט לאחור, שולחת ידה אל הזמן. אך הוא לא היה שם כדי לנחמה.

"רובנו רואים רק אדם אחד, אולי שניים. אבל את רואה עשרות אנשים שפעם הכרת. למה את חושבת שמגיע לך להחזיק בזמן? מה את כבר עשית אתו? יצאת להרפתקאות, עשית חיים, נתת לאנשים לחלוף בחייך ולא שמרת אותם קרובים אלייך. למה שמישהו אחר לא יחזיק בו עכשיו? הזמן לא שייך לך. הוא לא שייך לאף אחד, אבל יש מי שהיה משתמש בו בצורה טובה יותר."

קולו היה כעוס, ידו התהדקה סביב שעונו. "את יודעת, חלקנו יכולים רק למדוד את הזמן החולף מאז שאנשים עזבו. את זו שהייתה יכולה בעצם לעשות משהו בנדון. לעזור לאחרים, אם לא לעצמך. היה לך את הזמן, ואת פשוט יצאת לשחק אתו בעולם."

בהלתה של לי שככה. לפתע הרגישה עצובה, עצובה ומבוגרת. מילים מוכרות עלו על שפתיה, כאלה שנאמרו לה לעתים קרובות מדי. "הזמן לא משנה את חוקיו בשביל אף אחד, דניאל. הוא לא נע מהר יותר כשאנו מחכים לאהוב שישוב, הוא לא חוזר לאחור בשביל מישהו שאיבדנו. הוא לא מעניק הזדמנויות שניות. או, אם הוא מעניק אותן, הן רק תוצר-לוואי של מעברו. הזמן היה החבר הכי קרוב שאי-פעם היה לי, הוא חילץ אותי מאלף צרות, אבל גם בשבילי לא היה מסוגל לחרוג מתפקידו. אם אני רואה כאן אנשים שפעם הכרתי, זה כי הזמן לקח אותם ממני. למרות שהיה צמוד אליי במשך שנים, הוא אף פעם לא היה מסוגל לרחם עליי. או בעצם, הוא ריחם, ועדיין לא היה יכול לעשות שום-דבר בנדון."

כעסו של דניאל דעך. ידו הרפתה מהשעון. "הוא כל כך אכזרי?"

"הוא לא אכזרי, הוא מלא צער," אמרה לי, מבינה את הדבר בעודה אומרת את המילים. "בטח הרגיש לגביי כמו שאני מרגישה עכשיו לגביך. היה לו צר עליי. כל כך הרבה פעמים התווכחתי אתו, כעסתי עליו, והוא חזר והסביר לי את אותם הדברים. לא פלא שהוא נשמע כל כך כבד תמיד. מסכן. כולם כועסים עליו, והוא פשוט נושא את הכעס בדממה. כי הוא יודע שאנחנו לא נבין."

"סליחה," אמר דניאל. "סליחה שהתרגזתי עלייך. לפעמים מרוב געגוע, אני לא חושב על איך שאחרים מרגישים. אני מצטער שאיבדת את החבר שלך. את לא תמצאי אותו בתוך שבר עבר, כאן אפשר לראות רק הבלחות ממה שהיה. אבל שמעתי שיש מקום שאליו זיכרונות אבודים מגיעים. גם אם לא יהיה שם, אולי תפגשי מישהו שיידע איפה כדאי להתחיל לחפש."

"תודה, דניאל," אמרה לי. "אני מצטערת שאני לא הבחורה שרצית שאהיה."

"כשאת מחייכת ככה, את דומה לה במיוחד," אמר, והחיוך הקלוש שב לשפתיו. "אבל זה העניין, לא? כל אחת דומה, ואף אחת לא דומה מספיק."

"אולי אתה צריך להפסיק לחפש דמיון," אמרה לי. "אני חושבת שאם למדתי דבר אחד מהזמן, זה שיש רגעים שכבר לא ישובו. הזמן ימשיך לחלוף גם אם אני ואתה נעמוד במקום."

היא שילמה את החשבון והתרוממה מכיסאה. היא הציצה לעברו, לראות אם יבוא עמה. דניאל הסתכל בה חזרה רגע קצר. "עוד מעט אלך. אני צריך עוד כמה דקות. אולי אראה אותה שוב בזווית העין, או אשמע קול שיזכיר לי את האופן שבו הייתה אומרת את שמי. לפעמים זה חסר."

לי הנהנה. היא הבינה. לרגע היה נדמה שהיא מוקפת חברים ותיקים, אנשים שהכירה, כאלה שלהם עזרה במהלך מסעותיה, כאלה שהכירו אותה כשהייתה צעירה ומלאת געגוע. אך כשפסעה החוצה מבית-הקפה ידעה שהיא לבד. כולם נותרו בעבר.

רק הזמן עוד עשוי להימצא גם בעתיד.

#ליוהזמן

0 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.